בית אפרים אבן העזר חלק ג מב

הוי הנלא שם אחר מחנה יש לכתוב חנה המכונה הנלא. ולכן מבואר מדברי הב"ש שם ס"ק כ"ה דמתקרי ע"ש כותי שהקשה דהא מסתמא הוא שם לעז ויש לכתוב המכונה כו' והרי שם הלעז שנקרא בפי הכותים ודאי דהוא שם העצם לעצמו ואפ"ה ס"ל לכתוב המכונה ואין להאריך בזה דעמא דבר שלא לחלק בין השמות אלא בכל גווני נוהגין לכתוב ע"ש לעז המכונה וכ"כ בג"פ שם שכן דעת הב"ש דמל' הרמ"א משמע דאם השני שם לעז כותבין המכונה אע"פ שהוא שם העצם וגם כתב שם שכן דעת מהרח"ש וכן מבואר ממ"ש הב"ש בשמות נשים אות ב' בענין תמר דמתקרי בוליסא שבס"ש הקשה על מהרח"ש דאם הוא לשון ארמי הו"ל לכתוב המכונה אע"ג דמבואר שם דבליסא הוא שם העצם ואפ"ה ס"ל דיש לכתוב המכונה וגם הב"ש שמיישב דברי מהרח"ש משום דס"ל דלשון ארמי חשיב כלה"ק ע"ש ופשיטא שי"ל דהב"ש לשיטת מהרח"ש קאמר והאמת יורה דרכו דהב"ש ס"ל דאם היה לעז בכל גווני יש לכתוב המכונה כמש"ל מדברי הב"ש ס"ק כ"ה וכן מוכח ממ"ש בתירוצו דמיירי באותו השם הנקרא בפי ישראל הוא גם כן לעז אז כותבין דמיתקרי כששניהם לעז כמ"ש בתשובת מהר"מ מלובלין וס"ל מה שהביא באות מ' לכתוב מירוש דמיתקרי מירל אלמא דדוקא מהאי טעמא דשניהם לעז אתינן עלה. ומדברי מהר"מ אין ראיה כ"כ די"ל דמירל אינו שם העצם אלא נגזר משם מרים או מירש ולכך הוצרך לכתוב טעמא לפי ששניהם. וכן י"ל בההיא דגיטלן גיסא שכתב הב"ש בס"ש דשם נמי מיירי שדרך לכנות לגיטלן גיסא ולכך הוצרך לבוא עליה משום דשניהם לעז אבל מדברי הב"ש שהוצרך לומר דשם הישראל היה לעז ולא כתב בפשיטות דשם שבפי עכו"ם שהיא שם העצם א"ו דאין לחלק: וכן מבואר בדברי הב"ש שכתב על הט"ז שכתב אקסיל ראד המכונה בענדט וליתא אלא כותבין דמתקרי בענדט כיון דשני שמות של לעז ואין כותבין המכונה אלא אם שם שלו שם הקודש אז הוי שם הלעז ככינוי בעלמא כו' ושם באות ב' בונדט דמתקרי אקסיל ראד כיון דשניהם שמות הלעז כמש"ל ע"ש מבואר אע"ג דבונדט הוא שם לעצמו ואקסיל ראד הוא שם העצם לעצמו מ"מ היינו כותבין המכונה אם האחד שם הקודש דכל שיש כאן שם הקודש לאיש זה אנו תופסין אותו לעיקר השם ושם לעז שלו אע"פ שהוא שם העצם כותבין המכונה ומדויק לשון הב"ש שכתב אז הוי שם הלעז ככינוי בעלמא והו"ל למימר אז שם הלעז הוא כינוי אלא ר"ל אע"ג דהכא שם הלעז שם העצם הוא מ"מ בזה שיש לו שם הקודש לא איכפת לן מה שהוא שם העצם באיש אחר ואינו נחשב לזה אלא ככינוי בעלמא ופשיטא שא"ל דהתם נמי דרך הוא לכנות בונדט לאקסיל ראד כדמשמע ממ"ש שם בשם ס"מ דז"א דאע"ג דלפעמים זה כינוי לזה מ"מ כ"א הוא ג"כ שם העצם לעצמו כמבואר למעיין שם וקצרתי. וגם דכל כי הני חילוקים הו"ל להב"ש לפרושי וכן מוכח ממ"ש בסימן קכ"ח לענין שם העיר דכותבין שם ישראל תחלה וע"ש הכותי' דמיתקריה והב"ש שם כתב עיין בסימן קכ"ט בשמות לעז כותבין המכונה וכאן בשמות המקומות כותבין דמיתקרי כו' ואם איתא דשם העצם כותבין דמיתקרי אם כן לא רחוקה מאדם העיר דגם בשם המגרש והמתרגשת כן הוא דהא ודאי דשם העיר שבפי כותי' שם העצם הוא א"ו דליתא אלא כל שהוא לעז כותבין המכונה בכל גווני: והנה הרב נ"י כתב דלדעת רמ"א דאם ב' שמות בלשון הקודש הן יכתוב דמיתקרי הא חנון ורחום הוא לה"ק אעפ"כ כינוין מקרי ואפשר לחלק דאין זה שם העצם עכ"ד ואני תמה דמה קשיא ליה על הרמ"א דהא בהא ליכא מאן דפליג דבשם הקודש כותבין דמיתקרי ואם כן תיקשי ליה לכ"ע וע"כ לומר דאף בשמות לה"ק שפיר מיקרי כינוי כשאינו שם העצם. אך מ"ש הרבנים דבזה נדחה דאין ראיה מהמכונה זעמיל שכותבין המכונה אף בשם שאין יוצא משם עברי די"ל דהתם טעמא משום שם העצם לענ"ד י"ל דהתם גבי רחום וחנון אינו רק שאנו מתארים אותו בכך ע"פ מדותיו ובכה"ג בגט אין כותבין שם כזה כלל כמו שאין כותבין בן הרב או בן הקדוש משום דאין זה שם האיש כלל ולא דמי להמכונה זעמיל שהכינוי ע"ש יופיו דהתם הנקבע לו מחמת זה לשם גמור שהרוב היו קורין אותו בשם זעמיל לבד וקבעוהו לעיקר השם שלא היה נקרא להם בשם אחר כלל משא"כ מי ששמו קבוע ונקרא כן בפי כל רק לפעמים קורין אותו ע"פ מדותיו אין הכוונה שיהא זה שמו וזה זכרו רק דרך רמיזה שאנו קורין לזה שיש לו מדה זו של רחום או שאר המדות ואין לכלול זה בין שמות הנקבעים בין בעצם או בדרך מקרה שאין ע"ז תואר שם כלל ומ"מ שפיר קרי ליה בש"ס כנוין משום דקריאה זו הבאה לרמוז על השי"ת הוא כדי להעלים השם העצם וכן מבואר בשו"ת מהרי"ק סימן קס"ב שכתב וכן בשבועות קורא כינויין רחום וחנון כו' שאין שייכים כלל לשם וגם כתב רד"ק בשרש כנה שהכינוי הוא כסות והעלם השם כו' ע"ש ונראה שלא בא לדמות למאי דמייתי שם משולם המכונה דורנט כו' שבכל התלמוד לשון כינוי משמע שאינו השם כלל כי ההוא דהמכנה שם לחבירו כו' דהתם נקרא כינוי שמכסה ומעלים השם האחר אבל מ"מ הך שם שקורא בו הוא נקבע באיש הזה לשם וכן זה שרוצה לכנות ולכסות שם העיקר של חבירו ולקבוע בו שם זה של גנאי אבל הך כינוין דשם הקדוש רחום וחנון אינן באין לקבוע זה לשם כלל רק לרמז על מדתו של הקב"ה. וראיתי בנחלת שבעה שהקשה אהא דאין כותבין בן הרב כו' דהא לא גרע מחניכה הרגיל בו יותר ולענ"ד אין זה דומה לחניכה כלל שקריאה זו לא מן השם הוא רק סימנא בעלמא וכמו שם המשפחה משא"כ חניכא היינו דווקא מה שנקבע לשם אלא שאינו מובהק רק חניכא וכינוי לבד ומ"מ שפיר כתב שתקנו שלא לכותבו אע"פ שאינו מזיק משום כדי שלא לבייש ועכ"פ הך דרחום וחנון אינו ענין לחניכא כגון זעמיל וכיוצא דשם זעמיל כיון שרוב קורין אותו כך אף שהוא ע"ש תוארו ויופיו מ"מ הו"ל כשם העצם והו"ל לכתוב דמיתקרי אלא ע"כ דלגבי שם הקודש הוא כינוי דמסתמא הוא מחזיק לעצמו שם הקודש לעיקר וכ"כ הגאון מוהר"ר יושע ז"ל בתשובה הנדפסת בשו"ת גאוני בתראי אי סימן ג' וז"ל ול"נ ליתן טעם שתיקנו דמיתקרי ע"ש הקודש ועל לעז המכונה דשם לעז לא ניחא ליה כו' כותבין המכונה להורות ששם זה הוא כינוי כאלו שלא ברצונו קורין עצמן בשמות לעז ע"ש שחולק על תשובת הב"ח והאריכו שם בהך דתשובות מהר"ם מינץ וקצרתי: והך חילוקא דכתיבנא נראה שהוא מבואר בתוס' דשבת דף יו"ד ע"ב דאמרינן התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלקא מהימנא והכא שם גופיה איקרי שלום ופירשו התוס' דהתם קראו שלום ע"ש שהוא עושה שלום כו' מבואר שם החילוק בין שם שלום להנאמן דשלום השם גופיה איקרי הכי אע"פ שהוא נקרא כן ע"ש שהוא עושה שלום מ"מ ס"ס קבוע הוא להיות לשם הו"ל כשם העצם משא"כ הנאמן שאינו רק מצד הפעולה נקרא כן אבל לא להיות לשם קבוע וכ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות ק"ש דנאמן רחום וכיוצא יכול להזכירו בבה"כ והראב"ד חולק שלא מצינו רחום אלא שמו של הקב"ה. והכ"מ שם כתב בשם ר"י דמצינו על איש חנון ורחום וצדיק וכן הוא בפי' תר"י על הרי"ף ברכות ע"ש. ונראה ג"כ דבהא פליגי דהראב"ד סבר כיון דלא אשכחן רחום רק על שמו של הקב"ה אם כן שם רחום הוא קבוע לשם דאם ע"ש הפעולה גם באנשים יש מקום לקרות בשם זה והלכך אע"פ שנקרא כן ע"ש שהוא מרחם על הארץ ועל הבריות מ"מ מחמת פעולה זו קבעו השם הזה וא"כ דמי לשם שלום ור"י כתב דבאמת מצינו כן וכן גם בבני אדם וא"כ באמת אינו שם קבוע כלל ומה שהקשה בכ"מ ולח"מ שם דלמה השמיט הרמב"ם איסור שאילת שלום במרחץ נלענ"ד ע"פ מאי דאמרינן בסוף ברכות שהתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם כו' אם כן כיון דשאלת שלום הנזכר בברייתא הוא בשם ממילא נכלל במ"ש שם דכינוי שאין נמחקין אסור להזכיר אך בפירוש המשנה שם כתב שהתקינו שיהא שואל בשלום חבירו בשם מפני שמלת שלום הוא שמו של הקב"ה משמע דמפרש דמה שנותן לו שלום הוא גופיה השאלה בשם. וצ"ע על הפוסקים שלא הזכירו הך דהתקינו שיהא שואל בשלום חבירו בשם ועיין ביו"ד סימן רפ"ה בנה"כ הביא דברי התוס' דסוטה דף י' דמבואר שם דס"ל דשלום משמות שאין נמחקין ולא דמי לרחום וחנון דלא אשכחן שקרא הקב"ה שמו חנון כו'. והיינו דקא דחי אלא מעין שמו כמו