בית אפרים אבן העזר חלק ג עא

כצורתה שנמסרה למשה מסיני לפי שאינה גוף וגולם אחד רק יש פירוד קצת מ"מ בשביל זה לא הפסידה קריצותיה ורמיזותיה שהוא מורה על תנועת הקמץ שהרי סימני התנועות אילו אינם לא דברי תורה ולא דברי קבלה רק האחרונים הציבו להם ציונים בדברים שבין אדם לחבירו להורות להם הדרך אשר ילכו בה בקריאה הנכונה וכיון שגם אלף הזו עושה תנועתה לא קפדינן אצורתה וגדולה מזו כתב מהריב"ל לענין מתתיה בהא שנכתב באלף דכשר בשעת הדחק והביא ראיה מגרשון גרשום דלולי שהם שני שמות בתורה היינו אומרים שזה כינוי לזה אף על פי שהאותיות הם מהנגרשים במבטא וכ"ש בזה שהאלף וההא ה"ם מאותיות הנח והנעלם שאין היכר במבטא בין מתתיא באלף או בהא כו' ע"ש והביא דבריו בג"פ ס"ק קי"ט ובב"ש באות מ' בקצרה ואף על גב דהתם משמע דמטעם כינוי אתי עלה מ"מ מבואר בדבריו דעדיף טפי אותיות הנח והנעלם מאותיות הנרגשים והתם טעמא שהוצרך ללמוד ק"ו מהך דגרשון דהוה אמרינן שהוא כינוי משום דהוה איכא למימר שיש לחוש ללעז כיון שיודע שזה שמו בהא ובגט כתוב באלף ומכ"ש אם מהריב"ל מיירי שהיה חותם עצמו בהא וכמ"ש הב"ש בדעת מהריב"ל וכיון שהקורא בגט יש לפניו מקום לטעות הוצרך מהריב"ל לומר דאין חשש בזה דהא איכא למיתלי שהוא כינוי משא"כ בנ"ד בשם שינא אין לפניו מקום לטעות כלל שאף על פי שאין היוד נוגעות בפני האלף מ"מ היוד עומדת וצווחת ראו עתה כי אני אני הוא ראויה לידבק באלף ונקראת כך בפי הכל ומרגישין עי"ז תנועת הנון של שינא לקרותה בקמץ דודאי עדיף מההיא דמהריב"ל דהכא ליכא למיטעי כלל וא"ל כיון שאינה דבוקה בפני האלף לא מצטרפין לה ז"א דהא בלא הצירוף אין על מה שתחתי' תמונת אות כלל שהרי אין מי שיקרא בצדיק או בעיין וכיוצא שהיא עומדה הפוכה והא קמן דאפילו תינוק דלא חכים מרגיש שהיא דבוקה לאלף שתחתיה ודעת הרלב"ח הביא בג"פ סי' קכ"ה ס"ק ע"ב דאפילו אם תהיה האות שני גופים אם אינה דומה לאות אחרת ולא נפסדה צורתה לתינוק דלא חכים אינו פוסל וכן הוכחתי בתשובה מדברי המאירי שהביא הב"י בא"ח סימן ל"ב והארכתי שם וא"כ אף שמפוסקים אחרים לא משמע הכי אין זה כ"א באותיות שאין להם שורש במבטא ואפשר שיש להקפיד בזה בשם של לשון הקודש אף באותיות שאין מורגשים אבל בשם של לעז ולולי שהיינו צריכים לאות זה להורות הנקודה לא היתה באה שם כלל והרי ככחה אז כחה עתה להורות הנקודה אין קפידה כלל בחסרון הנגיעה ומכ"ש דשפיר דמי לתקן קודם הנתינה ויש למצוא סמך לזה בג"פ בסימן קך"ח במ"ש בתשובה הריצב"א ומהר"מ מפאדווא על נהר פיאה כו' ועוד כמה מקומות ואין הפנאי מסכי' עמדי לעיין: אך לענ"ד כנים הדברים מצד הסברא דהיכא שהאות אינה באה רק לסימן נקודה ובפרט בשם לעז אין להקפיד כ"כ מה שאינה גולם א' כשהיא נקראת יפה ובפרט כגוונא דנ"ד שבלא הצירוף של היוד אין על מה שתחתיה צורת אות כלל ועיין בב"י א"ח סימן ל"ב בשם הר"י אסכנדרי לחלק בין אם הפירוד מדמה לשני אותיות אינן יכול לתקן דהוי שלא כסדרן אבל אם אין הפירוד מדמה לאות אחרת כו' יכול לחברן כיון שקודם שנתקנו היה לשם שם אותה האות ולא שם אחר אלא שלא נדבקו כדינם חשיב שלא כסדרן כו' ע"ש ולכן צ"ע לענ"ד על התה"ד דמייתי ראיה מדברי הרא"ש גבי הא דלמהך דגם בשאר היהין יש קפידא שלא להדביק וא"כ ה"ה אם הפריד אותן שדינם להדביק ע"ש ולענ"ד אין מזה ראיה מהתם דע"י דבוק רגל ההא יש עליה צורת חית משא"כ כאן ואפשר דגם התה"ד לא מייתי רק לענין כה"ג שע"י חסרון הנגיעה הוא נדמה לאות אחר אבל משמעות לשונו דקאי אכל מילי דחשיב בשאלה דהתם חשיב יוד שעל האלף שאינו נוגע ג"כ ומשמע דכולהו דמי להדדי ולענ"ד בכה"ג שאין כאן דמיון לאות אחר אין כאן מהראוי לפסול בדיעבד ולכן נלענ"ד מכל הלין דכתיבני יש לסמוך להקל בנ"ד שהוא מקום עיגון ודוחק גדול כאשר ראיתי דעת תורה ודעת נוטה של הרב הגדול מהר"ר הנ"ל ובהסכמת עוד חכם מובהק ומפורסם בהוראה נטפל להתיר ליתן גט זה ואם בנקל למצוא הסופר שהיה שליח הבעל בלעדו לא ירים איש את ידו לתקן ואם הסופר ברחוק מיל שפיר דמי לתקן אף על ידי אחר בצווי ב"ד מסדרי הגט וכמ"ש הרא"ש ז"ל לענין הארכת הווין ואני תפלתי לצור מלכי ירום מכשול מדרכי ולהיות מנוקה מאון ואם שנותי יורינו ויאיר עיני על האמת להעמידנו: אחר כותבי מצאתי בפרישה ס"ס קך"ו על מ"ש שם בטור תשובת הרא"ש בענין הארכת הווין וז"ל ותימא מה מועיל תיקון לאחר שחתמוהו העדים ס"ס העדים אגט פסול חתמו וי"ל דס"ל ע"מ כרתי וסלק ע"ח מכאן ונמצא שניתן כהלכתו בע"מ וגם אינו פסול ממש אלא צריך תיקון כה"ג אמרינן מסתמא הבעל צוה לתקן עכיל מ"ו עכ"ל הפרישה ומ"ו שזכר הוא הרש"ל ושמחתי שכוונתי לדעתו כמ"ש שלמ"ד ע"מ כרתי לא איכפת לן בתיקון אחר החתימה אך נראה מדבריו שאינו מפרש כהב"ש דמיירי שהווין היה נקראים כיודין ולכך כתב שאינו פסול ממש ובאמת נפלאתי על הב"ש שלא כתב ליישב לפי פירושו תמיהת הב"י דלמא הרא"ש מכשיר בדיעבד שכבר ניתן לה ומשמעות דבריו אף שלא נתקן מקודם כלל ועיין בב"ח: ומצאתי ביש"ש גיטין פרק המגרש סימן י"א שהביא דברי הב"י וכתב עליו וז"ל ואני אומר דבוודאי הווין לא היו ארוכים כשיעור ולא היה נקראים לתינוק דלא חכים ולא טיפש ומש"ה היה צריך לתקנה משום מראית העין אבל לא היה בו פסול אף אם ניתן כך כי איירי בווין שלא היה מעיקר הלשון כ"א בענין חסירות ומליאות שאין כאן שינוי מה שנכתב בוי"ו או ביו"ד והוי כמו שדילג המילה לגמרי שהכשיר כו' עכ"ל ועכ"פ מבואר דמפרש דברי הרא"ש דמיירי באופן שלא היה בו פסול לענין דיעבד עכ"פ וא"כ אפשר בכה"ג הקיל הרא"ש לתקן אחר חתימת העדים בלא ציווי הבעל וגם מהרי"ק דמייתי מהרא"ש היינו לפי מה שכ' מתחלה דבדיעבד גם בדבוק רגל הה"א וקו"ף שרי אך ממהרי"ו משמע קצת דהרא"ש מיירי בענין שהוה פסולה בלא"ה וכמש"ל וזה צ"ע דהא הרא"ש כתב להתיר אם ניתן הגט ולא האריך הווי"ן והבעל במקום רחוק משמע כמ"ש הב"י והב"ח וצ"ע וגם בענין התיקון בלא ציווי הבעל ראיתי במשנה למלך שכתב ג"כ דמיירי שהווי"ן הי' בענין דתינוק דלא חכים קורא וי"ו דאל"ה מה תועלת לתקנם אחר שנחתם בפסול חספ' בעלמא הוא ותיקון של עכשיו במה נחשב הוא כו' וכבר חלקו על הרב בזה דאין ב"ד יכולין לתקנו ואני מוסיף בזה דברים שאם הבעל צוה לסופר לכתוב וכתבו ומסרו ביד הבעל ונתנו לשליח הולכה כבר עשה הסופר שליחותו ואף הסופר עצמו אין יכול לתקנו עכ"ל והמגיה שם רמז למ"ש המ"ל פ"ב מה' גירושין ושם בפ"ב כתב המגיה שטעמו דהמ"ל דס"ל דע"כ לא מספק' בש"ס אם עשה הסופר שליחותו אלא באומר תנו לשליחי אבל באומר כתבו ותנו בידי ונמצא פסול אין יכולין לכתוב אחר אבל הרמ"ז סי' קכ"ב נסתפק בדין זה כו' ע"ש ובאמת אין הכרח לדבריו שהמ"ל יחלק בכך ומ"ש בפ"ד כבר עשה הסופ' שליחותו אינו רק מחמ' שהספק שבש"ס דלמא גם בגט פסול אמרינן דעשה שליחותו והוי ספק מגורשת ומ"מ לענ"ד צ"ע מה שהחליט לומר כן דבכה"ג עשה השליח שליחותו אחרי אשר פי' דברי הרא"ש דמיירי בתינוק יכול לקרותו ובדיעבד כשר וכבר כתבו הפוסקים בשם רב האי ז"ל היכא דיהב בעל רשותא לספרא כו' אי איתי' לספר' מתקן להו כו' עיין בטור סימן קכ"ז ולדבריו צ"ל דמיירי שעדיין לא הוציא הסופר הגט מתחת ידו ואין זה במשמע ופשוט לענ"ד היכא דבדיעבד כשר אף הריב"ש מודה שמותר לתקן ומכ"ש הסופר עצמו אך אפילו לפי פי' הב"ש דהרא"ש מיירי בגוונא שהגט פסול בלא התיקון מ"מ אין קושיא על הרא"ש דהרא"ש סובר בהא דמיבעיא ליה תנו לשליח כפרש"י שם וכ"כ הטור דלא מיירי רק לענין נאבד אבל אם נמצ' פסול שפיר יכולין לכתוב אחר ודלא כדעת הרמב"ם שם ואפילו בדעת הרמב"ם כתב הב"ש סימן קכ"ב סק"ז דמיירי בפסול שנעשה בגט אחר הנתינה אבל בפסול שנעשה בגט קודם שנמסר ליד השליח גם הרמב"ם מודה דלא אמר כתובו חספ' והבו ליה וכל זה לענין לכתוב גט אבל לתקן אותו הגט עצמו נראה דלא שייך עשה שליחותו שהרי על כתיבת הגט הוא שנתמנה לשליח לכותבו ולא כלתה שליחותו כל זמן שלא נגמר כהוגן הגע בעצמך אם כתב חצי הגט ומסרו ליד הבעל שנראה