בית אפרים אבן העזר חלק ג נד

מתוך מעשיו דאורייתא משא"כ למאי דמסקינן בש"ס דידן דאינו רק דרבנן אם כן אפ"ת דבקטן הוצרך לומר הטעם דאיש כתיב בפרשה לומר דפסולה ואינה פוסלת אף מדרבנן מ"מ בחרש דקאמר הטעם משום דבעינן ואמר ואמרה קשה דת"ל דבעינן כוונה דהא השתא נמי דנקט הטעם משום ואמר חליצה פסולה הוא ופוסלת כמו אלם ואלמת לדעת התוספת עיין בב"ש סימן קס"ט ס"ק מ"ד ולכך הוצרכו לומר הטעם משום דהב"ד עומדין ע"ג ולפ"ז אין מקום למ"ש הגאב"ד לצדד בשוטה המגרש כלל דבלא עע"ג פשיטא דל"מ דהא אפילו בקטן קי"ל דמחשבתו ניכרת כו' אינו רק מדרבנן ומכ"ש בשוטה דנראה דאפילו מדרבנן אין לו דע"כ לא איבעי ליה בש"ס דידן כ"א בקטן דוקא ומה דאמר ר"י אבל היפך בהן אקטן קאי וכן נלענ"ד לדקדק מדברי הרמב"ם פי"ד מהט"א שכתב לפיכך אם העלום חש"ו אף ע"פ שחשבו כו' הפכו בהם קטנים על הגג הרי אלו מוכשרין שאם היתה מחשבתן של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועלת מדבריהן עכ"ל הא דקמן דפתח בחש"ו וסיים בקטנים לחוד להורות דבחרש ושוטה ל"מ מחשבתו ניכרת כלל אף מדרבנן ואף בעע"ג נמי ל"מ בשוטה כמו בחליצה דהא לא מוכחא מלתא בגירושין כמו בכתיבת הגט ועיין בדברי הכ"מ פ"א מהלכות פסולי המוקדשין ובמ"ש הלח"מ שם ובדברי המ"ל שהקשו פי"ד שם על הכ"מ דלענין הפוגל אין מחשבתו ניכרת שפיגל ולענ"ד משום הא לא אריא דאפשר לענין פיגול אף קטן יכול לפגל הזבח ולא בעינן שיהיה מחשבתו ניכרת ובפרט אם הוא מופלא סמוך לאיש דקי"ל הקדשו הקדש ושפיר יכול לפגל ג"כ אלא דהא ק"ל דלכאורה אף אם מחשבתו ניכרת ל"מ לענין פיגול שהרי בירושלמי קאמר טעמא דתרומה לפי שכתב בהן מחשבה אין מעשה קטן מוכיח על מחשבתו ולפי"ז לענין פיגול דכתיב ביה מחשבה המקריב אותו לא יחשב אין מעשה מוכיח על מחשבתו ומכ"ש היכא שאינו ניכרת ממעשיו דלא פסלה בי' מחשבה וצ"ע: והנה מדברי התוספות ביבמות דף קי"ד שכתבו וז"ל ומיהו לענין חליצה שוטה לא חליץ אע"ג דב"ד עע"ג כדאמר התוספת לפי שיש בחליצה ריבוי דברים ואין בו דעת כלל לעשות לדעת ב"ד אבל גט שנוח לעשות כי גדול עע"ג כשר ומחשבתו ניכרת מ"מ שכותב שם האיש כו' והא דאמר בחולין וכולן ששחטו כו' וגם אין מחשבתו ניכרת מ"מ כמו חליצה דאין מתכוין אלא לחיתוך בשר כו' עכ"ל נראה מדבריהם דעיקר החילוק הוא מחמת ריבוי דברים שבחליצה אבל לענין מחשבתו ניכרת גם חליצה הוי מחשבתו ניכרת כמ"ש לבסוף רק שרצה לומר דגם בגט מחשבתו ניכרת ואמנם מ"ש שכותב שם האיש כו' משמע שכוונתם דמה"ט מוכחא מלתא טפי וכדבריהם בגיטין ובחולין ומ"ש וגם אין מחשבתו כו' הוגה כן ע"פ רש"ל בח"ש ויותר נראה עיקר כמ"ש אא"ז מהר"מ מלובלין שיש להגיה ושם אין מחשבתו ניכרת כמו בחליצה ולפי"ז פירושו דגם בחליצה אין מחשבתו ניכרת רק גבי גט דמוכחא מלתא ותרי שינוי נינהו. וכן נראה מדברי הב"ש סימן קס"ט ס"ק מ"ד (ודברי הב"ש שם שכתב דהרמב"ם דפוסק דבטופס מהני עע"ג ע"כ דס"ל דבתורף מהני מדאורייתא עע"ג דאם לא כן נגזר טופס אטו תורף עיין שם ודבריו תמוהין דודאי לא מהך טעמא אתי עלה אלא משום דס"ל דלא גזרינן טופס אטו תורף ומה"ט מכשיר אם כתב הטופס במחובר וכן לכתוב טופסי גיטין ועיין בדברי ה"ה שם) שנראה מדבריו דתרי שינויי נינהו ולפי"ז לפום הך שינויי שהחילוק בין גט לחליצה לפי שגט נוח לעשות מהני עע"ג א"כ נראה דגם לענין שיגרש הוא עצמו ג"כ נוח לו לעשות ולהבין מה שהגדול מלמדו ושפיר דמי כשגדול עע"ג אך דבאמת ז"א דהא מתניתין הוא נשתטה לא יוציא עולמית ומה שנדחק הגאון בעל נ"ב לומר דמיירי בנשתטא לגמרי דמסברי ליה ולא סבר הוא דוחק גם לא משמע הכי מהסוגיא ומדברי התוספת פשיטא דמוכח דלא ס"ל הכי דאל"כ אין ראי' מהתוספתא דעע"ג ל"מ בשוטה לחליצה דדלמא התוספתא בשוטה כי האי מיירי אלא ודאי דליתא: וראיתי בדברי הרמב"ן בחי' ליבמות שכתב והא דתנן במס' גיטין כו' אלמא אפילו שוטה כותב לשמה י"ל קסבר ר"ה כתיבת גט לשמה כל דהוא סגי כלומר א"צ שיתכווין להוציאה אלא שיכתוב אותו ע"מ ליתן אותו לפ' ומיהו מסקנא התם והוא ששייר מקום התורף דבעינן כוונה גמורה ואפילו חרש לאו בר הכי הוא כו' עכ"ל מבואר מזה דאף לדברי ר"ה ל"מ עע"ג היכא שצריך שיתכוון להוציאה וא"כ א"ש בפשיטות טעמא דנשתטה לא יוציא אף לר"ה ואצ"ל למ"ד והוא ששייר כו' דאף בכתיבה ובחרש ל"מ עע"ג כיון דכוונה גמורה בעינן ומכ"ש שוטה לגירושין: והרשב"א בחולין דף י"ב כתב בשם רבינו הרב ז"ל (נראה שהוא רבינו יונה ז"ל) לתרץ דבדבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה ע"ג כוונת העושה כו' הלכך חליצה שא"א לעשותה ע"י שליח ל"מ עמידת ב"ד ע"ג וה"ט דשוטה שנחלץ פסול אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכוונת שמו ושמה אף זה שעע"ג כשליח הממונה לכתוב ולכווין בכתיבתו וטעמא דשחיטה דל"מ גדול עע"ג לרבנן דבעי כוונה לפי שהכל תלוי בדעת השוחט דאילו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה אף על פי שלא נתכוין בעל הבהמה אלמא כל ההיתר שלה מדעת השוחט וכוונתו משא"כ בגט דאילו אחד שגירש אשת חבירו לא עשה כלום הלכך דעת שוחט דוקא בעינן עכ"ל ולכאורה קשה דלפי"ז אם בא לגרש כיון דשייך שליחות בגירושין מ"ט ל"מ געע"ג אבל כד מעיינת בה תשכח דלאו מלתא הוא דע"כ ל"ש למימר הכי אלא כשהענין נעשה ע"י שליח והמשלח הוא גדול וכיון שיש כאן ב' עניני שליחות אחד שליחות לגוף הכתיבה ושליחות לכוונת הכתיבה לשמו ולגוף הכתיבה לא בעינן שליחות ושפיר יכול הקטן לכתוב ואף על גב דלא מצי מכוון הגדול נעשה שליח מהבעל לכוון והוא מועיל מתורת שליחות כיון שאם בא לכוון לשמה בלא שליחות הבעל אינו כלום דאחד שגירש אשת חבירו אינו כלום משום דמילי דגט שליחות בעינן משא"כ כשהקטן הוא המגרש פשיטא שאין מועיל עע"ג שיכוון להוציא אשתו דאפי' גדול לא מצי משוי שליח בכה"ג שחבירו יכוון להתיר אשתו לעלמא ומכ"ש קטן דלאו בר שליחות הוא ומי איכא מידי דאיהו גופי' לא מצי עביד ושליח מצי שוי ואף על פי שגדול יכול לעשות שליח לגרש אשתו היינו ששליח שא"כ והבעל גופיה הוא מכווין לפטור אשתו בגט זה ע"י שליח אבל כוונת השליח לחודי' ל"מ אף בגדול ומכ"ש בקטן ומ"ש הרשב"א הלכך חליצה שא"א לעשותה על ידי שליח כו' קושטא דמלתא נקט אבל אה"נ אף אם היה יכול לעשות חליצה ע"י שליח מ"מ ל"מ בכה"ג וכמ"ש כנלענ"ד ברור: ועפ"י דברי רבינו יונה נלענ"ד ליישב מה שהקשו התוס' בחולין ובלא הירושלמי יש לדקדק בדברים הללו כוון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא עע"ג ולפמ"ש י"ל כיון דיש ב' מיני שליחות לכתוב הגט ולכוין בו לשמה ולפי"ז קשה דבשלמא על שליחו' הכתיבה אפילו תימא דבעינן שליחות שפיר יש ללמוד משליחו' להולכה כיון שהשליחו' נעשה ע"י מעשה השליח משא"כ השליחו' לכוון לשמה מנ"ל דמהני בזה שליחות כלל וצ"ל דילפינן מתרומה שישנה במחשב' וגם השליח יכול לתרום במחשבה דומי' דידיה ולפי"ז שפי' בעינן בני דעה דאל"כ ל"מ כתיבת חש"ו אף שמחשבתן ניכרת מתוך מעשיהן שמתכוונים לשמה אפ"ה ל"מ דלענין המחשבה מתרומה ילפינן ובתרומה כתיב ונחשב כו' וכל שכתוב בו מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו ובעינן בני דעת גמורין ופריך שפיר והא לאו בני דעה נינהו ומשני כשגדול עע"ג ואז הגדול נעשה כשליח הממונה לכוון בכתיבתו וכדברי רבינו יונה הנ"ל: וראיתי בשו"ת הגאון ח"צ סי' א' דברים אשר לא זכיתי להבינם וארשום בקצרה מ"ש וע"כ היכא דאדעתא דנפשיה קעביד בחליצה אינו מתירה מדק"ל להתוספת ביבמות ל"ל קרא למעוטי חש"ו ת"ל דלאו בני כוונה נינהו ואי ס"ד דסתמא כשר דלמא ש"ה דסתמא נמי כשר וקטן כסתם דמי ואף דיש לדחות ראיה זו נ"ל ראיה מכרעת ממ"ש התוספות פ' החולץ כו' עכ"ל ואני תמה על מ"ש דכיון דסתמא כשר קטן כסתמא דמי דז"א דהא בקדשים סתמא כלשמו דמי ואפ"ה קטן פסול וכתבו התוספת בחולין דף י"ב ד"ה קטן אין לו מחשבה דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבור שהם חולין והו"ל כמתעסק ופסול ואפילו אמר יודע אני שהם קדשים ולשמם אני מתכוין כו' ואף על פי שי"ל