בית אפרים אבן העזר חלק ג פ

וקצרתי כי דברים אלו אינם אלא להתלמד במקום אחר היכא שעכ"פ יש לה שם זה במקום הכתיבה. אבל בגוונא דנ"ד ששם הזה הנכתב בגט דוואסי אינו לא שם מקום שעומד שם הבעל בשעת הכתיבה ולא שם מקום עמידת האשה ואין נקרא כן בשום מקום אין תקנה לדבר שתלך למקום אחר כלל ואף אם תרצה להחזיק שמה שם במקום קבלת הגט שלשים יום בשם דאווסי לא מהני כיון שהיה בטעות בעת כתיבת הגט וכההיא דאמרינן ההיא אתתא דקרו לה נפאתה וכתבו תפאתה דפסול ובודאי אינו מועיל שתחזיק עצמה מעכשיו בשם תפאתה והוא פשוט דהחזקת שם לא מהני אלא קודם כתיבת הגט ופשוט לענ"ד שצריכה לחזור אחר גט אחר: אך צריך אני לבאר כדת מה לעשות בגט האחר בכתיבת שם דוואסי הנה בב"ש כתב דוואסא באלף לבסוף והיא כינוי לשם דבורה והוא לקוח מדברי הספר שמות בשם אא"ז הגאון בעל דמשק אליעזר וז"ל ואין כותבין דבורה המכונה דוואסה שהוא ג"כ קיצור לשון וכמדומה שברוסיא כותבין כינוי זה עכ"ל. ולכאורה צ"ע לענ"ד מ"ש דוואסא באל"ף לבסוף כיון שהוא נגזר משם דבורה ומסתברא ליה דאפילו כתיבה לא בעי אך דבורה לבד שדוואסא הוא קיצור השם וא"כ אף שברוסיא כותבין כינוי זה עכ"פ ראוי לכתוב דוואסה בה"א לבסוף ככל כינוי לעז הנגזרים משם הקודש וכמ"ש הב"ש כמה פעמים ואפשר דס"ל דכיון דברוסיא כותבין כינוי זה מכלל דס"ל שאינו נגזר משם דבורה והרי הוא כשאר כינויי לעז שכותבין באל"ף וכיוצא בזה כתב הב"ש בשמות נשים אות סמ"ך ליישב דברי הט"ז שכתב סאייא באל"ף אע"ג בשם רוסיא ס"ל דכותבין בה"א צ"ל דס"ל שם סאייא אינו יוצא משם שרה ולפ"ז למאי דמסיק הב"ש שם שיש לכתוב בהו"א ומ"מ שפיר כותבין המכונה דמ"מ נקרא כינוי היה לו להב"ש לכתב כן גם בשם דוואסה שנגזר מדבורה לכתוב בה"א דאף שיש כותבין כינוי זה מ"מ בשביל זה לא נגרע מלהיות נכתב בה"א: אך לענ"ד מ"ש הב"ש שהט"ז סובר דשם סאיי' אינו יוצא משרה צ"ע שהרי להדי' כתב הט"ז סאייא כינוי לשרה ונראה דצריך לכתוב המכונה בזה ולא הוה קיצור השם כמו מירוש מן מרים כדלעיל בשם רש"ל כו' עכ"ל וס"ל דשם כתב בשם רש"ל דמירוש לא הוה קיצור השם שאינו כ"כ הברה אחת עם מרים ונקוט מהא דהט"ז מודה דסאייא משם שרה וא"כ איך כתב לכתוב באל"ף דהא לשון לעז הוא ונתבאר בשם בילא דצריך אל"ף לבסוף עכ"ל והוא סותר למ"ש גבי ריבה שנגזר מרבקה יש לכתוב בה"א וגם בשם בנימין בינא כתב שא"צ לכתוב בינא ושם בינה יהא באל"ף (ר"ל היכי שנכתב לסימן כמבואר ביש"ש גיטין) דהא אינו אלא כינוי ואין שם עצמו לשון קודש עכ"ל הט"ז והוא מדברי היש"ש והא קמן דאף שנגזר מלה"ק ולולי שצריך לכותבו לסימן היה די בכתיבת בנימן לבד ואפ"ה כשכותב בינא ס"ל דכותב באל"ף ולכאורה אפשר לומר דשאני שם בנימן שאין סיומו באות ה"א משא"כ בשם הנגזר מרבקה שמסיים באות ה"א גם בכינוי שלו יש לכתוב כן גם י"ל דהתם אף אם יכתוב בינה יהיה בו משמעות בינה לדעת שאין ענינו לשם בנימן וכמ"ש רש"ל שם לכן טפי יש לכתוב באלף. אך המעיין יראה דלאו מהאי טעמא אתי עלה ויותר נראה דרש"ל לא ס"ל הך כללא וס"ל דאפילו יוצא משם הקודש כותבין באל"ף ואחריו נמשך הט"ז גם בשם בינא ושם סאייא (ומ"ש גבי ריבה מרבקה צ"ע ואפשר שאינו מדברי הט"ז רק גליון מאיזה חכם והכניסוהו לפנים אך בדברי הט"ז הנדפס בשו"ת שאגת אריה וקול שחל איתא ג"כ להא מילתא וצ"ע) ולכן מ"ש הב"ש בשם חנולה יש לכתוב בה"א אף על גב דמהרש"ל וט"ז כתבו שארקא באל"ף י"ל שלא בדקדוק כתבו כן ולענ"ד בדקדוק כתבו כן וכ"כ הט"ז שמעון המכונה שמעלקא באל"ף (וקרוב שט"ס בט"ז וצ"ל שמואל המכונה שמעלקא כאשר נמצאים הרבה בזמן הזה וכן נראה ממ"ש שם דלולי הק"א אין משמעות לכינוי שמעל לחוד ע"ש) וכ"כ רש"ל והט"ז בש"ע ס"ק י"ט שלמה המכונה שלומקא או שלומצא והביאו הב"ש אות שי"ן אלמא דלאו כללא היא לכתוב באל"ף שם הנגזר מלה"ק ונראה נמי דאא"ז דמש"א ג"כ ס"ל בהא כרש"ל ולכן שפיר כתב לכותב דוואסא באלף אך לפמ"ש הב"ש בסי' קך"ט ס"ק נ' וכ"כ באות א' גבי שם אדא וגבי שם אסתר סתירה וגבי שם סאיי' דכל שהוא יוצא משם קודש יש לכתוב ה"א נראה דגם דוואסה יש לכתוב ה' דאף ברוסיא שכותבין הכינוי מ"מ מודים שנגזר משם דבורה אלא לפי שאין הברה שוה צריך לכותבו המכונה וא"כ בנ"ד היה צריך לחקור אם עיקר שמה דבורה ונשתרבב לקראותה דוואסה יש לכתוב דבורה המכונה דוואסה ואם לא כותבין דוואסא לבד: אך לענ"ד בנידון שלנו אין לכתוב כמ"ש דמש"א והב"ש שהם כתבו כן ע"פ הברתם בעת ההיא בשם הזה שהיו קורין שם דוואסה הסמך בקמץ ובלי שום הרגשת תנועות יו"ד כלל אבל במדינתינו שבהברת השם נרגש תנועות היו"ד לבסוף וכ"נ ממ"ש המסדר בגט זה דוואסי ולא כתב כמ"ש בב"ש באל"ף זה מורה לו שהוגד לו שמרגישין תנועות היו"ד ולכך כתב ביו"ד ומ"מ לא דק דהיו"ד לבד בסופה אין היו"ד נקראת לתנועה בפ"ע רק מצרפין אותה לאות שלפניו לנקודת חיר"ק או ציר"י לבד ובאמת בלשון בני אדם היו"ד נרגשת במבטא ויש לה תנועה בפ"ע ובכל השמות שיש בהם תנועות יוד בסופה ולכן צריך לכתוב אחר היו"ד ה' או אל"ף וכן כתבתי בתשובה אחת לענין שם גנעסיא או פעסיא דאף דבב"ש אית' פעסיא מ"מ לפי הברתינו היו"ד ניכר במבטא וגם אינה באה לשימו' רק הוא שרשית בתיבה פשיטא שיש לכתוב היו"ד וגם א' אחרון לשימוש וכן פשוט המנהג לכתוב שם עטיא וכל השמות כיוצא בהם שהיו"ד שרשית והברתה ניכרת וא"כ בנ"ד נמי יש לכתוב דוואסיא או דוואסיה ולכאורה יש לעיין דהא חזינן גבי שם סאיי' שלפי שהברת היו"ד נכרת כתבו שני יודין וא"כ בכל דוכתא שהברת היו"ד ניכרת יש לכתוב שני יודין ואמנם נראה שגם זה תלוי במנהג כתיבת המדינה וכמבואר בשו"ת מהראנ"ח סי' ל"ו בגט שנכתב בו אריניי בשני יודי"ן אחר הנו"ן וכתב דמנהג ספרדים כשרוצים להדגיש האות כותבין שני יודי"ן משא"כ מנהג בני רומניא ע"ש וה"נ י"ל דבימים קדמונים דנהיגי לכתוב הרגשת היו"ד כשמניחין אחריה אות א' או ה' די בכך וגם אפשר דהברת שם סאיי' היו"ד ניכרת ונרגשת יותר משם חסיא עטיא ודומיהם וכן נוהגין לכתוב שם המדינה מדינות רוסיא והכי אשכחן מתא מחסיא וכדומה הכל ביו"ד אחת לחוד: והשתא נחזי אנן דלכאורה לפי מאי דכתבינן מהראוי לכתוב דוואסיה בה' לבסוף אך זכורני שראיתי פלפול מבעלי תריסים בענין כתיבת שם עטיא וזכורני שהעלו שיש לכתוב עטיא ולא אתיה אף שנגזר מאסתר וכן עמא דבר. אמנם לפי מ"ש לעיל לענין בנימן בינא שיש לחלק בין הך דשרה סאייה או רבקה ריבה דשם שם הקודש גופא בה"א לבסוף לכן יש לכתוב כן גם שם הכינוי שנגזר ממנו משא"כ בשם הקודש שאין ה"א בסופו ואם כן גם לענין אסתר עטיא י"ל כן וגם אפשר דאין עטיא יוצא מאסתר אלא משם עטיא שהוא עצה בלשון חכמים ותרגום ונשתרבב ממנו שם עטיא וכן משפטו באל"ף ולכך כותבין אותו גם כן בעי"ן וטי"ת משא"כ בשם דוואסי' שהוא נגזר מדבורה כמש"ל ובכה"ג ששם הקודש סופו ה"א גם הנגזר ממנו יש לכותבו כן וראיתי בשו"ת גינת וורדים חלק אהע"ז סימן וא"ו בגט אשה אשכנזית ששמה סאסייה ומצאנו בספר שמות שכתב שם זה בחסרון סמ"ך שנית שכתב סאייה ושהוא לקוח משם שרה ואמרו האשכנזים שיש שכופלין בו את הסמ"ך כו' עיין שם באורך שיש שרצו לפסול מחמת שנכתב באלף בסוף והמחבר השיב שם שאין זה מעכב ע"ש וכ"כ הב"ש דאף אם כתב אלף במקום ה' כשר ומ"מ משמע מתשובה הנ"ל דעכ"פ לכתחלה יש לכתוב ה"א בסוף ועדיין יש מקום לומר דהא דאמרינן בנגזר משם הקודש יש לכתוב ה"א היכא שמעריסה היה לה שם הקודש ונשתרבב אח"כ ע"י געגוע וקטנות אבל היכא שאין שם העריסה בשם הקודש אף ע"ג דהאי שמא תחלתו נשתרבב משם הקודש מ"מ י"ל דבשנים קדמוניות אשתרבובי אשתרביב ונחית שם דבורה ונשתנה לשם דוואסי' מ"מ השתא מיהא לאו משם הקודש נצמח רק הוא שם העצם ע"ש משפחתה שהיתה נקראת בשם דוואסיש וכיון שזו שלפנינו לא יצא שמה משם הקודש כלל דינו כשם לעז ממש ומשפטו באלף לפי שמעולם לא היה כאן מקום