בית אפרים אבן העזר חלק ג רא

כן דאל"כ לא יתרצו להיות עדים בזה וכמ"ש הפ"י לענין גזיה לזמן וא"כ כיון שהעדי' יסברו שהיא נשואה שוב יתנו אל לבם יום שנמסר דבנשואה צריכין לידע דאל"כ הוי עדות שא"א יכול כו' לענין כתובה ופירות וא"כ לא מצי לחפות כלל ועוד י"ל דאם נותן לה הגט והיא כבר נשואה אמרי' דלאחר נשואין הוא דאתיהב לה דאמרי' כאן נמצא כאן הי' אחר שנכנסה לרשות הבעל וא"ל דבאמת תהיה ארוסה עדיין רק שהעדים יסברו שהי' נשואה ז"א דמ"מ אהני לענין שאם תנשא אינו יכול לחפות וכענין שאמרו אהני לשבוע דבתריה כו' וצ"ע אם שייך בזה כאן נמצא וכו' כיון שאדרבה בגט זה היא מוציאה עצמה מרשות הבעל: ובכללי חזקה שלי כתבתי ליישב מ"ש התוס' דלא מוקמינן בחזקת א"א דהרי גרושה לפנינו והקשה הפ"י דהא חזקה דהשתא נגד חזקה דמעיקרא לאו כלום היא ולפמ"ש י"ל כיון דהשתא היא גרושה וקנתה רשות לעצמה אין מחזיקין הזנות מרשות לרשות אבל לענ"ד דהא דאין מחזיקין מרשו' לרשות לא נאמר אלא בכגון הך דמומין שהי' טוענת ברשות הבעל היה ונסתפחה שדהו לפי שהאשה היא קנינו של האיש ולכן אין מחזיקין מרשו' לרשות ואם נולדו ברשות האב כיון דע"כ היא ברשו' האב גם לאחר האירוסין לכמה דברים כמ"ש הרא"ש וכ"כ הרמב"ן והרשב"א הביאם בש"מ לכן כיון דע"כ רשות האב איתרע חיישינן שאיתרע לגמרי והיה קודם אירוסין ואין לנו לתלות ברשות הבעל היה ונסתפחה שדהו דהא לא חזינן דרשות הבעל איתרע כלל ואין לנו לתלות במזלו כלל וכן במשארסתני נאנסתי כיון דנאמין אותה דאנוסה הוי והקלקול שבא ע"י יש לתלותו במזל מי שנמצא הקלקול ברשותו וכן בההו' דטבח יש לתלות במזל הטבח ואמרי' דשמא ברשותו ומזלו נטרפה שדחקה המחט ועברה וכ"ז לענין זנות דאונס אבל זנות דרצון אינו תלוי במזל כ"א בבחירת האדם אין בו חילוק רשויות כלל: שאלה קכט שנית על ענין הנ"ל שלום כו' הגיעני דבריך אשר כתבת להשיב על דברי אך לפ"ד עברת עליהם לפום ריהטא אבל אם תשית לבך לדעתם עיניך תחזינה משרים כי הדברים טובים ונכוחים ותחלה אבאר שמ"ש דאליבא דר"ל יקשה קושית התוס' למסקנא דהא יכול לחפות על ב"א דארוסה וזה ודאי אינו לא ידעתי מי לחשך לומר שזה ודאי אינו שהרי לדעת התוס' בחד תירוצא יכול הוא לחפות אף בנשואה רק שאין לחוש אם מחפה כדין ואולם הנך מפרשים במקובצת שכתבו דבארוסה זנות שכיח לא ס"ל הך תירוצא אלא ס"ל כיון שמ"מ יכול הוא לחפות א"כ לא הועילו בתקנתן שהרי שפיר יחפה בהיתר אלא דבנשואה אין לחוש לכך רק בארוסה דליכא ב"ז והא דצריך להניח הזמן למסקנא משום גזירה שמא יאמרו גיטה כו' ומ"ש בשם המקובצת דאף בארוסה שייך אין אדם כו' דברים אלו מרפסן איגרא דאטו משום הא נימ' דאנן סהדי דלא בטלו בלב ואם ירצה לבעול אח"כ יקדשנה מחדש וא"כ י"ל דשפיר בטלו ואי משום דחכמים הפקיעו הקידושין מאי איכפת ליה בהכי כיון דלא מפסיד מידי ואם ירצה לבעול אח"כ ג"כ יקדשנה וכ"כ להדי' הרשב"א בשם ר"ת שכתב תינח נשואה ארוסה מא"ל יע"ש ואמנם לכאורה יש לדחות מ"ש משום דלר"ל נמי שייך שמא יחפה עכ"פ היכא דקידש בביאה דאז שייך לומר אין אדם כו' ב"ז וא"כ כיון דאהני עכ"פ להיכא דקידש בביאה שפיר תיקנו זמן בארוסה אך י"ל כיון דאיבעי' בקידושין אי אירוסין עושה או נשואין עושה וא"כ אכתי תיקשי אי אמרי' נשואין עושה א"כ להיכא דקידש בביאה שוב הוה נשואה ולא שכיח זנות ובלא"ה ליכא למיחש לחיפוי ומ"ש שבחנם טרחתי להביא דברי המגיה שכן הוא בר"ן לפום ריהטא כתבת כן שאע"פ שהר"ן כתב מחמת דאין דבר שבערוה כו' הנה התוס' בעצמם דף ל"ג ד"ה רבי כתבו טעמא דאין יכול לבטל בפני אחד משום דבר שבערוה ועיין במהרש"א שנסתפק בדבריהם ולכך הבאתי דברי המגיה שמפרש אף דברי התוספות בדף ל"ב ג"כ ע"ש: ומ"ש להשיב על דברי מדברי התוס' בכתובות שכתבו דחזקת פנויה איתרע וה"ה כאן איתרע חזקת א"א אין הדמיון עולה יפה דהא ודאי שפיר כתבו התוס' שם דאיתרע חזקת פנויה לענין מכאן ולהבא אין להתירה להנש' לכתחלה אבל אם היינו מסופקים על מעשה זריקת הקידושין אימת היה אם בניסן או באייר ודאי שגם התוס' מודי' דאמרי' אוקמ' אחזקת פנויה עד עתה והשתא הוא דאיתרע ואם נתקדשה קידושי ודאי אלא שספק אם בניסן או באייר אז שפיר י"ל דאיכא ספיקא שמא בניסן ואין להעמידה על חזקת פנויה דמעיקרא זיל בתר חזקה דהשתא דהיא מקודשת לפנינו ונימא כמו דהיא מקודשת השתא כך היתה מקודשת מעיקרא וזו סברת התוס' כאן לענין חזקת א"א דאמרי' הרי גרושה לפנינו ומאי חזית למיזל בתר חזקת א"א דמעיקרא זיל בתר השתא וכן בההוא דבוגרת לפנינו והרי חסר לפניך וזה דוקא היכא דמכאן ולהבא אין כאן ריעות' לבד הא ודאי דלענין למפרע מוקמינן לה אחזקתה קמייתא ואמרי' השתא הוא דאיתרע דוק ותשכח בסוגיות השייכים לחזקה שדברים אלו ברורים כ"ז כתבתי לדבריך דמותבת מדברי התוס' לדברי המפרשים אלו אבל באמת דברי התוס' הללו אינן מוסכמים כמבואר אצלי באורך וגם דברי התוספות גופייהו מבואר במפרשים שכוונתם רק לענין להתירה להנשא לכתחלה לבד ואין להאריך ועיין בפ"י מ"ש גבי מחקה דחיישי' דלמא היה מאוחר ולא שייך הרי גרושה דהוא חזקה דהשתא דשמא גם עכשיו אינה ודאי מגורשת יע"ש: ואמנם לפי מ"ש הפ"י בכוונת התוס' דהרי גרושה לפנינו דדמי להך דכתמים דמטמא למפרע עד שעת כיבוס דהא ע"כ שהיינו מחזיקים אותה בטעות בא"א שהרי ע"כ לאו עכשיו ברגע זו נתגרשה דא"כ הרי עדים מצויין לפנינו כו' א"כ לאו עכשיו נתגרשה אלא מתמול שלשום וא"כ הרי היינו מחזיקים אותה בטעות כו' ולפ"ז בלא"ה לק"מ דיחפה בכת"י דלענין כת"י שפיר אמרי' דהיא בחזקת א"א ומעולם לא היינו מחזיקים אותה בטעות דעכשיו הוא דאיגרשה ונתן לה גט בכת"י וביתר דבריך לא ראיתי לכתוב כי בקל תוכל לישבם בעצמך אחר העיון: ועיין במ"ש אא"ז הגאון בת"ש דדוקא לענין אם זרק קידושין ספק קרוב לו כתבו התוס' כן דלא שייך לאוקמא אחזקת פנויה כיון שהדבר נפל במקרה ואטו משום חזקה נימא דמסתמא נפל קרוב לו וכעת איני זוכר באיזה מקום ראיתי כן בדבריו ובקונט' החזקות כתבתי הרבה בענין זה וכעת לא נפניתי להאריך דברי אחיך: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד: שאלה קכט תשובה לכבוד מחו' הרב הגאון אב"ד סטאניסלאב נ"י ותוכן הענין בחשש גט מעושה ומובן מתוך התשובה: ארי עלה ונתעלה. ריש מתיבתא וריש כלה. מאוד נתעלה רחמנא נינטריה שמירה מעולה. ה"ה כבוד אהובי הרב כו' מהורר ארי' ליב סג"ל הורוויץ נ"י: אחד"ש אם אמנם דרך קן קולמסי איידי דטרידא למפלט לא אוכל מלט כו' ובמה דסיים כ"ת אפתח: כתב מר לתרץ מה שהקשה המ"ל אהדדי גט אחליצה ואיהו מפרק לה דגט שאני דאיתא בשאלה הנה אף כי הדברים נכונים מצד עצמם שכן מבואר מדברי הריטב"א שהביא הב"י ס"ס קנ"ד שכתב דאם איתא דאינו מגרש לה אלא מחמתה הו"ל לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה מבואר דדוקא היכא שהלך וגירש מעצמו אז אמרינן דמאן לימא לן דמינס אנוס מחמת השבועה דלמא ברצון הוא נותנו ומה בכך שקפץ ונשבע לזרוזי נפשיה משא"כ היכא שכפו אותו לגרש שנראה בעליל שמחמת אונס הוא שגירש מבואר בדבריו דבכה"ג שכפו אותו לקיים שבועתו אין הגט כלום ואני תמה בזה על בדק הבית שכתב על דברי ריטב"א הללו שכ"כ בתשו' ר"י בן הרא"ש ולענ"ד הם גופם מחולקים שלדעת הר"י כיון שהדבר מוטל עליו מחמת השבועה כופין אותו והמעשה קיים משא"כ להריטב"א וא"כ גבי חליצה בסי' קס"ה לשיטתו אזיל דס"ל כל שכופין אותו מחמת השבועה הוי מעושה שלא כדין ומבואר שם להדיא ממ"ש ומ"מ זה שלא קיים שבועתו מעצמו כו' מבואר מזה שאם עמד וחלץ מעצמו שפיר הוי חליצ' וכמ"ש סי' קנ"ד גבי גט ומ"ש מכ"ת דהת' היה הספק או מח"ק או מי"ק ואי מח"ק הוי כנדר של שחוק: ולענ"ד צ"ע שלא נזכר שם שהיה ספק בזה אלא שהריטב"א כתב שבין האומר כך ובין האומר כך יש לנו להענישו או מדין שבועות בטוי או מדין שבועת שוא גם צ"ע שהרי אנן באמת