בית אפרים אבן העזר חלק ג נה

דדוקא גבי קדשים שייך חילוק זה משא"כ גבי חליצה אי סתמא כשר מתעסק נמי כשר ז"א דודאי מתעסק גרע טפי וכמ"ש לקמן במ"ש על מהרי"ט: ומ"ש הח"צ שם דנימא גבי נכרי כיון שאומר בפירוש שכותב לשמה כו' מה לנו ולדעתו דהו"ל דברים שבלב אלא ודאי כיון דאנן סהדי דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד הו"ל כאילו פירוש דקעביד אדעתא דנפשיה כו' תמהני שלא הזכיר לדברי התוס' בע"ז דף כ"ז דנכרי הו"ל סתמא ולכך במילה כשר וכבר הבאתי לעיל דברי הפ"י בק"א וכתבתי ליישב הא דלא אמרינן דהו"ל דברים שבלב ולקצר אני צריך. גם מ"ש לישב קו' התוס' שהקשו איך קטנה חולצת בפעוטות הא לאו בת דיעה היא לכוון וע"ז כתב דכוונת חליצה היינו כדרך כוונת ההקנאות והרי היא זוכה לעצמה מן התור' כשדעת אחרת מקנה כו' הוא תימא בעיני דהא קי"ל דאם נתכוון הוא ולא נתכוונה היא אינו כלום ואי מצד דרכי הקנאות הוא מ"ט ל"מ אף בלא כוונתה כמו דמהני בקטנה אף דלאו בת כוונה היא ואף דקי"ל העודר בנכסי הגר וקסבר שלו הם לא קנה משום דלא כיון לזכות היינו דוקא בזכי' מהפקר אבל לא היכא דאיכא דעת אחרת מקנה וזה מבואר ברשב"א גיטין דף ך' גבי שאני זקן דידע לאקנויי ע"ש וכ"כ במחנה אפרים הלכו' שלוחין סימן ט"ז והביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל ודברי הנ"י פ' חזקת בשם הראב"ד גבי הא דרב ענן שקל בדקא כו' ויש לי אריכות דברים בזה ואין כאן מקומו וגם מ"ש ובקטן נמי לא קשיא לי דסד"א כיון דהוא לא קעביד מעשה הדר הו"ל היבם כקטנה המקבלה גיטא דלאו דעתה בעינן וזכתה לעצמה ה"נ לא בעינן דעתו להקנות ולהכי איצטריך איש עכ"ל ודבריו אינם מובנים לי דא"כ באמת מנ"ל דבגדול בעינן כוונה לחליצה וע"כ שכך היתה קבלה בידם או מדקדוק הכתוב וא"כ גם קטן אינו חולץ מטעם הזה גם הדמיון לקטנה המקבלת גיטה אינו עולה יפה לענ"ד דהתם קונה עצמה ומתגרשת בע"כ משא"כ כאן שצריך דעת להקנות: וראיתי בקצה"ח סימן ער"ה שהרגיש ג"כ על הח"צ דלדבריו ל"ל דעת האשה שתתכוון דהא דעת אחרת מקנה והביא ג"כ דברי הרשב"א והנ"י בשם הראב"ד הנ"ל ומ"ש שם על מה שהשיג הח"צ שם על מהרי"ט שכתב דבחליצה דאמרינן שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה כו' אבל היכא דמסברו ליה וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהיה בכוונת הלב באותה שעה כו' וע"ז כתב בקצה"ח שהרמב"ן ביבמות כתב כדברי מהרי"ט ולענ"ד שגגה הוא בידו שהרמב"ן כתב דהא דתני עד שיתכוונו שניהם היינו לאפוקי חלוץ לה אבל נתכוון להוציאה ממנו בחליצה זו היינו כוונה וחרש יכול הוא לכוון כוונה זו דדעתא קלישתא אית ליה ומש"ה לא מעכבה אלא קריאה כו' עכ"ל והדבר ברור דהאי דצריך כוונה בשעת מעשה שהוא מוציאה ממנו בחליצה זו משא"כ מהרי"ט כתב שא"צ שיהיה בכוונת לבו באותה שעה אלא אף על פי שבשעת חליצה הסיח דעתו והיה מהרהר בדברים אחרים שפיר דמי כל שיודע שחליצה זו מתרת כו' ועל כוונה קלה כזו השיג עליו הח"צ שאין ראיה מהסוגי' שהביא מהרי"ט אבל הרמב"ן ס"ל דודאי צריך שיתכוון בשעת חליצה שהיא נפטרת ממנו ע"י חליצה זו אלא שמחלק דאף על פי שלענין כל המצות הוא כמו שוטה לפי שאין לו כוונה גמורה לכוון בעשייתו לשם מצוה אבל כוונה זו שהיא מוציאה בחליצה אף חרש יש לו ועדיף בזה משוטה וזה דעת הסמ"ג שהביא שם בח"צ שצריך שיתכוונו לשם התרת חליצה והיינו שיכוון בשעת חליצה והוא דעת כל הפוסקים ועכ"פ זכינו לדין שאין מקום כלל לשיטת כל הפוסקים לדון ששוטה יהא יכול לגרש מלבד מ"ש לעיל דכמו שאין יכול למכור ולקנות אף בפקח עע"ג כמו כן אינו יכול לגרש אף בעע"ג ובר מן כל דין נלענ"ד שאין לזה מקום כלל דנהי דנימא דלענין הגירושין גופיה הוי כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מ"מ הרי צריך להקנות הגט לאשה דונתן בעינן ושוטה אינו יכול להקנות ואפילו תימא דכיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שרוצה לגרשה מהני נמי לענין הגט גופיה ושפיר יכול להקנותו להאשה מ"מ כיון דשוטה אינו יכול לקנות א"כ הוא לא קנה את הגט מיד הסופר ואף בכותב על שלו מ"מ הרי אינו יכול לקנות הכתב שהוא של הסופר דהא אמרינן בגיטין דף ך' אמר ר"ח יכילנא למפסל כל גיטי דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהי קא כתבה ליה ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן כו' ופירש"י דאיהי כתבה לי' שנותנת שכר הסופר דלמא אקנויי אקני לי' רבנן האי זוזא מדידה והוי כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר ב"ד הפקר ולפ"ז אפילו תימא דגם בחש"ו שאינן יכולין לקנות שייך לומר דאקנו ליה רבנן האי זוזא דהאשה או דבאמת מיירי כשהוא נותן שכר הסופר ג"כ מ"מ איך הוא יכול לקנות הכתב ולהקנות הזוז להסופר דהא לענין הקנאה זו אין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ודינו ככל מכר וקנין דל"מ בשוטה וראיתי בפ"י שהקשה אהא דאמרינן דחש"ו יכולין לכתוב הגט דהא אין יכולין להקנו' והי' אפשר לומר ע"פ מ"ש בפ"י שם דהא דהכתב הוא של הסופר הוי כשבח כלי וכמ"ד אומן קונה בשבח כלי יעו"ש: ולפ"ז א"ש למאי דמוקי התם דבעי גדול עע"ג שיכוין לשמה אם כן ל"ש אומן קונה בשבח כלי כיון דהקטן גופיה לא השביח ועיקר השבח ע"י כוונת הגדול ואם כן הקטן אין לו מה לקנות ולפי"ז כשחש"ו המגרש והגדול כותב דאיכא שבחא ואינהו לא מצי לקנות לאו כלום הוא אלא דמ"מ קשה בס"ד דפריך והא לאו בני דעה נינהו הו"מ לאקשויי דהא לא מצו לאקנויי וד"ל. דאה"נ פריך מחמת דלאו בר דעה אין הקנין כלום דאין זה במשמע וגם רש"י פי' מטעם לשמה אך י"ל כיון דעיקר השבח הוא מה שיכול לגרש בו ואם נימא שהבעל לא קני ליה ואינו יכול לגרש בו אם כן מעיקרא אין כאן שבח כלל דהא אדרבה גרועי גרעי' ששוב אינו ראוי רק לצור ואין בו שבח רק לאחר שיקנה אותו הבעל והלכך הקטן לא קני ליה כלל ואם כן כשחש"ו מגרש ואחר כותב גם כן שייך הך סברא דהסופר לא קנה בשבח דכל כמה דלא מטא לידו דבעל אין כאן שבח כלל אלא דלא משמע הכי באיבעיא דהיו מוחזקין בטבלא דמייתי ראיה מהזקן שהיה כותב בכתב ידו כו' אלמא דאף בכה"ג הסופר קונה בגט מחמת הכתיבה וכמבואר בדברי הפ"י הנ"ל ואם כן בנ"ד פשיטא דשוטה לא מצי לקנות ונראה דאף למ"ד אומן אינו קונה בשבח כלי מ"מ כאן ל"ש זה דהטעם דאין אומן קונה היינו משום דאדעתא דבעה"ב קעביד והבעלים קונים השבח ע"י הכלים שלהם דהוי כמשיכה (ובמ"א בארתי דזה שייך דוקא בבית בעה"ב אבל בבית האומן לכאורה הו"ל ככליו של לוקח ברשות מוכר דלא אפשיטא והארכתי שם) וא"כ היכא שהבעה"ב הוא חש"ו ואין לו יד לקנות אין זה מועיל מה שאין אומן קונ' דאף דאיהו אדעתא דבעה"ב עביד מ"מ הבעה"ב אין לו יד לקנות כלל: וקושיית הפ"י בהא דהכל כשרין כו' נלענ"ד ליישב דהא הא דקי"ל בקטן מיקני קני כו' היינו דוקא היכא שדעת אחרת מקנה אבל אם אין דעת אחרת מקנה לא קנה רק מדרבנן וא"כ כאן אין לחש"ו זכיה בגוף הכתב כלל דהא אינו יכול לקנות ואף קניה מדרבנן אין כאן כיון דמעיקרא כי עביד אדעתא דבעה"ב קעביד ואע"פ שבסנהדרין ר"פ בן סורר כתבו התוספת דשכר מלאכה וטרחא אית ליה לקטן מה"ת מ"מ היינו לומר שמגיע לו שכר חלף עבודתו אשר עבד אבל שיהיה לו קנין בגוף המלאכה ודאי דלא קני כיון שאין בו דעת לקנות וגם מעיקרא לא כיון לקנות כלל וכן משמע מדברי התוספת גופייהו מדנקטו שכר מלאכה וטרחא ולא נקטו דמיירי שלקח עצים ועשה כלים וכדומה אלא ודאי דאף בכה"ג אין לו יד לקנות ואיך שיהיה עכ"פ בנ"ד שהגדול כותב ויש לו זכייה גמורה לא מצי שוטה למזכי בגט זה והיה אפשר לומר ע"פ מה דאיתא בח"מ סימן רמ"ג שהמוכר לשוטה ע"י בן דעת זכה ולפי"ז אפשר לומר כיון דכאן האשה נותנת שכר הסופר וקנאה היא רק דאקנויי אקני ליה רבנן ונמצא שהסופר מזכה לבעל ע"י האשה ומהני אף בשוטה דהו"ל כזכיה ע"י אחר אמנם ראיתי במחנה אפרים הל' סימן ל"ב דשדי ביה נרגא מדברי הרא"ש פ"ג גבי נכסי דבר שטיא שנראה מדבריו דדוקא עתים חלים הדין כן דהו"ל כקטן דאתי לכלל דעת וכן מוכח בב"מ דזכייה דקטן אינו אלא משום דאתי לכלל שליחות כו' אלא שי"ל דמה שזכין לו במתנה ע"י אחר כו' דגבי מתנה אין זה הזוכה שלוחו של המקבל אלא שלוחו של הנותן וא"ש עכ"ל ועכ"פ מדברי הרא"ש משמע דבשוטה גמור לא מהני זכיה ע"י אחר ובס' קצה"ח הנדפס מחדש ח"ב כתב גם כן דקשה מש"ס דב"מ וגם