בית אפרים אבן העזר חלק ג נב

להקנות לאחרים או לזכות לעצמו מרשות אחר משא"כ גבי תרומה שפיר מדמי לה למחשבת חש"ו לענין הכשר דאי הוי מהני מחשבתו היה תרומתו תרומה כיון שהתורם א"צ להקנות לשום אדם וכיון שנגמרה מחשבתו חייל עליה שם תרומה ומכ"ש אם נימא דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין דא"ש טפי וגם בחולין דף י"ב לענין שחיטה מדמי לה לההיא דהכשר משום דאין אנו דנין על עסק הקנאה לאחר רק על הכוונה לחוד ודמי לכתיבת גיטין אבל לענין לגרש בעצמו או להקנות לא מצינו בשום מקום בש"ס שיאמר עליו דזה תלוי בדין קטן יש לו מחשבה וכבר הבאתי ראיה ברורה משיטת רש"י דסבירא ליה דמעשה עם הדבור חשיב מעשה גמור לענין טומאה וא"כ ע"כ הא דאמרינן בעלמא דחש"ו אין מעשיהם כלום היינו לענין דבר הצריך דעת בעלים כגון לקנות ולמכור ואם נעשה בשגגה או בטעות אינו כלום בכה"ג אין מעשיהם כלום אף אם בדבוריה קעביד מעשה לא מהני רק לענין טומאה וכיוצא בו ולפי שיטת רש"י א"ש מה שהקשו התו' דגבי חליצה ל"ש טעמא משום בני קריאה או משום דאיש כתיב בפרשה ת"ל דלאו בני כוונה נינהו כו' ולפי שיטת רש"י י"ל דאי הוו בני קריאה שפיר היה מועיל דכיון שאומרים בשעת מעשה שהוא חולץ ליבמתו ומעשה עם הדבור חשיב מעשה ואפי' תימא דמה שאומר לא חפצתי כו' מ"מ בזה לא מוכחא מלתא שבשעת חליצה מתכווין להתיר יבמתו מ"מ שפיר היה מועיל אם היה אומר בפירוש בשעת חליצה שמתכוון לכך וא"ל דל"ל למימר שאינם באמר ואמרה ת"ל דכיון דאינם יכולין לפרש מחשבתן בשעת מעשה אין כוונתם כלום י"ל דמ"מ אפשר בכותב סגי וכמו דס"ל לרשב"ג בגיטין ולקמן יבואר אי"ה: ומ"מ צ"ע על רש"י מהתוספתא דחליצת שוטה פסולה ומשמע דפסול בכל גווני אף במפרש מחשבתו ולרש"י במפרש מעשה גמור הוא ומשמע דאף בשוטה הדין כן לרש"י ע"ש בד"ה אבל היפך כו' דאי בשפירש מחשבתו לא אצטריך לר"י לאשמעינן כו' וכן בההיא דכתיבת גיטין ל"ל לאוקמי בעע"ג או בששייר כו' דפשיטות מצי לאוקמי במוצא בשפתיו בשעת כתיבה שכותב לשם בעל ואשה זו ומכ"ש דקשה לפמ"ש התו' בע"א דף כ"ז ד"ה וכי היכי דבגט צריך שיוציא בשפתיו בתחלת הכתיבה שכותב לשמו והכי קי"ל באה"ע סימן קל"א ועיין בב"ש שם ואם כן כל כתיבה דגט מיירי בפורש בשפתיו וא"כ אף חש"ו כשר אך זה היה אפשר ליישב דלכאורה קשה על מ"ש התוספ' שם דעכו"ם פסול משום דהו"ל כסתמא וקשה מה בכך כיון שצריך להוציא בפיו אם כן תו לית לן למיזל בתר מחשבתו דהא קי"ל דברים שבלב אינם דברים וצ"ל דהתוס' ס"ל דודאי אין סברא לומר שכל שעת הכתיבה התורף בפיו ידבר שכותב לשמה רק שצריך להוציא בפיו בתחלת הכתיבה כמבואר בתוספות ופוסקים והיינו דאף ע"פ דסתמא לאו לגירושין מ"מ כיון שהוא מוציא בפיו בתחלת הכתיבה שכותב לשמה שוב סתמא שכותב אח"כ הוי כסתמא לגירושין וכשר משא"כ בעכו"ם אף ע"פ שבתחלת הכתיבה אומר לשמה מ"מ אח"כ אדעתיה דנפשיה קעביד והך סתמא דאח"כ לאו לשם גירושין הוא ולכך ל"מ מה שעע"ג וגם מה שהוציא בתחלת הכתיבה בפיו (ולפ"ז גבי מילה י"ל שמוציא בשפתיו שמוהל לשמה אדעתא דישראל ושוב אין לחוש למחשבת הלב ועיין באשר"י ריש הל' ס"ת דמחלק בין מילה שעושה ברגע אחד לא אמרינן דאדעתיה דנפשיה משא"כ גבי גט ולמ"ש החילוק יותר מרווח) ולפ"ז בחש"ו אפ"ת שבתחלת הכתיבה מוציא בפיו מ"מ כיון שכותב אח"כ בסתמא ואע"ג דבגדול כה"ג סתמא לגירושין מ"מ בחש"ו כיון שאין מעשיהן כלום אם לא מחמת צירוף האמירה ואם כן הכתיבה שאח"כ אינו כלום ומכ"ש לפי מ"ש התוס' בחולין דסתמא דחש"ו גרע משאר סתמא ול"ה רק כמתעסק ע"ש ולכך הוצרך לאוקמי בגדול עע"ג ומלמדו בכל התורף לכתבו לשמה ולפי מ"ש הפ"י בק"א בריש גיטין דלפי מ"ש רש"י לפרש הך דנכרי אדעתיה דנפשיה כו' אין ראיה שצריך להוציא בשפתיו אם כן י"ל דלק"מ מה שהקשיתי על רש"י דל"ל עע"ג דת"ל דהו"ל מעשה גמור לרש"י ולפי מ"ש י"ל דמיירי שלא הוציא בשפתיו אליבא דרש"י אלא דמ"מ קשיא מאי דוחקיה לאוקמי בגעע"ג לוקמי בכה"ג ולכן צריך ליישב כמ"ש: ובאמת יש להקשות לדעת הפוסקים דכוונה לחוד ל"מ וצריך שיוציא בשפתיו לשמה אם כן מה מועיל גדול עע"ג גבי חרש שאינו שומע ואינו מדבר שאינו יכול להוציא בשפתיו ובסה"ת הל' ס"ת מייתי ראיה דבתרומה במחשבה לחוד סגי מפ"ג דשבועות ומהא דאיתא בתרומות שאלם לא יתרום משום שאינו יכול לברך משמע דאי לאו משום ברכה תורם שפיר אף על פי שאינו מדבר וכ"כ התוס' בבכורות דף נ"ה (וע"ש דמה דמייתי ראיה מהא דגבי מילה כשר בנכרי ובגט אמרינן דאדעתא דנפשיה קעביד משום דאשה סתמא לאו לגרש אינו רק לענין דלא נכשר בסתמא אבל מ"מ אין הכרח שיוציא בשפתיו דאפשר דאף במחשבה לשמה סגי ע"ש שכתב אבל גט סתמא לאו לגרש קיימא לכן צריך לפרש או לחשב לשמו כו' וספוקי מספקא ליה ע"ש באורך) גם קשה דאפילו תימא שא"צ להוציא בשפתיו מ"מ מנא ידעינן שיודע ומבין מה שהגדול מלמדו ומזהירו לעשות לשמה דארמיזה דידיה אין לסמוך כ"א בחרש שכנס ברמיזה כך מוציא ברמיזה משא"כ כשנשא כשהוא פקח ונתחרש דלא יוציא ולא סמכינן ארמיזה וא"כ איך סמכינן ארמיזה שמבין שצריך לכתוב לשמה ואפשר לומר ע"פ מ"ש התוס' דבכתיבה אפילו בשוטה מהני גדול עע"ג לפי שכותב שמו ושמה כו' ומחמת הך הוכחה שפיר סמכינן ארמיזה ולמאן דס"ל דחרש המדבר מתוך הכתב סומכין עליו א"ש קצת גם הכא ויבואר אי"ה: ועכ"פ מה שהקשיתי לשיטת רש"י דס"ל דבחש"ו מהני מעשה בצירוף הדבור שעושה לשם זה אם כן למה לא יועיל חליצת שוטה בכה"ג שמפרש שמכוין חליצה זו להתירה לעלמא ואמנם לענ"ד מלבד מ"ש שיש לחלק בין גט לחליצה עוד מקום אתי לחלק ביניהם ומתחלה אבאר מה שראיתי בדברי הגאב"ד שכתב דלכאורה מדברי הירושלמי דמשני תמן זה חושב וזה מגרש משמע גבי מגרש גופיה מהני לכאורה אך הפוסקים לא כתבו כן (ובאמת שזה נגד המשנה מפורשת דנשתטה לא יוציאה עולמית) ושוב כתב דיש לחלק דבשוטה ל"מ מחשבתו ניכר אך דמלשון הירושלמי מבואר דאף בשוטה מהני דפריך ויוכיח מעשה שלהן כו' דתנינן תמן העלו חש"ו כו' מפני שיש בהם מעשה כו' הרי מבואר דנקט שיש בהם לשון רבים ואהא פריך הרי גיטין דאין מעשה שלו מוכיח ומשני תמן זה כותב כו' הרי מבואר דעכ"פ גבי מגרש גופיה מהני ועוד דעכ"פ בגעע"ג מהני אף בשוטה כמו דמוכח במתני' הכל כשרין לכתוב כו' ומוכח בתוספתא בהדיא דאף בחרש מהני כו' ואף דאנן קי"ל דלא כשר אלא בשייר מקום התורף התם טעמא אחרינא איכא משום דבעינן שליחות כו' אבל לענין מגרש גופיה ל"ש טעם זה עכ"ל בקצרה: ולענ"ד אין מדברי הירושלמי ראיה כלל שהרי התו' הוכיח דבשוטה ל"מ עע"ג רק דבגט עדיף לפי שכותב שמו ושמה כו' ולפי דבריהם צ"ל דהך מעשה דתפוש בהם בטל או במשפשף במים לענין הכשר נמי מוכחא מלתא טובא ולכתיבת הגט דמי ולכך מהני אף בשוטה ואהא הוצרך לחלק דזה חושב וזה מגרש משא"כ במגרש עצמו דאין כאן הוכחה דכותב לשמו כו' לחליצה דמי דל"מ בשוטה ומ"ש עוד דעכ"פ בעע"ג מהני הוא יותר תימא דהרי התוס' כתבו להדיא דבשוטה ל"מ בחליצה (ומ"ש דמה דקי"ל דבעינן שייר מקום התורף אינו רק מטעם דבעינן שליחות ז"א דאף הפוסקים דס"ל דא"צ שליחות איכא דס"ל דהלכה כשמואל ואין להאריך) והגאון בעל נ"ב בתשובה הנ"ל כתב נהי דהמגרש דומה לחליצה דלא מוכחא מלתא כ"כ מ"מ אינו פסול בודאי וגם ראיית התוס' מהתוספתא דחה וכתב דאפשר דתליא בפלוגתא וכמש"ל ולענ"ד דאף אם נתפוס סברת הירושלמי דזה חושב וזה מגרש מ"מ אף במגרש גופי' ל"מ ויבואר עפי"ז ג"כ מה שתמה הפ"י על התוס' שכתבו דלכך הוצרך למעט חרש מחליצה כו' וכתב דיש לדקדק לפמ"ש התוס' בשם הירושלמי לחלק בין זה חושב וזה מגרש כו' אבל היכא שגוף המעשה מתיחס להקטן הוי מעשה גמור וא"כ ה"נ בחליצה כו'. ולענ"ד י"ל דבאמת צריך להבין חילוקו של הירושלמי תמן זה חושב וזה מגרש כו' דמה איכפת לן במגר' הרי המגר' הוא פקח רק חש"ו הכותבי' הם צריכין לכוון לשם בעל ואשה זו וא"כ למה לא נימא כיון שהמעשה ניכר מתוך מחשבתן סגי והרי הוא חושב והוא כותב ומה איכפת לן שאחר הוא המגרש