בית אפרים אבן העזר חלק ג ט

ליישב קושיית התוס' וקושיית הרשב"א ויתיישב גם כן מה דקשה אהא דמייתי ר"ז בברייתא חרש המדבר ואינו שומע כו' דאינו ענין לכאן דהא הך דר"כ בחרש שאינו שומע ואינו מדבר איירי כמ"ש רש"י ואפשר דנקט הכא סיום לשון הברייתא זה וזה הרי הם כפקחין כו': אך נלענ"ד ליישב בפשיטות יותר דלכאורה קשה למה יועיל מה שמדבר מתוך הכתב דהא קי"ל חש"ו אינם בני שליחות כלל ואם כן איך הבעל שהוא חרש יכול לעשות שליח ואף את"ל דלכתיבה לא בעינן שליחות כדעת הפוסקים דסבירא להו הכי מ"מ לנתינה ודאי שליחות בעינן והרי קי"ל דאינו שומע ואינו מדבר כקטן דמי וצ"ל כמו שכתב רש"י דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב הוא כפקח ובר שליחות הוא ולפי זה קשה דלמה נקט ר"כ הדין לענין גט דהוה ל"ל בסתם חרש שי"ל מתוך הכתב ה"ה כפקח לכל דבריו וממילא ידענו דיכול לגרש ג"כ וע"כ דאתי לאשמועינן נמי דין הגט דאע"ג דאינו שומע קולו ממש מהני: ולפ"ז מתפרש מלתא דר"כ שאם יכול לדבר מתוך כ"י כו' דלאו במגרש ע"י כתב מיירי רק לענין נתינת הגט מיירי וה"ק שאם י"ל מתוך כתב זהו בדיקה גמורה שפקח הוא ואז כותבין ונותנין גט לאשתו ולא בא לאשמועינן דכתב בדיקה גמורה הוא דההיא לאו דוקא לענין גט אלא לכל הדברים כגון מקח וכיוצא בו הדין כן רק דאשמועינן דלא בעינן שמיעת קול ודלא כתנא דברייתא דלקמן וע"ז מקשה ר"י מאי קמ"ל תנינא דהרכנה מהני ומוכח מינה דלא בעינן שמיעת קול וכקושיית התוס' דף ע"ב אהא דקאמר קולו לאפוקי מדר"כ דהא לאפוקי ממתניתין נמי הוא ומשני ר"ז אלם קאמרת ור"ל כתירוץ התוס' שם דדוקא חרש מסתבר ליה למעוטי ואם כן קמשמע לן ר"כ דגם בחרש מהני מה שיכול לדבר מתוך הכתב להוציא מחזקת חרשותו ויכול ליתן גם כן גט על ידי כת"י או הרכנה כמו אלם כן נראה לעניות דעתי על דעת שיטת התוס' דסבירא להו דהרכנה לא עדיף מכת"י רק עיקר החילוק הוא בין אלם או חרש: ונלענ"ד לפרש כל הסוגיא ומתחלה אבאר מ"ש התוס' בזה אמר ר"ז כו' דפשיטא ליה דגבי גט א"צ הגדה בפה כו' אבל לר"כ דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש אם כן דבור מעליא הוא כו' ולכאורה צ"ע דאף לר"כ מנא ליה דדבור מעליא הוא דלמא בחינה מעלייתא הוא כמו הרכנה באלם וכיון שידוע שנתרצה די בכך ונ"ל ביאור הדברים דבאמת כללא הוא בכל מקום דחרש שא"מ ואינו שומע דינו כשוטה וקטן והיא אחד מן ההלכות המקובלת בידינו ואם כן איך נתיר לו כשיכול לכתוב נגד ההלכה. אך באמת ר"כ סבירא ליה שע"כ לא קבלו אלא בא"ש ואינו מדבר וכיון שזה יכול לדבר מתוך הכתב חי מדבר קרינן ביה והיינו דנקט לה ר"כ בהאי לישנא חרש שיכול לדבר ולא קא' סתם חרש היודע לכתוב כו' והך דהוה כשוטה לא איתמר אלא כשאינו מדבר דוקא. וכן בירושלמי תירץ אהא דפריך ממתניתין דנתחרש לא יוציא עולמית קיימינן כשאינו יכול לכתוב ור"ל דאם יכול לכתוב לאו בכלל חרש הוא (אך ש"ס דידן לא ניחא להו לאוקמי בהכי משום דלישנא דעולמית אשמעינן אע"ג דיכול לכתוב) וזה כוונת התוס' גם כן דלר"כ דחשיב יכול לדבר מתוך הכתב אפי' בחרש אם כן דבור מעליא הוא ר"ל דאם לא כן לא יצאו מכלל חרש שא"ש וא"מ אלא ע"כ דע"י הכתב נחשב כמדבר ממש. וכן נראה לעניות דעתי מדברי הרשב"א שכתב אבל על רב מקשה כו' שע"י כך הוציאו מכלל חרש והוי כמדבר וא"ש א"כ דבור מתוך הכתב דבור הוא כו' ע"ש הרי מבואר כמ"ש. והשתא א"ש דר"י היה סובר דודאי כתב לא חשיב דבור רק שהוא בחינה מעליא כמו הרכנה ושמיעת קול לא בעינן ואהא פריך מאי קמשמע לן תנינא דהרכנה מהני ולא בעינן שמיעת קול וקאמר לו ר"ז אלם קאמרת ר"ל דממתניתין לא מוכח כ"א שיש רצוי על ידי הרכנה ומהני ליה מה שאין כן ר"כ דמיירי בחרש אשמועינן דדבור גמור הוא מה שהוא יכול לדבר על ידי הכתב דאם לא כן הרי הוא כשוטה ולכך מייתי עלה מברייתא דמדבר וא"ש זהו חרש כו' וזה וזה הם כפקחין כו' ר"ל דר"כ סבירא ליה דכיון דיכול לדבר מתוך הכתב דינו כחרש דברייתא שהוא מדבר וא"ש שדינו כפקח מה שאין כן הרכנה פשיטא דלא מהני בחרש לומר דהוי כמדבר ושומע כיון שיכול לדבר ולשמוע על ידי הרכנה דדוקא כתב י"ל דהוה כדבור אבל הרכנה אינו אלא רצוי לבד ועל זה פריך לרב כיון דלדידיה הגדה מעליא הוא דהא על ידי הגדה בכתב חשבינן ליה לחרש שאינו מדבר כמדבר אם כן איך אמרינן פרט לאלם ומשני דהתם כתיב מפיהם והלכך נהי דע"י כתב חשיב כדבור מ"מ אינו ענין להגדה בפה והשתא א"ש הא דפריך מהא דקתני כשם שבודקין כו' לרב דוקא דבלא רב ל"ק דהא יכול להגיד על ידי הרכנה כדקתני כשם שבודקין כו' דהוה אמרינן דודאי בר עדות הוא רק דלא מיקרי הגדה לענין ק"ש כמ"ש התוס'. ואין להקשות דבאמת מנ"ל דאתי למעוטי אלם דלמא אתי למעוטי חרש גמור ז"א דחרש שפסול לעדות פשיטא שאין מקום לק"ש וגם דהרי הוא כשוטה שאינו מביא קרבן על מה שעשה בעת שטותו משא"כ לרב דסבירא ליה דחרש שפיר הוי בר עדות אם כן קשה מנ"ל למעוטי אלם כלל דלמא לא בא הכתוב רק למעט חרש בכה"ג שכשר לעדות כגון שיכול לדבר מתוך הכתב וא"ל דמסתבר ליה דבכה"ג אין למעוטי כלל א"כ מכ"ש שאין למעט אלם וע"כ דמשום דכתיב מפיהם כו' א"כ קשה דהתם קתני כשם שבודקין כו': ובהכי א"ש מה דקשה לכאורה אליבא דר"כ דלדידיה אם כותבין לחרש שא"ל מתוך הכתב נכתוב גט כו' והוא מרכין בראשו נמי כשר א"כ למה נקט במתניתין מלתיה בנשתתק הא מצי למנקט רבותא טפי דאפי' בחרש מהני הרכנה היכא דהוא כפקח מחמת שמדבר מתוך הכתב ומכ"ש באלם ולפמ"ש א"ש דדא ודא אחת היא דחרש המדבר מתוך הכתב היינו חרש המדבר וא"ש ואלם היינו שומע ואינו מדבר וס"ל לתנא דמתני' דשניהם שוין דהא אידי ואידי הם כפקחין ונקט נשתתק וה"ה לאידך אך מה דמשמע מדברי הפוסקים דחרש שא"מ וא"ש אינו מוציא ברמיזה ומשמע אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב וכתבו לו והרכין לא מהני וכן נראה לכאורה דהא אמר ר"י אמר רב חלוקין עליו חביריו על רשב"ג ואמרינן מהא דנתחרש לא יוציא עולמית מאי עולמית אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב ולפ"ז מבואר דלדידן דקי"ל דלא כר"כ והיינו דלא כרשב"ג רק כרבנן דפליגי עליה גם בהרכנה לא מהני וצ"ע דהתינח לשיטת התוספות דמאי דמסקינן דלא כר"כ היינו שאין זה מוציאו מחזקת חרשותו ואם כן פשיטא דאף הרכנה לא מהני אבל לשיטת סה"ת וש"פ דסבירא להו דממעט מדר"כ משום דקולו דוקא בעינן והא דהרכנה מהני היינו משום דהרכנה היינו שמיעת קול א"כ י"ל דאע"ג דבהא דס"ל לר"כ דמתוך הכתב הוי דיבור מעליא לא קי"ל כוותיה מ"מ בהא דסבירא ליה כיון דמדבר מתוך הכתב הוי כפקח לא אשכחן דפליג עליה משום דאע"ג דשמיעת קול לא מיקרי מ"מ מיחשב כדבור לענין זה שיהיה דינו כחרש המדבר ואינו שומע ואם כן למה לא יהיה יכול להוציא ע"י הרכנה הא הרכנה היינו שמיעת קול. וא"ל דרבנן דרשב"ג באמת סבירא להו דאף להוציא מחזקת חרשותו ל"מ ע"י כתב ז"א דנהי דרבנן פליגי בהא ארשב"ג דהא ר"כ קאי כוותיה. ואף על גב דלענין שמיעת קול לא קי"ל כר"כ היינו משום דסתם גמרא אמר לאפוקי מדר"כ אבל משום דרבנן פליגי אין לפסוק משום זה דלא כר"כ ואם כן למה כתבו הפוסקים בפשיטות דחרש שכנס כשהוא פקח או ביבמתו אינו מוציא ברמיזה דהא בחרש כה"ג שיכול לדבר מתוך הכתב נראה דלשיטת הפוסקים דסבירא להו דהרכנה הוי כשמיעת קול שפיר הוא מוציא ברמיזה ולכאורה זה צ"ע גדול: איברא שלולי דברי הרא"ש ז"ל שכתב הטעם בהרכנה משום שמראה בגופו הייתי אומר דה"ט דהרכנה הוי כשמיעת קול דכיון שהם אומרים לו בפה והוא מרכין ע"ז בראשו ה"ז כאילו אמר הוא בעצמו וכל כה"ג שפיר מהני הרכנה משא"כ הרכנה ע"י כת"י אע"ג דכת"י מועיל לחשבו מחמת זה כפקח מ"מ מה שזה מרכין על הכת"י לא הוה רק ככתיבה ואנן עכ"פ אמירה בעינן והרי אין כאן אמירה לא מצד המבקשים ממנו ליתן גט ולא מצד הבעל וכל כה"ג שאין כאן אמירה כלל לא מהני אבל היכא דאיכא אמירה הרכנה דידיה כאילו אמר דמי כדאמרינן בשבועות דהעונה אמן כמוציא שבועה מפיו דמי ואע"ג דהתם עונה אמן בפיו מ"מ לענין זה אין נפקא מינה אם עונה אמן בפיו או מרכין בראשו שנודע לנו