בית אפרים אבן העזר חלק ג צ

גופיה כיון דלדינא מפשט פשיטא ליה דאומר אמרו כשר א"כ דינא הוא שנפסול בחס"ו (דס"ל דהך תירוצא כיון דכשר ול"ת לא שכיח למסקנא דחויה הוא) ולכך י"ל דוקא בנשאת היא שהיקל בה דכדאי הוא ר"ח לסמוך עליו כו' משא"כ אנן לדידן שיש לנו רבים וגדולים הסוברים להכשיר אף לכתחלה וגם המחמירין היה קשה בעיניהם לחלוק לגמרי ולכן כתבו דספיקא הוי וגם איכא ספיקא במלתא הך שנוי' דכשר ול"ת לאו דחוייה הוא כמבואר בדברי המפורשים ז"ל וגם כי הר"ן כתב אליבא דהרמב"ם דכיון דמספקא לי' באומר אמרו כשר בחס"ו דלא נפיק מיניה חורבא כיון דגט שע"י אומר אמרו פסול מספק ואע"ג דהר"ן כתב שאין נראה בעיניו דחיישי' דלמא איכא מאן דמכשיר אומר אמרו ונפיק חורבא כו' נראה דאנן השתא דפשטה הוראה בכל העולם שלא להכשיר ע"י אומר אמרו אם כן ודאי ליכא חורבא ואף שכתבתי לעיל דאיכא מאן דס"ל להכשיר בשעת הדחק ועיגון גדול מ"מ דבר זה לא שכיח כלל ואין לגזור בו אלא דלכאורה היה אפשר לומר דכיון דמדינא דש"ס אפשר דאומר אמרו כשר ולכך גזרו חז"ל על חס"ו שיהיה פסול מדרבנן משום חורבא הלכך אע"ג דהשתא פסלינן באומר אמרו משום ספיקא אכתי גזירת חז"ל לא זזה ממקומה כדמצינו בכמה דוכתי עיין בפר"ח סימן קי"ז גבי הא דאמרינן שאין אנו נזהרין בגילוי לפי שאין עתה נחשים מצוים בינינו והביא שם דברי התוס' לענין עשיית מלאכה בע"פ אף שעיקר התקנה מפני הקרבן אסור אף בזה"ז ועוד כמה מימרות ומסקנתו דגבי גילוי מעיקרא נתפשטה תקנת חז"ל במקום דליכא נחשים ע"ש ואם כן נ"ד נראה כיון דממנו חז"ל ופסלו לחס"ו אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה וע"ש במהרח"ש שמהרי"ט כתב צד היתר לפי שמקום הכתיבה נוהגים כהרמב"ם דאומר אמרו פסול ליכא למיחש לחורבא ואע"ג דאמרינן דתירוץ דכשר ול"ת לא שכיח דחויה הוא מ"מ היינו דוקא לענין ל"ת דכשר בשעת הדחק משא"כ אם פסקינן דפסול וקרוב להיות בטל תו ליכא למיחש והביא ראיה מב"מ דאמרינן כיון דליתיה למלוה בהדיה לא כתבינן ליכא למיחש למיקרי וכתב וכיון שאותן מקומות קיבלו עליהם דברי הרמב"ם בכל דיני התורה כמשה מפי הגבורה ופוסקים דאומר אמרו פסול אין לחוש כלל על חס"ו ועבדי הכי לכתחלה כו' עכ"ל ומהרח"ש שם השיג ע"ז דבתר מקום הנתינה אזלינן שהוא מקום שפוסלים בו חס"ו וכתב שראה דברי מהרי"ט שהרגיש בזה בקו' אחר וכתב דהכא במקום הנתינה לא מנכר כלל ולא נודע שהסופר חתום ולא נפיק חורבא אלא במקום שהעולם רואים שסופר ועד יבואו לחתום אבל משום גט זה הבא מארץ מרחק לא ירגילו לעשות ולא נפיק חורבא עכ"ל ומהרח"ש כתב שהדבר קשה בעיניו ליתן גט ליד האשה שהוא פסול אצלינו כו' ולענ"ד להליץ בעד מהרי"ט דאפשר לומר דבכל חס"ו הבא לפנינו ולא ידעינן תוכן הענין איכא חששא דש"ס דלמא חתם הסופר משום כסופא ולזה הועיל לנו מה שמקום הכתיבה מנהגן לפסול אומר אמרו ומזה נדע שחתימת הסופר היתה ע"י מצות הבעל וגט כזה שבא ממקום שא"א לומר שהסופר חתם מחמת כסופא שפיר אנו יכולין לתתו ליד האשה רק שיש חשש שירגילו עצמם גם כאן לחתום הסופר לעד לזה אמר שבשביל גט כזה הבא ממרחק כו' וא"כ גם בנ"ד נראה דבשביל גיטין כאילו הבאין בשעת הדחק ומקום עיגון גדול כזה ל"ח שיבואו להרגיל עצמם בחתם סופר וע"ש שמהרח"ש כתב גם כן כיון דפסלו חס"ו לא נתנו דבריהם לשיעורין וכמ"ש ה"ה גבי הא דאין גוזרין תענית על הציבור בתחלה בה' כו' ע"ש אבל מדברי הר"ן לא משמע הכי ועיין במ"ל (צ"ל שהם דברי המגיה) שהביא בשם הפרישה דבמקום עיגון אין לפסול חס"ו ומ"ש דא"כ כל פסולי דרבנן ליתכשרו במקום עיגון כו' לק"מ דדוקא הכא כיון דאיכא אמוראי ופוסקים טובי דמכשרי לגמרי סמכינן עלייהו בשעת הדחק ובהכי א"ש מה דמייתי מהריב"ש וע"ש דמייתי ראיה מהא דמי שהיה מושלך בבור וחזר ודחה זה ולענ"ד בלא"ה איכא לדחויי דהא ודאי איכא מ"ד דס"ל חתם סופר שנינו ואף למאן דס"ל כתב סופר מ"מ לא מצי לאקשויי מהא דמי שהיה מושלך דאיכא למימר דאתי כר"י דאמרו פסול ממילא חס"ו כשר אך הדין דין אמת דבמקום עיגון ושעת הדחק כדאי הם הפוסקים המתירים לסמוך עליהם כמ"ש מהרי"ט בזה דאף ליתן לכתחלה שפיר דמי בשעת הדחק אמנם מן הרח"ש נראה שלא הסכים רק לענין אם כבר נעשה מעשה אבל לא ליתן לכתחלה והביא שם דברי מהרי"ק סי' כ"ז שמהר"ם לא הסכים למוה' אביגדור בזה והנה אף שרבים וגדולים המתירים מ"מ משום חומר א"א לבי מהסס בזה ובעינא מלתא דלא ליצווחו עלה בי מדרשא: ומצאתי להם תקנה מן התורה ליתן השני גיטין דהיינו א' ע"י אמרו וא' ע"י חס"ו דהשתא אין כאן בית מיחוש כלל דנהי דנימא דאמרו ספיקא הוי לדידן ואזלינן בתרווייהו לחומרא מ"מ בהצמדם יחד כשר ממ"נ ואמינא לה מסברא דנפשאי ודייקנא ואשכחנא דהגאון ב"ש נקיט האי מרגניתא בידי' אלא דשדי בי' נרגא דבש"ס איתא דאמרו לסופר ויכתוב ולפו"פ ויחתמו איכא חשש אחר שמא תשכור עדים וחס"ו פסול משום אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו ול"ש ממ"נ הנ"ל אא"כ גירש ע"י חס"ו וא' ע"י אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו והיכא שאמר לג' שיכתבו ויחתמו ומת א' מהם י"ל במקום עיגון ודחק כשר שלא יחתמו כלל ויתנו לה לפני עדים כו' עכ"ל. והנה מ"ש שלא יחתמו כלל ויתן לה בפני ע"מ הוא תימא לפי ענ"ד דאף על פי שכתב שבמקום דחק ועיגון די בע"מ זהו כשלא אמר הבעל לחתום אבל במקום שאמר לחתום פשיטא דקפידא הוי ופסול לגמרי בלא עידי חתימה וגדולה מזו כתבו התוס' דאפילו לר"מ דאמר מצאו באשפה כשר מ"מ כשצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות ציוויו כו' ולכן נלענ"ד שיש כאן ט"ס וצ"ל והיכא שאמר לג' שיתנו גט ומת אחד מהם כו' ובזה א"ש דכיון שלא ביאר בדבריו שכוונתו על כתיבה וחתימה אף על גב דהו"ל כאומר כתבו מ"מ האי דאמר תנו סתם אין הכרח מדבריו שיקפיד על החתימה ולכך שפיר הם יכולים למסור בלא ע"ח ע"י ע"מ ומצאתי בב"ש מהדור' קמא דאיתא שם והיכא דאמר לג' תנו גט כשר ומת אחד כו' ונתתי שמחה בלבי כי הגדתי הרשום בכתב אמת ת"ל: ועכ"פ מבואר מדברי הב"ש דבכה"ג שיתן ב' גיטין אין חשש רק דלמא זה שנותן ע"י אמרו פסול משום שמא תשכור עדים דהוה כשר ול"ת וא"כ אין דבריו אמורים אלא לענין שלא בשעת הדחק ועיגון משא"כ במקום דחק ועיגון אם נפסוק דאמרו כשר הוי כשר ותעשה כמש"ל מדברי התוספות שכתבו דזמנין דתעשה אף לכתחלה כגון בשעת הדחק וכבר הארכתי בזה לעיל בענין גט הראשון דכל כשר ול"ת בשעת הדחק הוי כשר ותעדה לכתחלה אף באומר אמרו כו' ולפלוני ופלוני ויחתמו ומכ"ש בנ"ד שהיה מעשה בית דין של שלשה שבררתי לעיל דל"ח בהא שמא תשכור עדים כלל ועוד נראה לענ"ד דבנ"ד הוי כאומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו דבכה"ג תו ליכא למיחש כלל כמ"ש הב"ש ואף על גב שצוו לומר לעדים שיחתמו מכל מקום כיון שנתינת הגט יהיה מידם ליד האשה תו ליכא למיחש דמעשה לא עבדי דמה"ט אין חוששין לשמא תשכור עדים היכא דאמר ואתם חתמו וזה מבואר מדברי הרמב"ן בחידושיו שהקשה אהא דאמרינן כשר ול"ת שמא תשכור עדים דאי מיירי באומר אמרו לסופר ויכתוב ולפו"פ ויחתמו ויתנו הגט ליד הבעל איך תשכור עדים ואי שאמר להם אתם תנו הגט ליד האשה הא אמרת מעשה לא עבדי עד שיאמר אמרו לסופר ויכתוב ולפו"פ ויחתומו (ר"ל דבכה"ג דוקא שייך שמא תשכור עדים כיון דגם הנתינה תהיה ע"י דבור לבד) א"כ היכא מתרצינן לעיל חורבא דאמר ואתם תנו כשר ותעשה (ר"ל דמאי משני אהא דאתם חתמו נמי כשר ול"ת הוא דהא אכתי משכחת לה חורב' כגון דאמר ואתם תנו דכשר ותעשה הוא) וי"ל פירכא דאתם חתומו היינו חתמו ותנו עכ"ל ויש בדבריו גמגום וט"ס ור"ל דהש"ס לאו דוקא נקיט ואתם חתומו וה"ה דהו"מ לאקשויי מואתם תנו או אתם חתמו ותנו והש"ס משני עלה דהא נמי כשר ול"ת משום גזירה אטו אומר אמרו כו' ולפו"פ שיחתמו ויתנו ועכ"פ למדנו מדבריו דאם אמר ואתם תנו כאומר אתם חתמו דמי ולפי"ז גם להב"ש בנ"ד אין כאן בית מיחוש כיון דבהך שאמר אמרו יהיה הוא הנותן הגט וה"ל כאתם חתמו וא"כ אם נימא דחס"ו פסול ע"כ דגט זה שע"י אמרו כו' ואתם תנו הוי כשר ותעשה וא"כ ממ"נ שרי כמ"ש הב"ש: אלא דלכאורה יש לעיין במ"ש הב"ש דאתם חתמו ע"כ הוה כשר ותעשה אם נימא חס"ו פסול ובאמת לפמ"ש סה"ת ושאר