בית אפרים אבן העזר חלק ג נג

וצ"ל דהירושלמי נחית לחלק דע"כ לא אמרינן דמחשבת הקטן מחשבה הוא אלא כשמחשב על עצמו או על דבר שבידו בזה כח מחשבתו חזק ומהני כשהיא ניכרת מתוך מעשיו משא"כ אם מחשב על אחרים שע"י מעשה זו שעושה ישתנה הענין באדם אחר לאסור או להתיר וכדומה לא מהני והיינו דקאמר תמן זה חושב וזה מגרש ר"ל כיון שמחשבתו הוא על דעת אחרים לומר שבגט זה יגרש פ' את אשתו ויתירנה לעלמא וזה לא מהני ברם הכא הוא חושב הוא תורם וכיון דמחשבת עצמו הוא שפיר היה מועיל אי לאו דכתיב ביה מחשבה והשתא לפי"ז בחליצה אע"ג דמעשה החליצה מתייחס להקטן עצמו מ"מ הרי הכוונה שצריך לכוון במעשה חליצה זו שעל ידה נפקע הזיקה מן האשה וניתרת לעלמא וא"כ שוב הוי כמחשבה שמחשב על איש אחר ולא מהני בזה מחשבתו כמו זה חושב וזה מגרש ואע"פ שי"ל דדוקא בכה"ג שהוא מחשב שאחר יעשה מעשה בגט זה לא מהני משא"כ בחליצה שמעלה במחשבתו שהוא המתיר ע"י חליצה זו אין נראה לחלק בזה דהא התם נמי בעי כוונה על האשה שאשה זו תהיה ניתרת ע"י המעשה וכל שאין המחשבה על עצמו רק סובב על אחר אינו מועיל וזה נכון לענ"ד: אמנם ראיתי בירושלמי דקאמר תמן זה כותב כ' ר' יעקב בר אחאי אמר הא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא ברם הכא הוא חושב והוא תורם כו' ולכאורה משמע שר"ל דגם גבי גט אם היה הוא מגרש בעצמו היה מועיל ולכך מועיל בתרומה והוא עצמו התירוץ שתי' ר' יוסי אלא שר' יעקב אומרו בלשון אחר ועכ"פ משמע שאם היה כותב לגט בעצמו היה מועיל ולפמ"ש ז"א כיון דמ"מ מחשבתו על האשה שהיא תתגרש ע"י גט זה ואמנם גוף הדברים תמוהים דהא פשיטא דחש"ו לא מצי לגרש וראיתי בפי' הגאון מוה' אלי' פולדא שכתב לפרש זה כותב וזה מגרש דה"ל מעשה באחד ומחשבה באחד שאין המעשה נגמר ע"י הקטן רק במגרש כו' ואהא דאמר רבי יעקב הא אלו כו' פי' שהוא מביא ראיה לדבריו שהרי אילו הקטן עצמו כתב וגירש אשתו גט מעליא הוי דכשם שכונס כך מגרש כשהוא קטן ה"נ אחרים דכווותי' בעינן כו' והנה מ"ש שאין המעשה נגמר ע"י הקטן כבר כתבתי שצריך תבלין שהרי עכ"פ מעשה זו דכתיבה הוא העושה ועליה הוא מחשב ואפשר שכוונתו כמ"ש אמנם מ"ש דכשם שהיא כונס כשהוא קטן כו' הוא תימא דודאי קטן לאו בר גיטא הוא כלל שאין קידושין קידושיו אף מדרבנן ועיין במ"ל פ"י מה"א ור"ל דקאי לשיטת ר' ישמעאל בנו של ריב"ב דמייתי בסמוך שבינם לבין אחרים קידושיהן קידושין: אך לענ"ד נראה שדברי ר' יעקב מתפרשין בדרך תמיהא ואתי לתרוצי מלתא דר' יוחנן דקאמר אהא דהכל כשרין לכתוב כו' אר"ה והוא שיהא פקח כו' ר"י בעי והיינו וכתב לה לשמה אלמא דר"י ס"ל דלא מהני וצריך שישייר מקום התורף וקשיא ליה דהא ר"י ס"ל בכ"מ שאין כתוב מחשבה מחשבתו מוכיח ואהא מתרץ ר' יעקב דטעמא משום דלאו בני כריתות הוא לכך ל"מ והיינו דקאמר הא אילו כתב הוא וגירש הוא גט הוא בתמיה הא ודאי דאינו גט כגון במקום שתפסו קידושין בבן ט' שבא על יבמתו וכדומה וכיון דלאו בר כריתות הוא לכך לא מהני ומה שכתבו התוספת דשוטה וקטן חשיבי בני כריתות לכשיגדיל וישתפה צ"ע לענ"ד ואין כאן מקומו: ועכ"פ לפמ"ש א"ש מה שהקשיתי על רש"י דלמה חליצת שוטה פסולה דהא משכחת לה במפרש שמכוון להתירה ולפמ"ש א"ש דמ"מ לא מהני מטעם המבואר בירושלמי דזה חושב וזה מגרש ל"מ וה"נ כיון שהכוונה על האשה שתהא ניתרת ולא על עצמו יצא לא מהני ולפי"ז גם במגרש הוא עצמו לא מהני: ועוד נלענ"ד לישב מ"ש על רש"י וקו' הפ"י על התוספת דהוצרכו לומר דלכך בחרש ממעט משום דלאו בני קריאה דאל"כ מהני עע"ג ולא כתב מטעם כיון שהמעשה מתיחסת לקטן עצמו ולענ"ד י"ל ע"פ מה שיש לדקדק דבכל דוכתי איתא החולץ ליבמתו וגבי חרש איתא החרש שנחלץ וכן איתא גבי שוטה וראיתי בפה"מ לרמב"ם אמרו שנחלץ ולא אמר חלץ לפי שהוא חרש ואינו שלם בדעתו כדי שיתיחס לו המעשה כו' ולכאורה קשה מ"ש גבי חליצה שדקדק התנא בלשון זה ולא במ"א כגון בגט וכה"ג וצ"ל דודאי בכל דוכתי שהוא העושה המעשה ודאי ל"ש למנקט לשון אחר שאע"פ שאינו שלם בדעת מ"מ הוא העושה משא"כ גבי חליצה דהיבם לאו מידי קעביד שהרי קי"ל שאין ליבם לסייע כלל בחליצה ואע"ג דצריך למדחפי' לכרעיה מ"מ בגוף החליצה לאו מידי עביד ואין המעשה מתיחס אליו להיות נקרא חולץ רק מצד הכוונה שצריך שיתכוון וכיון דחרש לאו בר כוונה הוא ממילא שאין המעשה מתיחס אליו כלל ולכך נקט שנחלץ וכדברי אלה מצאתי בנ"י שכתב שבכולה מכילתין לא נאמר הלשון בדקדוק ונקט החולץ אף על פי שהוא נחלץ ונראה טעם הדבר מפני שהיבם מסייע בחליצה כיון שצריך שיתכוון לחלוץ וגבי חרש דלאו בר כוונה הוא נקט שנחלץ וכן מצאתי בפה"מ להרמב"ם עכ"ל: ולפ"ז א"ש בפשיטות גבי חליצה דשוטה דלא מהני דהא אין כאן מעשה כלל מצד היבם דבגוף החליצה לאו מידי עביד וא"כ גם כוונה לחליצה אין כאן דשוטה לאו בר כוונה הוא ולכך א"ש קו' הפ"י שהוצרכו התוספת לומר דאי לאו משום הנך טעמי היה מועיל בחרש וקטן כיון שהב"ד עומדין עליהם ואז אף על גב דליכא רק מעשה זוטא שלובש המנעל ודוחק רגלו בקרקע מהני משא"כ אם נאמר מצד שהמעשה מתיחסת אליו גבי חליצה לאו מעשה הוא ול"ד לתרומה דאמר הוא חושב והוא תורם דקעביד מעשה ועיין בנ"ב חאה"ע סימן צ"ד שכתב טעם הא' דנקט החולץ דחולץ פירושו ג"כ נעילות הנעל כדאיתא ביבמות דף ח"ב והא דנקט החולץ ליבמתו היינו שנועל ברגליו בשביל יבמתו ע"ש ולדבריו צריך לומר הא דנקט דחרש שנחלץ היינו משום דלאו בר דעת לנעול הנעל בכוונה לכן תלה המעשה בזה: והשתא שהכריחו התוספות דגם גבי חליצה הוי מהני עע"ג אי לאו הני טעמי הוצרכו לחלק גבי שוטה בין גט לחליצה דהתם מוכחא מלתא טפי ובהכי א"ש הא דהוצרכו התוספת לחלק בין הך דחולין לגט דאחרים רואין לא חשיב בעע"ג ולא חילקו משום דבגט מוכחא מלתא טפי כמ"ש לבסוף דז"א דמחליצה מוכח דאף במעשה זוטא מהני עע"ג והלכך נקטי קושטא דמלתא דאחרים רואין לא חשיב כולי האי ועי"ל דס"ל להתוספת דלענין שחיטה נמי מוכחא מלתא כיון ששוחט ב' הסימנים כהלכתן מסתמא מבין מה שאחרים מלמדין אותו אלא דלפ"ז קשה מנ"ל להוכיח דלא בעינן כוונה לשחיטה דלמא לעולם בעינן כוונה ושאני הכא דמוכח' מלתא והיה אפשר לומר דע"כ לא מפלגינן בין היכא דמוכחא מלתא אלא כשאחרים עע"ג דאז אמרינן כיון שכותב שמו כו' ע"פ הגדול ובציוויו עשה כן וכתב לשמה משא"כ כשאין עע"ג רק מצד המעשה עצמו לא מחלקינן בין מוכחא מלתא ואמרינן דמתעסק בעלמא הוא אלא דלפי"ז קשה במ"ש התוס' בחולין וז"ל ובלא הירושלמי יש לנו לדקדק דכיון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא גדול עע"ג כו' ולכאורה תימא דנראה דהירושלמי ס"ל דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דאורייתא משא"כ למאי דמסקינן מחשבתו ניכרת מדאורייתא אין לו א"כ פשיטא דבעינן עע"ג וע"כ לומר דהתוספת ס"ל דבגט כיון דמוכחא מלתא מעשה גמור הוא וכמ"ש התוספת שם מעיקרא דאף בלא אמירה מהני כל שהוא מעשה גמור כגון ההיא דאלון והרמון כו' ומצאתי בס' בני יעקב שכתב ג"כ כן לדעת התוס' ולפי"ז מוכח דאף באין עע"ג שייך לחלק בהך סברא דהיכא דמוכח' מלתא לא תלינן לומר דמתעסק בעלמא הוא וא"כ ע"כ לומר דשחיטה לא מוכחא מלתא ולאו מעשה גמור הוא ואדרבה משמע דאף מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ל"ה דהא ס"ד דהוי דאורייתא ואפ"ה קאמר דאתי כמ"ד דלא בעינן כוונה וד"ל דלמסקנא לא אמרינן הכי וכ"כ התוספת להדיא ביבמות דף נ"ג דאף מחשבתו ניכרת אין כאן כמו חליצה דאין מתכוון אלא לחיתוך בשר דבחולין מבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כו' ונראה שכוונתם כמ"ש ולפ"ז צ"ל הא דהוצרכו התוספת לומר דרואין אותו לא חשיב כעע"ג ולא חילקו משום דבגט מוכחא מלת' טפי משום דמחליצה מוכח דאף בכה"ג דלא מוכחא מלתא מהני עע"ג: ולפי מ"ש ממילא ארווח לן דקושית הפ"י על התוס' שלא כתבו הטעם בחליצה שהוא חושב והוא חולץ מעיקרא לק"מ דהירושלמי דמקשה ויוכיח מעשה שלהם כו' ס"ל דמחשבתו ניכרת