בית אפרים אבן העזר חלק ג נז

שאינו מהדברים המפורשים בחגיגה מ"מ כל שמרכין ראשו לפעמים על לאו הן פשיטא שאין לסמוך על הרכנתו אף בלא טירוף הדעת כלל וכמ"ש: אמנם מלשון רש"י שכתב ודלמא קורא אחדיה בימות החמה ואע"פ שמשיב הן על הגלופקרא לאו שוטה הוא עכ"ל משמע הא לא"ה יש לדונו כשוטה מחמת זה ויש לדחות שאין כוונתו לשוטה ממש רק ר"ל לשוטה לאותו דבר שאין מוכרח שהשגעון מלמדו לומר לפעמים הן אך מל' הטור שכתב שואלין אותו אם רוצה בפירות של ימות החורף כו' אם ישיב הן ודאי שוטה הוא ואם ישוב לאו פקח הוא כו' מלשונו שכתב ודאי שוטה הוא כו' נראה לכאורה דמחמת זה מחזקינן ליה בשוטה גמור אבל באמת ז"א כיון דבאמת לדעת רש"י והרמב"ם אע"ג דלא חזינן ביה שום סי' שטות מספקינן ליה דלמא שוטה הוא דרגלים לדבר כיון שנשתתק והלכך אי בדקינן ליה ואינו משיב כהוגן מחזקינן ליה כשוטה גמור והא דלא חשיב בחגיגה משום דבנשתתק לא קמיירי התם ופשיטא דשוב אין מועיל בדיקות אחרות דאע"פ שיתכוון תשובתו אח"כ אינו מועיל דלא יהא אלא עתים חלים כו' אינו יכול לגרש ונראה שזה כוונת הגאון נ"ב ז"ל מ"ש נשתתק שאני ומה שהשיב עליו הגאב"ד דלכיון דלשיטת רבינו שמחה וסייעתו מהני בדיקה כשהוא חכם בשאר דברים אם כן נבדוק אותו בגווני אחריני אף שהוא מדבר דברי שטות בפירות כו' אני תמה שהרי ע"ז הוא שהשיב הגאון נ"ב נשתתק שאני ור"ל, אע"ג דמחמת דברי שטות בענין פירות לא איכפת לן כיון שאינו מדברים המפורשים בחגיגה מ"מ הכא כיון דנשתתק קרוב הדבר שנטרפה דעתו וכיון שמשיב שלא כדת גם כן מחזקינן ליה בשוטה ולא בדקינן ליה תו בגווני אחריני אף שלענ"ד בלא"ה נכון כמ"ש דעכ"פ שוב אין הרכנתו מועלת כיון דחזינן ליה שמרכין לפעמים גם על לאו הן הלכך לא הזכירו הפוסקים כלל הך דגיטין להביא משם ראיה לסימני שוטה מטעם שכתבתי: ולכאורה היה נלענ"ד להביא ראיה מהא דאמרינן בגיטין דף ס"ד ע"ב ת"ר קטנה היודעת כו' אמר ר"י ה"ק כל שמשמרת ד"א מחמת גיטה מתקיף לה ר"ה בר מנוח הא שוטה בעלמא היא ופירש"י ואין לך משלחת וחוזרת יותר ממנה מדלא קתני שמשמרת שטר אחר מכלל דלאו שטר הוא אלא מידי דלא דמי ליה עכ"ל ונראה שכוונתו דודאי אי משמרת שטר אחר מחמת גיטה לאו שוטה היא דאיכא למיתלי דאימור שסברה שהיא גיטה ולא דרך שטות היא משא"כ כשמשמרת מידי דל"ד ליה ליכא למיתלי במידי רק שהיא ד"ש ואם כן בכה"ג ממעטינן מושלחה דהיינו שמשלחה וחוזרת כו' דמינה ממעטינן שוטה ועכ"פ מוכח מהא דאע"ג אין זה מדברים המפורשים מ"מ כיון שהוא ד"ש הו"ל שוטה ואפשר לדחות דש"ה כיון שמשמרת ד"א וסבורה שהיא גיטה אם כן הגט אזיל לאיבוד והו"ל כשוטה המאבד מה שנותנין לו שהרי יכול להיות שתשמור ד"א ותסבור שהוא אותו הדבר שנתנו לה ומ"מ צ"ע דהמאבד מה שנותנין לו במאבד בידים מיירי דומיא דהמקרע כסותו דחשיב התם אבל הכא נהי דאינה שומרתה כהוגן מ"מ מאן לימא שתאבד בידים אע"כ דכל שעושה ד"ש וליכא מידי למיתלי הרי הוא שוטה וההוא דחגיגה לאו דוקא הנך אלא כל דדמי ליה וצ"ע: והנה ראיתי עוד בס' הנ"ל בתשובת הגאון בעל נ"ב שכתבו לחלק בין עושה מעשה שטות ובין אם מדבר דברים של שטות בענין אחד ובשאר דברים שואל ומשיב דברי טעם ככל אדם אינו נחשב שוטה מהא דאמר פ' מי שאחזו שוטה בחדא מלתא לא סריך ופירש"י אינו נדבק לומר דבר א' של שטות כל הימים שזה אומר הייתי מלך ואינו אומר דבר של שטות אחרת עכ"ל וקשה דהא אנן קי"ל כר' יהודה דאפילו בא' מאלו כשעושה ד"ש מוחזק שוטה ובשלמא להפוסקים דדוקא בהנך ד' ניחא אבל להרמב"ם קשה כו' אלא ע"כ צריך לומר דהרמב"ם לא קאמר אלא בעושה מעשה בידים אבל במדבר בפיו דברי שטות בענין אחד תמיד ובשאר דברים הוא משיב כהוגן שפיר אמרינן בחדא מלתא לא סריך כו' ע"ש ולענ"ד אין משם ראיה דודאי לא על צד בירור אמרי' שהרי אנן רואין בחוש שיש מי שתופס במחשבתו דבר שטות אחד ומחזיק בו ימים רבים וכמו המגרש שבנידון שלנו שנקבע במחשבתו שיש לו שונאים שחפצים בקלקלתו ומחזיק בו כמה שנים וכיוצא בזה רבים רק ע"ד הרגילות אמרו כן כיון שראו שבשאר דבריו הוא פקח רק בדבר הזה הוא שוטה אמרו מאי האי דקמן דאם זה אומר כן מחמת בלבול מחשבתו היה לו לתפוס דברים אחרים גם כן ולכך ראו לבדוק אחר הדבר ושלחו לבניהו כו' ואה"נ אם אחר החקירה הי' מתברר להם ששלמה יושב על כסא מלכותו היו מחזיקין זה לשוטה שמחמת שטות דבר ואפי' אם היה מקום לתלות ע"ד רחוקה כמו ההיא דאימור גנדריפס כו' לא תלינן ביה ואמנם כבר כתבתי לעיל דמצינו בש"ס פעמים רבות שקורא שוטה מחמת שדיבר דבר א' של שטות ומ"מ לא הוי דינו כשוטה ורק ע"ד המליצה נקרא כן והוא שם מושאל לפי שעתו ואפילו בעושה מעשה של שטות עד דקרו ליה שוטה מ"מ בשביל זה אינו דינו כשוטה ממש כדאשכחן בחולין דף צ"ה דקאמר אמר רבי וכי בשביל שוטה זה שעשה שלא כהוגן אנו נאסר כל המקולין אלמא דבשביל מעשה שלא כהוגן קרי ליה שוטה ואפ"ה פשיטא ליה דודאי לא מחשב שוטה לומר שאין מעשיו כלום אלא לגבי הא מלתא קרי ליה שוטה ודוחק לומר לפי שעשה שלא כדין למכור טרפה לנכרי למכרה במקולין קרי שוטה וכדאמרינן אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות דז"א דהא אמרינן התם א"ד אמר רבי מפני שוטה זה דאכוון לצעורי לחבריה כו' אלמא דאף בכה"ג דאכוון לצעורי לחבריה וסיפר לו שקר קרי ליה שוטה והיינו כמ"ש שאין ר"ל שוטה ממש אלא על צד השאלה אמרו כן והכי אשכחן בדוכתי טובא ובכה"ג הוי נמי האי דשטיא בחדא כו' ובודאי שענין זה לפי ראות עיני הדיין וכמ"ש הרמב"ם בהלכות עדות שא"א לכוון הדעת בכתב ואולם ראיתי בדברי בעה"ע והביאו הב"י שכתב דנשתתק לאו ספק שוטה הוא והא דאמרינן שיחי' דלאו לאו נקטיה לאו משום דשוטה הוא דהא שוטה בחדא מלתא לא סריך אלא מינא דחולי הוא כו' משמע דהתם בשוטה גמור הוי דיינינן ליה כל שמדבר ד"ש גם משמע דאף היכא שלא ראינו אותו פקח בשאר דברים אמרינן דבחדא מלתא לא סריך דהא הבעה"ע קאמר אהכי אההי' דנשתתק דפריך ודלמא שיחי' דלאו נקטיה אך דברי הבעה"ע צ"ע דההיא לענין הרכנה איתמר שאפשר שיש לו חולי שגעון המלמדו להרכין ראשו אבל הא דאמרינן בחדא מלתא לא סריך היינו אם מדבר ד"ש דאם איתא שיש לו איזו בלבול במוחו הוי מדבר גם דברי שטות אחרים וכמ"ש רש"י: ואמנם מ"ש הגאון בעל נ"ב שם דאף אם ראינו שמפחד והפחד על מגן אינו נחשב שוטה אם בשאר דברים דעתו מיושבת והביא ראיה שהרי בתוכחה כתיב ורדף אתכם קול עלה נדף ונסתם ואין רודף הכי נאמר שבשעת הפורעניות הזה בכלל שוטים היו וגיטם וקידושיהם היו בטלין עכ"ל ולענ"ד אין משם ראיה כלל דהתם אף ע"פ שבאמת אין ראוי לפחד מ"מ מחמת פחד האויבים שהם מבחוץ כששומעין קול עלה נדף הם סבורים שאויבים בא עליהם ואין זה ד"ש כלל וכעין ההיא דאמרינן בשבת גבי סנדל המסומר שלופי הגזירה היו כו' וכסבורים אויבים באים עליהם כו' וכ"ה בת"כ אמר ריב"ק פעם אחד היינו יושבים בין האילנות ונשבה הרוח והטיחו העלים זה בזה ועמדנו ורצנו ואמרנו אוי לנו פן ידבקנו הפרשים לאחר זמן נפנינו אחרינו וראינו שאין בריה וישבנו במקומינו ובכינו ואמרנו אוי שעלינו נתקיים הפסוק ורדף אתכם קול עלה נדף עכ"ל והוא כוונת הפייטן בסליחה המתחלת אין כמדת בשר כו' רוח מנשבת בעלי יערים רדוף נשמטת נסים ונסערים כו' ויש שכתוב בעצי יערים ואינו נכון וצ"ל בעלי יערים וכוונתו לדברי הת"כ הנ"ל אמנם בגיטין דף נ"ה. ע"ב כתבו התוס' בד"ה א"א מפחד תמיד בפרק הרואה אמר ר"י חזיה לההיא גברא דקא מפחד א"ל חטאה את דכתיב פחדו בציון חטאים וכו' וה"נ מייתי ליה אהני עובדא כו' והיה להם לפחד ולדאוג מן הפורעניות ולא די לאדם המתפחד בחנם עכ"ל אלמא שאף היכא שהוא מפחד בחנם א"ל חטאה את ולא תלאו בד"ש כיון שראוהו בשאר דברים דעתו מיושבת אמנם לענ"ד אין ראיה גם משם דהתם נמי מיירי בכה"ג שהיה סיבה קצת לפחדו דהתם קאי אעובדא דהלל דאמר מובטחני שאין צווחה זו בתוך ביתי ומייתי עלה