בית אפרים אבן העזר חלק ג פג

אחזה אשיתי לבי ורוחי מרחפת על אפיקי ים התלמוד והפוסקים ולדלות מים מבארות עמוקים כולו בקיום הגט וכולו בתקנת חכמים יחדיו יהיו תמים. ויגעתי ומצאתי להם תקנה מן התורה. להתיר צרורה ואנא זעירא מן חברייא. לא מן חוכמתא דאית בי מן כל חיי. אמינא מילתא דא ושאילנא לסבייא. אולם אנהירנהו לעיינין מן שמיא. בכמה הלכתא גבורתא. ודא תהא למיקם ולמפתח פומי קדם אריוותא ותרעא דלא פתיח יפתח בפתחא זעירא ויסתיים ברבוותא. הלא כה דברי בעזה"י: תחלה נדון בדבר ציוי הראשון שאמר אמרו לסופר כו' ואח"כ נדון בדבר ציווי הב' שיכתבו הם בעצמם ואח"כ נתקע עצמינו לדבר הלכה לראות איזה יוכשר או זה או זה או אם שניהם כאחד טובים הנה דעת הרי"ף דאומר אמרו הגט בטל וראייתו מדאמרינן ת"כ דרב אשי כו' עד שישמעו קולם שיאמר לסופר כתוב ואמרינן עלה שישמעו קולו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו והב"ש כתב סי' ק"כ דלפי שיטת התוס' דס"ל דא"צ שליחות וכתב לא קאי על הבעל אלא כשלא שמע הסופר מפיו הוי כאילו כתב סתם ולא לשמה אם כן אינו פוסל אלא מדרבנן ולא בטל מדאוריי' וכ"כ ברסי' קכ"ג וכתב דלפי פירושם קשה למה תנא בברייתא הרי הגט בטל עד שישמעו קולו כו' ולמה קתני בטל הא ל"ה אלא חשש בעלמא מדרבנן והניח בצ"ע. ולכאורה תימא על הב"ש דמנ"ל הא מלתא דאמר דלפמ"ש התוס' שהטעם משום דהוי כאילו אינו כותב לשמה הוא דרבנן דמדברי כל הפוסקים נראה דס"ל דהך טעמא דלא מחשיב לשמה אלים למפסליה מדאורייתא. אמנם לדידי חזי לי שדברי הב"ש הם אמיתים בדעת התוס' דס"ל דפסול מדרבנן והוא מבואר להדיא בתוס' דעירובין דף ס"ג וז"ל ומיהו קשיא דלגבי גט אפילו בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפילו כתבו הסופר לשמה בלא ציווי הבעל פסול לגרש בו דתניא כתב סופר לשמה כו' הרי הוא פסול והתם פסול משום דלא חשיב לשמה ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה דהא מכשירינן כתיבת חש"ו כו' וי"ל דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן וגבי סוטה ל"ש לפסול מדרבנן כו' עכ"ל הרי מבואר שדעת התוס' דאין פסול רק מדרבנן לבד וכמ"ש הב"ש וא"ל התוס' מודים לדינא דכה"ג מיקרי שלא לשמה ופסול מדאורייתא רק התו' כתבו כן למאי דקאמר ר"פ התם אליבא דמ"ד מוחקין לה מן התורה פרשת סוטה אע"ג דאין מגילתה כשרה להשקות בה סוטה אחרת משום דתורה דכתיבא סתמא שפיר מחקינן ואם כן מוכח דסתמא חשיב לשמה בכה"ג עכ"פ אם כותב ע"ד כן שאם יצטרך ימחקו ממנה ולפי דברי ר"פ צ"ל דבגט כה"ג נמי אינו פסול רק מדרבנן משא"כ למאי דקי"ל דאין מוחקין לה מה"ת אם כן צ"ל דבסתמא כה"ג פסול מדאורייתא דהא בסוטה ל"ש דרבנן ואפ"ה פסול ואם כן פשיטא דבגט נמי פסול מדאורייתא דא"ל דטעמא דאין מוחקין מן התורה כמ"ש התו' שם ד"ה עשיה דהטעם משום דבעינן כתיבה לשם אלה דז"א שע"כ לא כתבו התו' כן אלא לרנב"י אבל לר"פ דמשמע מדבריו דלמ"ד מגילתה כשירה להשקות אחרת פשיטא דמוחקין מן התורה אלמא דס"ל דלא בעינן כתיבה לשם אלה רק העיקר תלוי בכתיבה לשם אשה זו ואם כתב סתם אע"פ שכתב ע"ד שאם יצטרך כו' לא הוי לשמה וה"ה בגט אך עכ"פ מבואר מדברי התוס' הללו שהיה גרסתם בברייתא זו הגט פסול דאל"כ לא הוה מתרצא הך ברייתא אליבא דרב יוסף לפום הך תירוצא דהתו' דס"ל דגט דסוטה דא ודא אחת הוא ואם כן י"ל אע"ג דבסוטה אין מוחקין לה מה"ת וגם בגט כה"ג בטל משום דסתמא כה"ג לא מיקרי לשמה וכמ"ש רב יוסף בגיטין מ"ם היינו דוקא בכה"ג שלא נכתב לשם אשה זו עכ"פ משא"כ בכתב הסופר לשמה שבאמת נכתב לשם אשה זו אלא שלא נכתב בציווי הבעל כיון דלא בעינן השליחות בכתיבה אין כאן פסול דאורייתא רק מדרבנן ולכך נקט הברייתא הגט פסול וכמ"ש שכך היא גרסת התו' וכ"ה הגרס' בתוספת' הביאוהו הפוסקים לענין בעל פקח שכתב בכתב ידו לסופר כתוב וכמ"ש לקמן בזה ואם כן מה שהקשה הב"ש בסי' קכ"ג דלמה נקט בטל כו' לק"מ דהתוס' באמת היה בגרסתם הגט פסול ואיכא למימר דהיינו מדרבנן אמנם בלא"ה י"ל דל"ק על התוס' מברייתא לפמ"ש בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' בשם רבינו אברהם דמונפשלור וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאומר אמרו הוי גט פסול כלומר מדברי סופרים כו' נראה פי' הברייתא דקתני הרי הגט בטל היכא דלא אמר אמרו עד שישמעו קולו כלו' ולא הוי כשר עד שישמעו קולו עכ"ל הרי דגם לפי הגרסא דגרסינן בטל יש לפרש כן: ולפי דרכינו למדנו מדברי התוס' שבעירובין שמה שכתבו בגיטין דף כ"ג הטעם דבעינן שיאמר לסופר כתוב כו' משום דבלא ציווי הבעל לא חשיב לשמה אינו רק חשש בעלמא ומדרבנן כמ"ש הב"ש והיינו אפילו אם כתב בלא ציווי הבעל כלל רק הסופר כתב מעצמו לשמה ומכ"ש אם הבעל אמר בהדיא אמרו לסופר כתוב דפשיטא שאין מקום לפסול לפי שיטה זו דלא בעינן שליחות בכתיבה רק מדרבנן אפילו לתירוץ הב' שכתבו התוס' שם בעירובין וז"ל א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה בלא רשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל וסברא זו כתבו התוס' ג"כ בגיטין דף ך' ולפום הך סברא לפסול בגט גם מדאורייתא היכא שנכתב שלא בציווי הבעל כלל אבל באומר אמרו לסופר אין מקום לפסול מדאורייתא כלל כיון דעיקר טעמא משום קפידא דבעל וכל שאומר אמרו הא קמן דלא קפיד ופשיטא דעדיף מסתמא דסוטה אמרינן דכלשמה דמי ולפ"ז קשה איך קתני בברייתא כתב הסופר לשמ' כו' עד שישמעו קולו עד שישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו כו' ולכאורה היאך מדמה להו להדדי דהא בכתב סופר לשמה בלא ציווי הבעל פסולו מדאורייתא משום קפידא דבעל לפום הך תירוצא דהתוס' משא"כ באומר אמרו דאין קפידא דבעל ועכ"פ אין כאן פסול דאורייתא וכיוצא בזה הקשיתי בתשובה א' דלפום הך תירוצא האיך אמרינן קולו לאפוקי מדר"כ אם כתב הבעל בכת"י כו' וכתבתי שם דעל התוס' בגיטין לק"מ דהתוס' שם לא הביאו ברייתא דכתב הסופר רק מתני' דכותבי טופסי גיטין כיון דש"ס פריך ול"ל לר"א בר יאשי' כו' משמע דלא פליגי אכולהו מתני' דהאי פירקא משא"כ בברייתא י"ל דפליג אבל התוס' בעירובין דמקשין מבריי' זו אלמא דס"ל דלא מסתבר דנפלוג ברייתא זו ג"כ א"כ מה הועילו בתירוצם דהא קתני עד שישמעו קולו כו' אלמא אף דגלי דעתיה דניחא ליה ועדיף מסתמא דסוטה לא מהני והעליתי שם דהתוס' לטעמי' דגיטין דף ע"ב דבפקח באמת מהני ע"י כתב משום דגם בגט ברצוי בעלמ' סגי והא דקאמר קולו לאפוקי מדר"כ היינו בחר' דוקא דבכה"ג מסתברא ליה למעוטי ע"ש והארכתי בזה אך מ"מ באומר אמרו קשה דהא חזינן דאין הבעל מקפיד וכיון דבגילוי דעת דניחא ליה סגי למה יופסל אלא ודאי דבאמת אין כאן פסול רק מדרבנן אפי' לפום הך שינוי' והיינו משום דגזרינן אטו היכא דלא אמר אמרו וכמ"ש הכ"מ או מטעמא אחרינא וכמ"ש לקמן ואפילו אי גרסינן בברייתא הגט בטל (דלכאורה צ"ל כן לפום הך שינוי' כיון דמעיקר' דברייתא באם כתב הסופ' בלא ציווי הבעל מיירי שאז אמרינן שהבעל מקפיד) מ"מ מתפרש' מילתא דעד שישמעו קולו כמ"ש בשם הר"א דמונפלשייר דל"ה כשר עד שישמעו קולו ולאו בחדא מחתא מחתינהו והא כדאיתא והא כדאיתא: ויצא לנו מזה דלמאן דס"ל דלא בעינן שליחות בכתיבה אין מקום לפסול באומר אמרו כ"א מדרבנן בלבד וכמ"ש הב"ש והנה שיטה זו דלא בעינן שליחות בכתיבה היא שיטת הרבה פוסקים מגדולי הראשונים כמבואר בב"י סימן קכ"ג אך הרא"ש כתב בשם הר"י דבעינן שליחו' בכתיבה ובתוס' שם נראה דהר"י ספוקי מספק' לי' בהא אי בעינן שליחות בכתיבה או לא ולמ"ד דבעינן שליחות בכתיבה אפשר לומר דלמאן דסבר דמילי לא ממסרי לשליח אף באומר אמרו א"כ יש כאן פסול מדאורייתא דהא בעינן שליחות וליכא אלא שלדעת הרמב"ם לפי מה שפי' בדבריו מהר"ם אלשקר והכ"מ וכן כתב בשם הר"א דמונפלשייר ס"ל דאין כאן פסול רק מדרבנן והרמב"ם הוא מהסוברים דבעינן שליחות בכתיבה כמ"ש בג"פ ואפ"ה אינו פוסל באומר אמרו אלא מדרבנן משום דס"ל דמדאורייתא שליחות גמורה היא והנה הרבה יש לפלפל בסוגיא דגיטין ובמ"א כתובים אצלינו באורך אך כאן אין להאריך דלדינא לא מסקינן מיני' כ"א כמו דמסיק תעלא מבי כרבא שאומר אמרו במחלוקת הפוסקים היא שנוי' וכמ"ש הב"ש שי"א דבטל ודאי וי"א דהוה ספק וי"א דפסול מדרבנן אבל