בית אפרים אבן העזר חלק ג ס

דגרועי גרעי' ובמגילה ששם עיקר מלתא דר"י ניחא ליה למנקט מלתיה אם נפרש דבפתוחות מיירי כי היכי דתיתי שפיר מתניתין דשבת משום דעלויי' עליי' ולזה מצא מקום להקשות עליו מדר"ח דאמר מם וסמך כו' ומ"ש רש"י דהו"מ לשנוי' במגילה דר"ח אתמר בסתומי' ודר"י בפתוחים ר"ל דעכ"פ הך קושיא היה מקום לדחותה בכך אלא דהוה קושיא אחריתי דהיינו הא דמקשה בשבת דלמה יתחייב נימא גרועי גרעי' אבל מ"מ דר"ח אדר"י הוה מתרצי שפיר וגם י"ל דהו"מ למימר דלא קפדינן אגריעותא או כמ"ש לעיל דס"ל דלענין מלאכת שבת לא איכפת לן בכתיבה תמה אבל מ"מ קושייתו כמות שהוא דקשיא ליה דר"י אדר"ח הו"מ לתרוצי בפשיטות אלא תירוצה מעליה וכנ"ל: ועוד נראה לענ"ד ליישב דברי רש"י מ"ש דהוה מצי לשנויי דר"ח בסתומים ודר"י בפתוחים אף על גב דלפי"ז היה צריך ליישב מתניתין דשבת משום דס"ל דהא דמקשה הש"ס גרועי' גרעי לר"ח הוא דקא קשיא ליה דקאמר זאת אומרת סתום ועשאו פתוח כשר אלמא דמפרש מתניתין שכתב שם משמעון דהיינו שכתב שם במם פתוחה דכיון דמם פתוחה חידוש הוא שחידשו הצופים לכתוב מם פתוחה באמצע התיבה אין לך בו אלא חידושו דהיינו דוקא באמצע התיבה ואם כתבו בסוף הרי שינה מתמונת אותיות שצריך להיות סתומה ופסול דגרועי גרעיה מהאותיות שניתנו בסיני וכתובים על הלוחות כיון שלא נתחדש על ידי צופים להכשיר פתוחה לבסוף משא"כ לר"י לא קשה מיירי דשפיר מצי לאוקמי דר"ח בסתומין ואיהו מיירי בפתוחין ואפ"ה א"ש מתניתין דשם משמעון דמיירי באמת שהיה בדעתו לכתוב שמעון במם סתומה באמצע דהא כשר בכה"ג כיון דעלוי' עליה ולכן כשכתב שם קטן דהיינו שני אותיות שם חייב דהא שפיר מתקיים במקום אחר שהרי יש כאן מם סתומה בסוף התיבה כדינו והמקשה דפריך מי דמי שם דשמעון פתוח וכו' היה סובר דבין סתום ועשאו פתוח או איפכא פסול וכדברי הברייתא שם משא"כ רצה, ר"י דס"ל כריב"ב דפתוח ועשאו סתום כשר א"כ יש לפרש מתניתין שהיה דעתו לכתוב שם שמעון במם סתומה דכשר ג"כ: והנה דברי התוספ' במגילה הם תמוהים מאוד (ואא"ז מהרש"א האריך לפרש כוונתם והמה נפלאו מאוד בעיני כמבואר למעיין וגם תמוה מאוד מ"ש התוספות וכי מטי כו' במגילה פריך כו' שהרי ר"ת שם דבריו אמורים על ש"ס דמגילה כמבואר ממ"ש ועוד הא אמר ר"ח מם כו' ועוד כמה גמגומים ולא רציתי להאריך ולבי אומר לי שיש כאן חסרון ודילוג דמ"ש התוס' דר"י מוקי לה וכו' עד קא מדחי ליה שייך לעיל אחר תיבת ולא תיקשי דרב חסדא והיה כתוב בגליון מה שנשמט בפנים וטעה הסופר והכניס הגליון לקמן אחר ולא קשיא מידי וכצ"ל ואומר ר"י דגמרא מסיק לי' התם דידע כו' (תיבת וקתני ט"ס וצ"ל התם דוק ותשכח שבמקום הא' נכתב קוף וחלקו המם לשנים ועשאום נו"ן יו"ד ושבשתא כיון דעל על הוסיפו וא"ו בראש התיבה ואיש מבין יחקרנו וידע כי כדברי כן הוא שרגיל ליפול ט"ס כזה) ולא תיקשי דר"ח דר"י מוקי לה בסתומים (רצה לומר דר"י מוקי להא דר"ח בסתומים ואע"ג דודאי הכי הוא דרב חסדא בסתומים מיירי נקט לשונו מוקי לה רצה לומר דעכ"פ לא מיירי ר"ח בגוונא דמיירי בה איהו ועיין בלשון רש"י בשבת שכתב לא אפשר לאוקמ' הא דר"ח כ"א בסתומים כו') וכי מטי במגילה פריך מהאי דר"ח דהכי אורחי' זיל הכא קא מדחי לי' והכי קאמר ותיסברא כו' ור"ל דבשבת דידע מתחלה לעשות חילוקים מפתוחים לסתומים היה פתח פתוח לפניו לחלק בזה בין דר"י לדר"ח שגלוי לכל שאין קושיא על דר"י דר"י מצי אמר אנא בפתוחים קאמינא ודר"ח בסתומים קאי ואין דרך המקשה להקשות בדרך את"ל כשענין גלוי משא"כ במגילה שפיר מקשה מדר"ח אדר"י בדרך את"ל דר"י בסתומים קאי ושוב כתבו וכן פי' ר"ת ר"ל שגורס ג"כ במגילה הך קושיא מדר"ח לפי שיש שאין גורסין קושיא זו מדר"ח כמבואר בספר הישר לר"ת בשם רבינו משולם) ומשני אין מהוה הוה ולא קשיא מידי ומאלה המצות נמי פריך ומשני שפיר רצה לומר דגם מה דפריך הש"ס ס"ס כו' משני שפיר ומתוך הסוגיא דמגילה ודשבת מוכחי תרווייהו דר"י קאמר כו' כצ"ל ואפשר דגם הנך תיבות ומאלה המצות נמי שייך לעיל וכצ"ל ולא תיקשי דר"ח דר"י מוקי לה כו' ומשני שפיר וכן פי' ר"ת כו' ולא קשיא מידי ומתוך הסוגיא כו' ואף כי לא מלאני לבי לומר שכך הוא בבירור כמו שהגהתי אך אומר דעתי לפי מה שמבואר עלה התוס' שיש בזה קרוב לשמוע שהט"ס הוא על דרך שכתבתי ועיין בספר הישר לר"ת שנדפס מחדש שבמסכת שבת לא כתב כלום רק במגילה אך שם באו הדברים בנוסח אחר ממ"ש התוספות בשמו וקצרתי: וממוצא דבר אנו למדין שאין להביא ראיה ממה דפסול בס"ת כשעשה פתוחות סתומות או איפכא שיהא פסול גם בגט די"ל בס"ת שאני דכתיב וכתבתם דדרשינן מיניה דבעינן כתיבה תמה וכה"ג דרשינן בברכות ושננתם שיהא למודך תם וכן לענין ד' מינים דדרשינן ולקחתם דבעינן לקיחה תמה אבל גבי גט דכתיב וכתב לחוד כיון שכמו שהוא נכתב הוא נקרא שפיר מיקרי כתב ולפי הסברא שכתבתי כיון דפסול לענין ס"ת לא מחייב עלה לענין שבת לפי שנראה שעדיין לא גמר התיבה בשלימותה י"ל דגם בגט פסול משום לעז שיאמרו שאין זה המגרש ששמו שם כיון שכתב במ"ם פתוחה הוא איש אחר ששמו שמעון או שמואל והסופר אף הוא מתכווין לגמור את השם אלא שטעה וקיצר במקום שהיה צריך להאריך ומ"מ בשם יום טוב או שם טוב או בן ציון וכיוצא ליכא חשש בזה אם כתב פתוחה במקום סתומה כיון דלא בעינן כתיבה תמה. וגם לענ"ד בס"ת גופיה צ"ע מנין לנו להכריע לפסול ודלא כר"ח כיון דמשמע מהש"ס לפי המסקנא דמהוה הוה כו' ושכחום וחזרו ויסדום שפיר מתרצה מלתא דר"ח כר"י ב"ב ולא אשכחן מאן דפליג עליו דאפילו הנך תנאי דס"ל דלא כר"י ב"ב והכי קי"ל דניסוך המים כל שבעה מ"מ בהא דס"ל לר"י ב"ב דפתוח ועשאו סתום כשר לא אשכחן דפליגי רק הטעם משום דניסוך המים כל שבעה הל"מ הוא ואם כן לכאורה נראה דהלכתא כוותיה. וגם לפי פשיטות דברי הש"ס ס"ל לר"י הכי וכן ס"ל לתנא קמא דברייתא דמייתי התם דקאמר גם כן מצינו שם קטן כו' ואם כן מה"ת לתפוס עיקר דברי הברייתא דפסלה כיון דאיכא הני תנאי דמכשרי ור"ח דהוא אמורא ס"ל הכי. ולכאורה היה אפשר לומר דסוגית הש"ס מוכחא דעיקר לפסול כתנא דברייתא דהא פריך ס"ס אלה המצות כו' ולכאורה מאי קושיא כיון דלר"ח ע"כ לפי המסקנא דחזרו ויסדום צ"ל דהיינו לכתחלה ולא לעכב אם כן גם מאי דאמרי' ואתו צופים תקנו הי באמצע תיבה כו' נמי י"ל דלמצות בלבד לענין לכתחלה תקנו ולא לעכב ומהאי טעמא גופיה שאין הנביא רשאי לחדש לא תקנו לפסול ואם כן מה צ"ל חזרו ויסדום דבלא"ה נמי לא שייך אלה המצות בדבר שתקנו לכתחלה לבד וצ"ל דודאי לר"ח א"ש רק דהש"ס מקשה ס"ס אלה המצות כו' על תנא דברייתא דפוסל בכה"ג משום דהוה כתיבה שאינה תמה דהא אין זה רק מתקנת צופים ואמרינן אלה המצות שאין להם לחדש דבר לפסול בדיעבד והלכך כיון דסתמא דתלמודא דמגילה פריך ס"ס אלה המצות משמע דס"ל כברייתא דפסלה ולא כר"ח ולכך הסכימו הפוסקים לפסול: אך לענ"ד יש לומר דהש"ס שפיר קא קשיא ליה גם אליבא דר"ח דדוחק הוא לומר דקושית הש"ס לא אזלי לר"ח ומכ"ש במסכת שבת דכל עיקר פלפול הש"ס אליבא דר"ח קאי ומאי פריך ואכתי אלה המצות לכן נראה דהכי קשיא ליה כיון דמהוה הוה אלא דלא ידעי הי באמצע כו' והצופים שתקנו כך קבלו מפי הגבורה שצריך להיות פתוחה באמצע וסתומה בסוף אם כן פשיטא שיש עכוב בדיעבד ואם שינה פסול ולכך קאמר גם זה בכלל הותסברא כו' מהוי הוה ואכתי אלה המצות כו' אלא שכחום וחזרו ויסדום ולפי זה שפיר יש לומר דמעיקרא תרווייהו הוו בין בתחלה בין בסוף אלא שנשכח אחד מהם לגמרי ושוב חזרו ויסדום שיהיו שניהם כמו שהיו בראשונה ומ"מ לכל מר כדאית ליה דלר"ח מעולם לא היה קפידא מי בראש לעכב רק לכתחלה לבד ולמ"ד דפסול שפיר היה קפידא בדבר מעיקרא ג"כ: ובזה דכתיבנא א"ש בהא דאמר ולא ידעו הי מינייהו באמצע והי מנייהו בסוף ומדקדקים למה לא נאמר הי מינייהו בתחלה או באמצע והי מינייהו בסוף ולפמ"ש י"ל דלכאורה קשה לפמ"ש