בית אפרים אבן העזר חלק ג ח

גרע מהרכנה אבל הב"ח שם קאי לשיטת הרמב"ם כמ"ש שם והיכא דכתב חרש כו' נראה דאפי' לשיטת הרמב"ם כו' אבל בחרש מעיקרו כו' ראה דכ"ש דכ"י דמהני ור"ל לשיטת הרמב"ם וכן מבוא' להדיא בדבריו סימן ק"ך ד"ה והרמב"ם כתב כו' אבל כשנשאה כשהוא חרש דינו שוה לנשתתק ואלם ומהני כת"י לדעתו דהרכנת הראש וכת"י שוין עכ"ל ואע"ג דבסימן קכ"א כתב שכן כתבו התוס' ד"ה אמר ר"י כו' הדין עמו בזה דלהך שיטה דהברייתא לא ממעט דר"כ כ"א בחרש דוקא ממילא שיש לנו לומר דבאלם או פקח כת"י עדיף טפי. וגם בלא"ה אם איתא דס"ל להתוספות דלהמסקנא יש מעלה יותר בהרכנה מכת"י אם כן איך הקשו בפשיטות דתיקשי לר"כ ממתניתין דל"ל יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי דהא ודאי לא מצי לאקשויי הכי דשמא גם ר"כ ס"ל דהרכנה עדיף משום דמראה בגופו רק דגם בכת"י מהני ואדרבה הו"ל להתוספות להקשות על ר"י דפריך מאי קמ"ל תנינא כו' דדלמא אשמעינן דכתב נמי מהני וכמו שבאמת הקשה הרשב"א אלא ודאי דהתוס' לא נחתי להך סברא דהרכנה עדיפא כלל ובין לס"ד בין למסקנא כ"י עדיף מהרכנה אלא דמ"מ היכא דלא מהני הרכנה כגון בנשאת כשהוא פקח או ביבמתו גם כת"י לא מהני והיינו האי דאמרינן קולו לאפוקי מדר"כ אבל בנשאת כשהוא חרש דמהני הרכנה גם כת"י מהני דהא טעמא דהרכנה דמהני באלם משום דקים לן שנתרצה סגי בהכי וה"ה לענין כת"י נהי דל"ה כדיבור מ"מ רצוי מיהא הוי וכשם שכנס ברמיזה או בכת"י כך מוציא ברמיזה וכ"י דשוים הם וכן מבואר מדברי התו' דעירובין הנ"ל דכל שאין הבעל מקפיד סגי בהכי רק בחרש שנשא כשהוא פקח או ביבמתו ל"מ כת"י לחשבו בר דעת לסמוך על כתיבתו וכן מבואר בחידושי הרשב"א בשם התוספות ואין להאריך: היוצא לנו מזה לענין דינא לשיטת התוספות בעירובין לשינוי קמא דהתוספות אפי' אם כתב הסופר וחתמו העדים לשמה מדעתם בלא ציווי הבעל ואח"כ נתנוהו לו וגירש מהני מדאורייתא ואין פסול אלא מדרבנן ולתירוץ הב' עכ"פ היכא דידעינן שאין הבעל מקפיד סגי בהכי וכ"כ הרשב"א והר"ן בשם התוספות דבפקח מהני כת"י ולא בעינן שישמעו קולו דוקא אלא שהרשב"א כתב על זה דבתוספתא לא משמע הכי כו' וכדברי סה"ת בזה וכן הר"ן כתב שיש להחמיר ע"פ התוספתא אבל הרמב"ן הביא דברי התוס' בפשיטות דפיקח ששלח כ"ו כותבין ונותנין ע"ש בחידושיו ולא הזכיר מדברי התוספתא כלל ונ"ל מדבריו דס"ל כהתוס' בהא. וכך מטין לענ"ד דברי הרי"ף ורש"י ז"ל שכתבו לאפוקי מדר"כ דאמר לעיל חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כו' ואם באמת בא למעט גם בפקח דלא מהני הו"ל לפרושי מדר"כ דס"ל דמתוך הכתב הוי כדיבור מעליא ומדנקט לישנא דר"כ חרש שיכול לדבר כו' משמע דס"ל כשיטת התוספות דלא ממעט רק חרש דוקא. וקצת יש להביא ראיה דשיטת רש"י בזה דדוקא חרש ל"מ כת"י אבל בפקח מהני ממה דאיתא בירושלמי ריש קידושין והביאו הרי"ף שכתבו על קידושי שטר הדא דתימא שאין בו שוה פרוטה אבל אם יש בו שוה פרוטה כסף הוא וכתב על זה מחו' ושארי הגאון החסיד מו' פנחס הורוויץ בספרו ספר המקנה דלפי מה שנראה מדברי רש"י דהמקדש בשטר אין צריך אמירה אם כן אין כאן הוכחה דדלמא באמת צריך שיהיה בשטר שוה פרוטה אלא שנפקא מינה שאם בא בתורת קידושי שטר אין צריך אמירה ולזה כתב דזה אמר דכיון דכתב בשטר הוה אמינא מקודשת הוה ליה כאמירה לגבי קידושי כסף ג"כ וכדעת הפוסקים דדבור מתוך הכתב מהני ע"ש ובק"א שם. אלא דלפי זה צריך עיון שהרי הפוסקים הביאו מהירושלמי דסבירא ליה דבכת"י ל"מ אפי' בפקח ואם כן לשיטת הירושלמי גופי' תיקשי דהא נפקא מינה לענין אמירה אף באמת לא מכרעא מילתא מהירושלמי כמו שכתבו לקמן אלא שלעניות דעתי נראה דבלאו הכי לא קשה מידי דהא דבעינן בגיטין וקידושין אמירה לא בעינן אמירה ממש בשעת קידושין דאפילו עסוקין באותו ענין מהני ודוקא נתן הוא ואמרה היא מספקא לן דשמא הוי בכלל כי יקח ולא תקח אבל אם לא אמרה היא ועסוקין באותו ענין אף על פי שנתן אחר כך בשתיקה באופן שנרגש שנתינה זו לשם קידושין מהני ואם כן פשיטא דבכהאי גוונא שנתן לה שטר שוה פרוטה וכתב לה הרי את מקודשת לי אין לך עסוקין באותו ענין גדול מזה כמו אם נתן לה דינר כסף וחקק עליו תיבות אלו והיא מבינה בהם דנראה דשפיר מהני והו' קידושין בפשיטות. ואפשר דבאמת מהאי טעמא דעת הפוסקים בקידושין בשטר וגירושין אין צריך אמירה מדאורייתא ודעת הטור והר"ן שהביא בב"ש סי' קל"ו דסבירא ליה דבלא אמירה הגט בטל מדאורייתא יש לומר בטעמייהו כמו שכתב הפ"י דף ה' ע"ב דבור המתחיל אמר שמואל בקי' כו' משום דכתיב ונתן כו' ושלחה מביתו משמע שלאחר הנתינה צריך לשלחה מביתו והיינו שצ"ל הז"ג כו' עי"ש ולפי שאינו מענינינו קצרתי ואמנם בשיטת רש"י נראה בלאו הכי כמו שכתבתי דכת"י מהני בפקח דלא ממעט רק חרש דוקא: ולכאורה היה נראה להביא ראיה לשיטה זו דכת"י והרכנה חד מלתא היא מהא דאמרינן התם וחרש מעיקרו לא כשם שכונס ברמיזה והוצרך לשנויא באורחא רחיקא דמיירי ביבמתו ואם איתא לסברת הירושלמי דהרכנה עדיף מכת"י מאי דוחקיה לימא דמיירי שקידש בהרכנה דלא מהני לאפוקי על ידי כת"י דהרכנה עדיף מכת"י ואף לר"כ דסבירא ליה כת"י מהני מכל מקום היינו בפקח ונתחרש אבל בחרש מעיקרו שקידש על ידי הרכנה אינו מוציא על ידי כת"י אלא על כרחך דהרכנה וכת"י שוים אך יש לדחות דודאי הא דאמרינן דהרכנה עדיף מכת"י לאו לומר דמהרכנה מוכח טפי שהוא בן דעת דז"א שהרי עינינו הרואות שיותר יש להרגיש כח השכלי על ידי כ"י מעל ידי הרכנת ראשו רק דהנך פוסקים סבירא להו דצריך אמירה בפה וכל שמראה בגופו הרי הוא כאלו אמר בפה מה שאין כאן בכת"י ולכך אפי' בפקח לא מהני כיון שאין כאן שמיעת קול ולפי זה לר"כ דאמר דמהני כת"י בפקח ונתחרש על כל פנים אלמא דסבירא להו דאין צריך שמיעת קול והוראה בגופו ואם כן פריך שפיר גם בחרש מעיקרו כו' דמה בכך שכנס על ידי הרכנה פשוט דשפיר יכול להוציא ע"י כת"י: ואמנם הרשב"א בלאו הכי הקשה אהא דפריך מאי קמשמע לן תנינא דדלמא הוה ס"ד דהרכנה עדיף ותירץ דהשתא לא סבירא ליה הכי למקשה ומאן דמתרץ למאי דס"ל מתרץ ליה עכ"ל ולפי זה גם בהא דפריך וחרש מעיקרו כו' יש לומר דלסברת המקשה קאמר אלא שזה דוחק שהוצרך להאריך ולתרץ בכמה אוקימתות דמיירי ביבמתו ונפלה מאחיו פקח כו' והיה יכול לרפאות על נקלה דמיירי שקידש בהרכנה דלא מהני כת"י וכמו שהוא באמת דעת הט"ז והב"ש החולקים על הב"ח אך מה שכתבתי הוא נכון בשיטת הפוסקים אלו ולפי מה שכתבתי יש ליישב גם כן קצת קושית הרשב"א דרב יוסף סבירא ליה דאי הוה אתי ר"כ לאשמעינן רבותא דלא בעינן שמיעת קול והוראה בגופו מאי שנא חרש דנקט דהא אי נימא דבעינן שמיעת קול כל אפיא שוין ובין חרש בין פקח לא מהני כת"י ואם כן הוה ליה למנקט סתם דעל ידי כתב הוי הגדה מעליא וממילא ידעינן דכולהו שוין בהא ועל כרחך דר"כ נקט חרש לרבותא לאשמעינן דכיון שיכול לדבר מתוך הכתב דעתא צילתא אית ליה ואהא פריך שפיר מאי קמשמע לן תנינא דאפי' הרכנה מהני לזה וכל שכן כת"י דעדיף טפי להבחין על ידו שזה המגרש יודע להבחין בין טוב לרע ואם כן מאי רבותא קמשמע לן בהא דנקט דינו כחרש דוקא כן נראה לעניות דעתי: ואמנם כדי ליישב קושית התוספות וגם קושית הרשב"א הי' נלע"ד דהנה מה שכתבו התוס' דהוה ליה לאקשויי דהא אפי' הרכנה מהני בחרש הכוונה בזה דאף ע"ג דחרש שומע מה שאומרים לו מכל מקום שייך גבי' הרכנה שכותבין לו והוא מבין בכתב ומרכין ראשו ולפי מה שהיה דעת רב יוסף שאין חילוק בין אלם או חרש דבתרווייהו דעתא צילתא אית ליה ואם נימא כסברת הירושלמי מתפרשא מילתא דר"כ דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב ר"ל שכותבין לו והוא מרכין בראשו כו' דכיון דמרכין בראשו היינו דבור מתוך הכתב דמהני ולכן פריך ליה ר"י מאי קמשמע לן תנינא דמה לי הרכנה מתוך אמירה או מתוך כתיבה ועל זה אמר ר"ז אלם קאמרת כו' רצה לומר דבאלם שהוא כפקח מהני הרכנה דידי' מה שאין כן בחרש לא מהני הרכנה דידיה כיון שיש לחוש שדעתו משובשת ומה שהוא מדבר מתוך כת"י עצמו מהני לחשבו כפקח. ועוד נלענ"ד