בית אפרים אבן העזר חלק ג י

עי"ז שהוא מסכים על אמירה דהני וה"ז כאומר בעצמו אבל בחרש שאינו שומע וכותבין לו ל"מ הרכנה דהא ליכא דבור כלל. ועפי"ז יש ליתן תבלין לדברי מחו' הגאון החסיד מהור"ר פנחס שכתב שאם הכותב חרש יכול הבעל לומר בפה וכותב לו מה שהוא אומר כדמוכח ממתניתין דהכל כשרין ולכאורה מה מועיל אמירתו בפה שהרי הסופר אינו שומע מה שאומר הבעל ולפמ"ש יש לומר כיון דחזינן דהרכנה על אמירה מהני והרכנה על כתיבת ידו לא מהני אלמא דעל כל פנים אמירה בפה בעינן וכיון שהבעל מוציא דבורו בפה שפיר דמי: אלא שיש לעיין דאטו מי כתיב בקרא אומר הבעל דנימא אמירה בפה בעינן. בקרא וכתב כתיב ואפ"ה אמרינן דבעינן שישמעו קולו אלמא דבלא שמיעת קול הוי כאלו כותב בלא שליחות הבעל ואינו נותן לב לכתוב לשמה וכמ"ש התוס' בגיטין דף כ"ג אהא דאמרינן עד שיאמר לסופר כו' וא"כ מה יושיענו זה שהבעל מרחש בשפותיה והוא חרש לא ישמע ואיך יתן לב לכתוב לשמה כל ששומע אין לו מהבעל בעצמו רק מפי כתבו. אך באמת בלאו הכי יש לתמוה למאי דאמרינן דלא בעינן שליחות בכתיבה רק הטעם משום לשמה א"כ לא יועיל כת"י דבעל שעיני הסופר רואות שהבעל רוצה לגרשה וכבר כתבתי שהתוס' בעירובין נראה דגרסי פסול והיינו דאינו פסול רק מדרבנן. ומצאתי בהגהת סמ"ק מהלכות גירושין שכתב ראיה דבעינן שליחות בכתיבה מפ' מי שאחזו דבעינן שישמעו קול הבעל שיאמר לסופר כתוב ואע"ג דכתב סופר לשמה אינו מועיל בלא ציווי הבעל ואפי' עשה שליח לסופר וכתב אליו כתב אינו מוכח כדמוכח התם ואע"ג דגם זה דחקו התוס' לתרץ כדי לקיים פירוש ראשון שינויא דחיקא הוא למבין כו' ובתוס' שלפנינו לא מצאתי זה ואפשר שכיון לדברי התוס' בעירובין ויותר נראה שכוונתו לתוס' שאנץ: ואמנם טפי יש להקשות על מ"ש הרא"ש דלמנות שליח לגרש יכול למנות בכתב אבל למנות שליח לכתוב ולחתום לא מהני וכן בסמ"ק ג"כ ולא ביארו החילוק ונלענ"ד ע"פ מ"ש התוס' והרא"ש בטעמא דמלתא דמהני שליח לקבלה באשה ובאיש לגרש משום כיון דאיכא גילוי דעת שנתרצה זכות הוא לו וממילא נעשה לו שליח כדין זכיה שהוא מתורת שליח ויכול זה להיות נעשה שליח מעצמו וכמ"ש האשר"י בקידושין בהא דדלמא ארצויי ארצי קמיה כו' שאם גילה דעתו לשדכו כו' ולפי"ז א"ש דודאי במינוי שליח לגירושין או שליח לקבלה בגילוי דעתא סגי וזה נעשה שליח מאליו משא"כ בכתיבה אין הענין תלוי בשליחות כלל אלא כל שזה עושה במצות הבעל הוא חשוב לשמה ואם לאו לא חשבינן ליה לשמה וא"כ כיון שימנו ע"י הכתב ואין עליו תורת שליחות רק שהוא נחשב לגילוי דעת שחפץ שיכתבו לו גט וזה עומד ונעשה שליח מעצמו בתורת זכיה וכל שהוא עושה מעצמו אין שם לשמה עליו דלא חשיב לשמה כ"א בעושה בתורת מצווה מפי הבעל ולא זולת. ולפי"ז א"ש בסופר חרש כיון שהוא מצווה ועומד מפי הבעל אלא שהוא קשה לשמוע ומודיע ע"י כתב שהוא מצווה עליו לכתוב גט אין זה דומה לכתב בעלמא שאינו רק גילוי מלתא שחפץ בו כיון שאינו שומע מפיו ממש כתיבתו אינו עושה רושם כ"כ בלב הסופר שיתן לב לכתוב לשמה משא"כ בחרש שיודע שהבעל אומר שיכתוב לו שהרי עומד ע"ג ומרחש בשפתיו אלא דאודניה הוא דכאיב ליה ומודיעו ע"י כתב בכה"ג שפיר כותב לשמה: ואך לענ"ד הראיה שהביא מחו' הגאון נ"י אינו מכרעת דהא י"ל דלדידן דקי"ל דלא כר"כ באמת מיירי הא דחרש יכול לכתוב גט כגון שצוה לו בעודו פקח ונתחרש וטפי מסתבר לאוקמי בהכי ממאי דנוקמא דמיירי שהבעל אומר בפיו אע"ג דהאי לא ידע מאי קאמר מ"מ הוא עושה את שלו ואומר לכתוב גט וגם כותב לו בכתב ולדידי קשה איפכא דלמה כתבו הפוסקים בסתם כסוגיית הש"ס התם דבעינן גדול עע"ג דהא בחרש בכה"ג שיודע לכתוב גט אין לך יכול לדבר מתוך הכתב גדול מזה וא"כ אליבא דר"כ לא צריך מידי ואף דלא קי"ל כר"כ מ"מ כבר כתבתי דלפי שיטת הפוסקים דס"ל דאפי' פקח אינו יכול לכתוב בכת"י א"כ הא דאמרינן קולו לאפוקי מדר"כ לא ממעט כ"א דבעינן שמיעת קול מפי הבעל אבל לענין הא דדבור מתוך הכתב מהני לחרש למשויה כפקח לא אשכחן דמפיק לה מיניה וא"כ בסופר כה"ג ודאי דמהני ודינו כאלם שהוא פקח לכל דבר וכשר לכתיבת הגט אף בלא עומד ע"ג ולכאורה היה אפשר לומר דהפוסקים ס"ל דבחרש בלא"ה לא קי"ל כר"כ כיון דרבנן פליגי עליה דרשב"ג ואין הלכה כרשב"ג בברייתא: אך דלענ"ד אין הכרח כ"כ ממתניתין דקתני נתחרש לא יוציא עולמית דמשמע אע"פ שיכול לדבר מתוך הכתב די"ל דהתם נמי הוה טעמא משום דבעינן שישמע קולו וכיון דנתחרש קודם שאמר לסופר ולעדים תו לא יוציא עולמית אבל אם אמר לסופר ולעדים קודם שנתחרש כיון שעדיין יכול לדבר מתוך הכתב הרי הוא כפקח ושפיר יכול להוציא. אך י"ל דז"א דא"א דהוה כפקח רק דפומיה הוא דכאיב ליה אכתי קשה אמאי קתני לא יוציאה עולמית דהא ה"ל כאלם ויכול להוציא ע"י הרכנה אלא לפמש"ל דדוקא על אמירה מהני הרכנה אבל על כת"י ל"מ הרכנה אין הכרח ממתניתין דבחרש כיון שאינו שומע אין הרכנה מועלת לו אבל מ"מ הרי הוא כפקח ונ"מ באם צוה לסופר ולעדים קודם שנתחרש או אם הבעל פקח וסופר חרש שא"צ גדול עע"ג וכמ"ש וצ"ע על הפוסקים דס"ל דאף בפקח ל"מ כת"י ואפ"ה פסקו דגם בחרש צריך גדול עע"ג וכמ"ש ואפשר לומר דאע"פ שכותב גט ע"י שכותבין לו שיכתוב גט לאשה פלונית מ"מ לא מיקרי פקח בשביל זה שיהיה הוא יכול להוציא את אשתו דאפשר דאע"ג דמסברי ליה וסבר מ"מ דיבור השייך לעצמו אינו בר דעת שיהיה יכול לצוות לאחרים מתוך הכתב ובכה"ג מיירי מתני' ור"כ לא קאמר אלא היכא שהוא בן דעת כ"כ שכותב ענינים שלו כגון שכותב לסופר ולעדים לכתוב גט כה"ג ס"ל דחשבינן לי' בן דעת דהא חזינן שיודע לסדר ענינים שלו בטוב רק פומא הוא דכאיב לי' וצ"ע: ובאמת מ"ש מחותני הגאון נ"י ראיה ממתני' צ"ע דהא הרכנה ודאי דמהני לכ"ע כיון דמראה בגופו וא"כ מי גרע סופר חרש מבעל חרש שאם היה בר דעת שפיר יכול לגרש ע"י הרכנה כמבואר להדיא בנשתתק ואם כן מה בכך שהסופר חרש דהא מה שאינו בן דעת לא איכפת לן כיון שגדול עע"ג רק מחמת שמיעת קול והרי הרכנה דבעל כשמיעת קול הוא וכן לענין גדול עע"ג שמלמדו ומזהירו לעשות לשמה פשיטה דע"י הרכנה הוא וכן מבואר בסה"ת הל' גיטין אמר ר"ה והוא שגדול עע"ג ואומר להם ברמיזה שיעשו כך וכך לשם גירושי אשת פ' כו' ע"ש וצ"ל דס"ל דאע"ג דלענין עע"ג שייך לומר שמרמז לו לעשות לשמה היינו אחר שכבר הכין עצמו לכתוב גט לזה מועיל רמיזה משא"כ על תחלת הענין לומר שרמזו לו שיכתוב גט לאשתו זהו דבר קשה שיוכל להסבירו ע"י רמיזה ולכך ס"ל להגאון נ"י דמיירי ע"י כת"י. אלא שעדיין יש פתחון פה לומר דמיירי שהחרש כותב לבעל אכתוב גט לאשתך והוא מרכין לו בראשו דהוי כשמיעת קול שלא יהא אם הבעל אלם דמהני הרכנה דידיה אך לפמ"ש דלמ"ד דאין כת"י מועיל אף הרכנה על כת"י אין מועיל דאמירה עכ"פ בעינן או שיאמר הבעל או שיאמרו לו וירכין ראשו ומזה הוציא מחותני הגאון הנ"ל דכל שהוא אומר בפיו ג"כ אלא שמודיע ע"י כתב שפיר דמי: אך לענ"ד היה אפשר לומר דבאמת לכאורה קשה מאי טעמא לא יועיל בפקח כתב ידו וכמו שכתבתי לעיל דהא לנתינת הגט מועיל מה שממנה שליח בכתב ולמה לא יועיל על הכתיבה ג"כ. ומ"ש לעיל לתרץ דהתם נעשה שליח מעצמו מה שאין כן כאן דמשום לשמה נגעו בה ל"מ מה שנעשה מעצמו דלשמה ל"ה אלא בציווי הבעל זה צ"ע שהרי נראה מדברי הרשב"א בגיטין דף כ"ג בטעמא דכל שלא צוה הבעל לא חשבינן לכוונתן לשמה כוונה מעליא אע"פ שמתכוין לשם אשה זו דכיון שלא צוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה כו' וכן נראה מדברי שאר פוסקים א"כ מה בכך שזה עומד מעצמו ונעשה שליח ע"י גילוי דעת של בעל דניחא ליה דהא מכל מקום צוה הבעל בכתב ואטו משום שלא אמר בפיו לא יתנו לב לכתוב לשמה וכבר כתבתי שכן הקשה בהגהת סמ"ק לכן נראה דהך דינא דפקח שכתב אינו מועיל אינו מטעם פסולו של חרש דבחרש הוי פסול שעל ידי כת"י אין מוציאין אותו מחזקת חרש וגבי פקח הטעם כיון שהיה יכול לדבר בפיו והוא עצר כח הדבור ובא במכתב לאמר אין הסופר נותן לב לכתוב לשמה שאומר בלבו מסתמא אין לבו ככתבו דאם כן מימר הוי אמר. ומצאתי סעד לדברי בשו"ת כת"י רבינו הגאון מהר"י בעהמ"ח מג"ש שכותב לענין אם מהני בקידושין רמיזה