בית אפרים אבן העזר חלק ג מט

אף דעביד דרך שטות ל"מ רק הני דוקא א"כ אף אנו נאמר דמאבד עדיף טפי וע"כ לומר דמקרע היינו מאבד ואם כן קשה מאין הרגלים לומר דהדר ביה מאחריני ולכן הוצרכו התוספ' לומר דמספקא ליה דלמא כמו דהדר מהאי דדמי למאבד כך הדר מאחריני אבל אם נאמר כשיטת הרמב"ם דהנך ל"ד דה"ה לכל מה דעביד דרך שטות והנך דברייתא לדוגמא אם כן בפשיטות מצינו לפרושי דמספ"ל דלמא כמו דבמאבד בחד סגי ה"ה בכל סימני שטות שבעולם בחד סגי ומאבד לדוגמא נקטי' אע"כ שדעת התוס' כמ"ש דהנך דברייתא בדוקא נקטינהו: והנה באמת צריך ישוב לדברי הרמב"ם למה נקיט בברייתא דוקא הני מיני שטות וראיתי בספר הנ"ל הביא תשובת הגאון בעל שאגת אריה ז"ל שכתב דלהרמב"ם צ"ל דנקט להו לרבותא אליבא דר"י דאף ע"ג דאיכא למיתלי בהני אימור כו' ולר"ה י"ל דבדוקא נקיט הני כיון דאיכא הני אימור בעלי תלתא אבל שאר מיני שטות ועביד ד"ש בחדא סגי ולפ"ז הקשה על הרמב"ם דהמקשה דלא אסיק אדעתיה הנך אימור קשה דהו"ל להקשות גם לר"י אי דע"ל ד"ש מאי ארי' הני אחריני נמי ע"ש שנדחק לומר דלהמקשה באמת היה צ"ל דהברייתא דוקא נקיט והרמב"ם קאי אליבא דמסקנא ע"ש ולענ"ד לק"מ דבס"ד דהמקשה דלא דבהנך דברייתא יש מקום לתלות באימר כו' אם כן צ"ל דדוקא נקיט הני אליבא דר"י דבהא אפילו באחת מאילו שעושה ד"ש הוחזק לכל משא"כ במיני אחרינא גם ר"י מודה דג' מינים בעינן להיות מוחזק לכל דבמינים אחרים יוכל להיות שיש לתלות בד"א ולכך צריך ג' מינים משא"כ השתא דקאמר הש"ס דגם בהני שייך לתלות אימור כו' ואפ"ה ס"ל לר"י דאף באחד מאלו סגי אם כן שוב אין מקום לחלק בין הנך דברייתא למינים אחרים ואדרבא י"ל דרבותא נקט דבמינים אחרים של שטות אין לתלות כלל באימור ובחד סגי: ומ"ש עוד הגאון הנ"ל על דברי הכ"מ שכתב להוכיח סברת הרמב"ם דאמאי לא מני מאבד בקמייתא ובבתרייתא הנך תלתא אע"כ דלדוגמא נקטינהו וע"ז כתב דמ"מ קשה דאי נקט קמייתא לדוגמא משום רבותא דלא תלינן בהני אימור אם כן אמאי לא נקיט בתרייתא כו' אלא בע"כ צ"ל דלא דייק התנא למיתני כולם ע"ש שהאריך. ולענ"ד ז"א דודאי אי אמרי' דקפיד איכא דוקא בהנך המפורשים בברייתא אם כן פשיטא שלא היה לו להתנא להשמיט אחד מן הסימנים שהרי איכא למטעי דדוקא בהנך תלתא ותו לא ומאי שייר דהאי שייר וגם באידך ברייתא דנקיט חד ושביק תלתא ודאי דלאו אורחא דהתנא למנקט הכי משא"כ אם לאו קפידא הוא רק לדוגמא לחוד לא קפיד למיתני כולהו דאטו כי רוכלא לחשוב וליזל אלא כיון דגלי לן בחד דלא תלינן ה"ה בכולהו ותנא דברייתא קמייתא נקיט תלתא עניני לדוגמא למילף מינייהו לכל עניני שטות הדומים להם ולאו למימרא דהנך דוקא: והנה דעת הכ"מ לפרש מ"ש הרמב"ם ונמצא דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים היינו שהוא רגיל בכך והגאון בעל ש"א כתב להוכיח דאתחזק בעינן דאל"כ מאי קאמר ר"פ דאי שמיע לר"ה הוי הדר ביה דלמא שמיע ליה וס"ל דברייתא דמאבד מיירי דאתחזק ג"פ וקמייתא מיירי דעביד לכל חד פ"א ולכך בעינן הנך תלתא דליתחזק אע"כ דמדר"י נשמע לר"ה ע"ש ובספרו טורי אבן שהאריך בחריפותו ואנא נקיטנא בקיצור מופלג ולענ"ד י"ל דהש"ס דקמבעי ליה אי ממקרע לחוד הדר ביה או מכולהו היינו משום דמספ"ל דלמא הנך אימור דמקרע ומאבד גרוע הוא ולא תלינן ביה ולכך בעביד לחודיה סגי משא"כ באינך אחריני או דלמא דר"פ ס"ל דמכולהו הדר ביה דאדרבא הנך אימור דלן ויוצא יחידי גריעי טפי וכיון דחזינן דבמאבד לא תלינן באימור כ"ש בלן ויוצא יחידי והשתא א"ש דלהך צד דר"פ ס"ל דמכולהו הדר ביה והיינו דהך אימור דלן ויוצא גרע אם כן א"א לפרש דהך ברייתא מיירי דעביד לכל אחד פ"א דמ"מ קשה מאי דוחקיה דר"פ נוקמיה דאפי' באחד מאלו ועביד לכ"א ג"פ דל"ל דאף ג"פ ל"מ כיון דאיכא למיתלי באימור ז"א דהא אף במאבד לא תלינן באימור וה"ה לשאר ואם כן ליכא לאקשויי כקו' הגאון רק אם נאמר דממקרע הדר ביה דאז ע"כ לומר דבפ"א מיירי דאל"כ לן ויוצא ל"ל דממ"נ וכמו שהאריך שם אך לענ"ד גם בהא לא מוכח מידי דשפיר מצינו למימר דכל שהוא עושה ד"ש אפילו פ"א סברא הוא דהוי סימן וכמ"ש אא"ז הגאון המובהק בת"ש והביא ראיה מסימני סריס (ואע"פ שלענ"ד אין ראיה כ"כ וכמ"ש לקמן) וזה נלמד ממשמעות הש"ס דנקט סתמא הלן כו' וא"א דאתחזק ג"פ לא היה לסתום אלא לפרש וסתמא דלישנא משמע אפילו בפ"א והשתא אם איתא דר"ה שמיע ליה הך ברייתא ומוקי לה בג"פ אם כן הדק"ל מאי דוחקיה לאוקמי בכולן בב"א דלמא פירושו באחת מאלו ובעושה כ"א ג"פ וכמו דמתפרש ברייתא דמאבד אע"כ דלא שמיע ליה ברייתא דמאבד כלל ואי הוי שמיע ליה הוי מוקי דבאחת מאילו תנן אלא דמ"מ בלן ויוצא ג"פ בעינן דליתחזק ואע"ג דאיכא למיתלי בהנך אימור לא תלינן בג' זימני רק במקרע לחוד דדמי למאבד אפילו פ"א סגי ואע"ג דלא שוו אהדדי בע"כ צ"ל כן לפום הך סברא דממקרע לחוד הדר ביה: ואמנם בלא"ה נלענ"ד לתרץ מה שהקשה דאיך אפשר דממקרע לחוד הדר ביה דאם כן לא נשאר רק ב' סימני שטות ולר"ה לא מיקרי אתחזק בהכי והאריך דא"א לומר דאתי כרבי ע"ש ובטורי אבן ולענ"ד י"ל דלכאורה יש להסתפק אליבא דר"ה דס"ל שיהיו כולן בב"א ור"ל באדם א' בזא"ז וכ"כ בטורי אבן שם ומספקא ליה אם נקרא שוטה משעה שהתחיל לעשות א' מג' אלו או דלמא לא מיקרי שוטה שעשה ג' מעשים הללו ונ"מ לאם גירש או מכר וקנה בנתים אי מהני או לא ולכאורה נלענ"ד דמיקרי שוטה משעה שהתחיל לעשות א' מג' אילו ואפילו תימא דבעלמא לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו לומר שהיה שוטה למפרע מ"מ בזה שהתחיל בקלקלה שפיר מחזקינן ליה למפרע וזה מוכרח דהא בגמ' פרכינן אי דע"ל ד"ש אפילו באחת נמי ומשני דתלינן באימור רק כיון דעביד לכולהו נעשה כמי שנגח כו' הרי מוכח דמחמת שבאו לידו ג' דברים תלינן כולהו משום שטות ולא תלינן באימור כו' ואם כן שוב באחת לחוד סגי כקושית הגמרא מעיקרא דלא ידע מהך סברא דאימור כו' ה"נ למסקנא היכא דעביד לכולהו דל"ש אימור מחזקינן ליה בשוטה למפרע דד"ש אפילו באחת סגי ואע"ג דהש"ס מייתי עלה מהך דנגח שור חמור כו' והתם לא מיקרי מועד רק אחר ג' הנגיחות ז"א דודאי התם ל"ש לדונו מועד למפרע דעיקר חיובו בנזק שלם מחמת שהורגל ליגח משא"כ הכא ועיקר דמיון הש"ס הוא להתם דאם לענין שאם עשה ג' דברים נפרדים אמרינן דאתחזק לכל מילי ולפי"ז א"ש הא דאיבעיא להו אי ממקרע לחוד הדר כו' ור"ל דבמקרע לחוד סגי ואפ"ה קחשיב ליה בהדדי עם לן ויוצא אע"ג דבבתרייתא דהיינו מקרע לחוד סגי מ"מ כל שעשה הנך ג' דברים בזא"ז הרי הוא נחשב שוטה למפרע משעה שלן וכל קידושין וגירושין וקנינים פסולין אף שעדיין לא קרע משא"כ אי לא עביד רק תרי מנייהו כגון יוצא ומקרע אע"ג דמשעה שקרע נעשה שוטה מ"מ לא מחשיב למפרע משעה שיצא דאמרינן אימור כו' כיון דלא אתחזק בתלתא מיני כגון נגח שור כו' משא"כ בדעבד לכלהו בכלל שוטים יחשב למפרע משעה שלן דהא אתחזק ולא תלינן באימור כלל אף בקמייתא: והנה אא"ז הגאון בת"ש סימן א' ס"ק מ"ו כתב דמדברי התוס' דחגיגה שכתבו ומחד בתלתא זימני לא אתחזק משמע דעד השתא מיירי בחד זימני כו' וראיתי בדברי הגאב"ד נ"י שכתב דאין ראיה מדברי התוס' דכתבו כן אליבא דר"ה ולדידיה ודאי בפ"א סגי לכ"א משום דהוי כנגח כו' אבל לדידן דקיי"ל כר"י מסתברא כמ"ש הב"י דבעינן אתחזק ג"פ כו' ולא ירדתי לסוף דעתו שבמ"כ הרמה נראה שלא זו הדרך בכוונת אא"ז ז"ל שנראה שהגאב"ד הבין שמ"ש דעד השתא איירי בחד זימני ר"ל דדוקא עתה דמיירי דעביד חד נקטי התוס' בתלתא זימני ועד השתא דמיירי דעביד כולהו מיירי אפילו בחד זימנא ולכן דחה דזה דווקא אליבא דר"ה כו' אבל המעיין היטב יראה שלא היתה כוונת אא"ז להביא ראיה ע"ז כלל דלזו אינו צריך להביא מהתוס' שהרי מבואר בש"ס דהוי כמי שנגח כו' והרי התם נמי אינו צריך כ"א מהמינים ג"פ ובחד מכ"א סגי וגם דח"ו לתלות בוקי סריקי באא"ז לומר דבעי לאתויי ראיה מהיכא דעביד לכולהו כי אם פ"א להיכא דלא עביד רק