בית אפרים אבן העזר חלק ג ז

שאלה פ' באשה אחת עגונה מק"ק סטאשוב ושמה שפרה בת אהרן כו' ותורף השאלה ותשובת גאוני זמנינו כבר נדפס בשו"ת כתר כהונה סימן ע"ו באריכות והגאונים ההם שלחו דבריהם אלי לחוות דעתי ג"כ בזה מה שנלענ"ד: תשובה הלא ידעו מתי אהלה של תורה. ויקשה מהם דבר ערוה החמורה. אף כי יפליא בין דם לדם. או לכל אשר יבטא האדם. בשבועה ונזירות. קלות וחמורות. יביע אומר ויחוה דעתו. והוא שב מידיעתו. יכתוב ידו על ספר ומילין יחוק אולם אם הנושא אליו דבר שבערוה ינוע ויעמוד מרחוק. וכל דבר הקשה. כגון זו וכיוצא בה שיש בהם ספק גירושין ונעלם מעיני אישה. מדעתו עביד פרישה. גזירה שמא יטה מדרך סלולה וכבושה ומזקנים אתבונן. כי יתחמץ לבבם וכליותם ישתונן. כי יהיה להם דבר שבערוה בא אליהם. הם נמנעים ומושכין את ידיהם אם לא מצאו הלכה ברורה. כאחותו שהיא אסורה. ומדקדקים בה כחוט השערה. ואם מדת חכמים כך הוא מה יענה. קצר רוח חכמה ובינה. ובפרט בענין עמוק מי ימצאנו. אף כי אנכי אעננו. אפרים הוא הצעיר. ומן חברייא זעיר. תמן מתלין מתלייא. ארייוותא קדמיכון ואתון שאלון לתעליא. האם רועה אוילים ישית לבו לעדרים בין מעונות אריות הררי נמרים. שה רזה איך יבקר. בין זאבי ערב גר לבקר. חדודי המלתעות. ואנכי תולעת. איך אעלה על במתי החכמה. בין ארזי הלבנון רמי הקומה. ובין כוכבים אשים קיני ואליהם אשים דברתי השמאילי או הימיני. אפס כי עז הפצרת רבים וגדולים. קדישי עליונים אנשי השם מעולם. בקשו פני ובשפתם כבדוני. בכתבי מליצותם קדמוני. והם הרהיבוני לילך בגדולות ובנפלאות ממני. ואומר עם קיני. את אשר מן השמים יורוני: עיקרא דהא מילתא בגיטין פ' מי שאחזו אמר רב כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו שקלינן וטרינן עלה דמלתא ומסקינן דתנאי הוא דתניא אמר רשב"ג בד"א בחרש מעיקרו אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והם חותמין ובדף ע"ב אמרינן ת"כ דרב אשי כתב סופר לשמה כו' הרי הגט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו. קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב ע"כ ולכן פסקו כל הפוסקים דלא כרב כהנא ומבואר מזה דאפי' מדאורייתא אינו גט שהרי קתני הגט בטל וכן מבואר בב"י סי' ק"ך שכתב דכיון דקתני הגט בטל מדאורייתא הוא אך לענ"ד מדברי התוס' בעירובין דף י"ג מבואר דאינו רק פסול מדרבנן שהרי כתבו שם וז"ל ומיהו קשיא דלגבי גט אפי' בענין זה פסול ולא חשיב לשמה דהא אפי' כתבו סופר לשמה בלא ציווי הבעל פסול לגרש בו דתניא כתב סופר לשמה כו' הרי הוא פסול כו' והתם פסול משום דלא חשיב לשמה ולא משום דבעינן שליחות בכתיבה דהא מכשרינן כתיבת חש"ו כו' וי"ל דלעולם חשיב לשמה והתם פסול מדרבנן וגבי סוטה לא שייך לפסול מדאורייתא דכל שלא נכתב ע"פ ציווי הבעל לא חשיב לשמה ופסול מדאורייתא רק התוס' כתבו כן למאי דקאמר התם רב פפא אליבא דמ"ד מוחקין מן התורה פרשת סוטה אע"ג דאין מגילתה כשרה להשקות אחרת משום דתורה דסתמא מיכתבא שפיר מחקינן וא"כ מוכח דסתמא לשמה חשיב עכ"פ בכה"ג בכותב ע"ד כן שאם יצטרך ימחוק ממנה ולפי דבריו צ"ל דבגט כה"ג אין פסול רק מדרבנן משא"כ למאי דקי"ל דאין מוחקין לה מן התורה א"כ צ"ל דבסתמא אף בכה"ג פסול מדאורייתא דהא בסוטה ל"ש דרבנן ואפ"ה פסול וא"כ פשיטא דבגט נמי פסול מדאורייתא די"ל דטעמא דאין מוחקין כמ"ש שם ד"ה עשי' דהטעם משום דבעינן כתיבה לשם אלה דז"א שע"כ לא כתבו התוס' כן אלא לרנב"י אבל ר"פ דמשמע מדבריו דלמ"ד מגילתה כשרה להשקות אחרת פשיטא דמוחקין מה"ת אלמא דס"ל דלא בעינן כתיבה לשם אלה רק העיקר תלוי בכתיבה לשם אשה זו ואם כתב סתם אע"פ שכתב ע"ד שאם יצטרך כו' ל"ה לשמה וה"ה בגט. אך נראה דעכ"פ מוכח מדברי התוס' שלא הי' בגרסתם הגט בטל רק הגט פסול דאל"כ לא הוה מתרצא הך ברייתא אליבא דרב יוסף לפום הך תירוצא דהתוס' דס"ל דגט וסוטה דא ודא אחת היא וא"כ י"ל אע"ג דבסוטה אין מוחקין לה מה"ת וגם בגט כה"ג בטל הוא משום דסתמא כה"ג לא מיקרי לשמה וכמ"ש רב יוסף בגיטין מ"מ היינו דוקא בכה"ג שלא נכתב לשם אשה זו עכ"פ משא"כ בכתב סופר לשמה שבאמת נכתב לשם אשה זו אלא שלא נכתב בציווי הבעל כיון דלא בעינן שליחות בכתיבה אין כאן פסול מדאורייתא רק מדרבנן בלבד ולכך נקט בברייתא הגט פסול וכמ"ש שכך היא גרסת התוס': ובזה יש ליישב מ"ש הב"ש בסי' ק"ך סק"ז דלשיטת התוס' דס"ל דא"צ שליחות רק משום דאם לא שמע הסופר מפיו הוי כאילו כתב סתם ולא לשמה א"כ אינו פסול אלא מדרבנן ובר"י סי' קכ"ג כתב דלפירושם קשה למה בברייתא זו הגט בטל הא ל"ה אלא חשש בעלמא ומדרבנן ע"ש ובס' בית מאיר ראיתי שכתב בסי' ק"ך על הב"ש שם דמנ"ל הא דאף מטעם לשמה פסול מדאורייתא ותדע דהא נובע מהברייתא דקתני הגט בטל כו' ובמחכ"ת לפי שעה אשתמיט לי' דברי הב"ש סי' קכ"ג שהרגיש בעצמו להקשות מן הברייתא אף דמ"מ אם נאמר כמו דמסתבר ליה להב"ש דאי לא בעינן שליחות בכתיבה אין פסול רק מדרבנן לק"מ קושיית הב"ש דבאמת גירסת התוס' בברייתא זו פסול ולא בטל וכמ"ש ומה"ט גופא דלא בעינן שליחות בכתיבה וגם מ"ש לשיטת הרמב"ן דבעינן שליחות בכתיבה לענ"ד זה אינו וכמ"ש לקמן: והנה התוס' בעירובין שם כתבו וז"ל א"נ בסוטה אין הכהן שעליו לכתוב מקפיד אם יכתוב שום אדם לשמה שלא ברשותו ומסתמא ניחא ליה אבל גבי גט מסתמא לא ניחא ליה לבעל עכ"ל ולפום הך תירוצא נראה דס"ל לפסול הגט מדאורייתא וסברא זו כתבו התוס' ג"כ בגיטין דף כ' ולכאורה צ"ע דהא אמרינן קולו לאפוקי מדר"כ אלמא דאפי' אם כתב בכ"י לסופר לא מהני וקולי דוקא בעינן ולפי דברי התוס' דטעמא משום קפידא דבעל וכל שכותב בכ"י הא קמן דלא קפיד ופשיטא דעדיף מסתמא דסוטה דאמרינן דכלשמה דמי ועל התוס' בגיטין לק"מ דהתוס' שם לא הביאו מברייתא דכתב סופר לשמה כלל וא"כ י"ל דע"כ ל"ק להו אלא ממתניתין דהכותב טופסי גיטין דלא משמע ליה דר"א ב"ר יאשיה ובר פלוגתי' פליג בהא כיון דהש"ס פריך ול"ל לר"א כתב לגרש כו' ומסתמא לא פליגי בכולהו מתני' דהאי פירקא אבל אברייתא שפיר י"ל דפליג משא"כ לפמ"ש התוס' בעירובין להקשות מהך ברייתא דכתב סופר לשמה א"כ משמע דס"ל דלא מסתבר דלפלוג אברייתא זו ג"כ א"כ מה הועילו בתירוצא דבגט הבעל מקפיד דאכתי איך מצינו לפרושי הא דקתני עד שישמע קולו לאפוקי מדר"כ דהא קמן דניחא ליה לבעל שיכתוב גט זה ואפ"ה לא חשיב לשמה כל שלא שמע קולו ומכ"ש בסתמא כההיא דסוטה דלא מהני ודוחק לומר דמההיא דכתב הסופר כו' שפיר מסתבר להו דגם ר"א ב"ר יאשיה ותנא קמא לא פליג עליה מה שאין כן בהך דעד שישמעו קולו דאתי לאפוקי מדר"כ והרי רשב"ג קאי כוותיה דר"כ וס"ל דכ"י מהני והיינו משום דבגילוי דעת דניחא ליה סגי ואם כן י"ל דגם ר"א בר' יאשי' ות"ק ס"ל בהא כרשב"ג ולכך במה שפיר מוחקין מה"ת לפי שאין הכהן מקפיד אך זה דחוק דהא משמע בש"ס דטעמא דרשב"ג דכתיבה כדבור דמי. אך האמת יורה דרכו שהתוס' לטעמייהו שם בגיטין דף ע"ב ד"ה קולו שמבואר מדבריהם דגם בגט ברצוי בעלמא סגי והא דקאמר קולו לאפוקי מדר"כ היינו בחרש דוקא דבכה"ג מסתבר ליה למעוטי ע"ש וא"כ בפקח באמת מהני ע"י כתב רק דוקא בכתב בלא ציווי כלל אז הגט בטל משום שיש לומר שהוא מקפיד ואתי שפיר בפשיטות דברי התוס' בעירובין גם לפום הך תירוצא דהנך תנאי דסוטה לא פליגי אהך ברייתא כלל: ונפלאתי על הט"ז סוף סי' קכ"א והב"ש שם סק"ט ששניהם לדבר א' נתכוונו להשיג על הב"ח שכתב דמהני כ"י בחרש שכנס ברמיזה דכ"י עדיף מהרכנה כמ"ש התוס' וע"ז השיגו דהתוס' לא כתבו כן אלא לרב יוסף אבל למסקנא דאמרינן לאפוקי מדר"כ רמיזה עדיף מכ"י ע"ש וזה תמוה דהא להדיא מבואר מהתו' דף ע"ב ד"ה קולו דגם למסקנא לא ממעט אלא חרש דוקא ולא ס"ל להתוס' כלל הך סברא דהרכנה שהוא מראה בגופו עדיף ע"ש וזה כשיטת הרמב"ם דמחלק בין נשתתק לחרש אבל כת"י והרכנה שוים ומ"ש הט"ז מדברי הרשב"א והרא"ש ודאי דלדבריהם כן הוא דכ"י