בית אפרים אבן העזר חלק ג רב

מנהגינו להתיר ליבם אם נשבע כמבואר בסדר חליצה ובשלמא מש"ע סי' קס"ט שכתב שיש להתיר שבועתו אין ראיה די"ל דאזיל לשיטתו שפוסק מצות יבום קודם משא"כ לדידן דמספק' לן ועכ"פ כשיש לו אשה ובנים שכתב רמ"א שי"א שמח"ק א"כ איך מתירין אלא ודאי דכה"ג פשיטא דזה לא מקרי קיום המצוה לדמותו לנדר של שחוק כיון דבדידיה תלא רחמנא אך דמ"מ מקרי נשבע לבטל קצת כיון דאיכא מצוה טפי ביבום וגם בזה כתב הריטב"א שאין זה נשבע לבטל אבל פשיטא שיכולים להתיר לו השבועה וכמו שמתירין לו אם נדר ללכת לא"י וכן נדרי תענית וצדקה ועוד דהוא גופא קשי' מ"ש הריטב"א דאי מח"ק מ"מ הא קי"ל נשבעין לקיים המצוה ושבועה חלה כדאיתא פ"ק דנדרים ולכאורה אדרבה שם איתא להיפך דפריך אהא דמנין שנשבעין לקיים המצוה הא מושבע ועומד מהר סיני הוא ומשני דשרי לזרוזי נפשיה אלמא דבאמת אין השבועה חלה רק שאין בזה משום הזכרת ש"ש אמנם הרשב"א שם פירש וכ"נ מדברי הר"ן דעכ"פ בל יחל דברו עובר היכא שנשבע לקיים המצוה וגם לשיטת התוס' דווק' היכא דא"א למפטר נפשיה מן מצוה זו לגמרי כגון תפילין ועיין שם. ואמנם אף לדברי מכ"ת שלא היה באפשרי להתיר מטעם מח"ק מ"מ הוי ליה לגלות דעתו למסור מודע' כמ"ש הריטב"א לגבי גט אלא ודאי דזה ל"ש הכא כיון שבאמת כפו אותו אמנם דעת הר"י בן הרא"ש הוא דכיון שהוא מחויב בדבר מחמת השבועה כופין אותו והמעשה קיים: ואמנם לענ"ד י"ל החילוק באופן אחר בין גט לחליצה ע"פ דברי התוס' בב"ב שכתבו בחד תירוצ' דכיון שיפטר ע"י הגט משאר כסות וכו' חשיב כתלויה וזבין ושוב הקשו דא"כ שלא כדין נמי ותירצו דדבר שהו' מדינ' הוי תלויה וזבין. ולפ"ז י"ל דתרווייהו בעינן שיהיה מדינ' ושיהיה נפטר ע"י כך משאר וכו' וטעמ' יבואר אי"ה ולפ"ז י"ל דגם הריטב"א יודה לר"י בן הרא"ש בגט דשפיר כופין אותו והמעשה קיים דהתם הוי כתלויה וזבין משא"כ לגבי חליצה שלא נפטר בכך כלום דדוקא בגילה דעתו שחפץ לייבם ועמד בדין וברח ניזונות משל יבם כמ"ש התוס' שם א"כ תלויה ויהיב לאו כלום הוא אלא דלפ"ז אף באותן שמן הדין כופין אותו להוציא נימא דחליצה מעושית אינה כלום והריטב"א כתב להדיא דבכה"ג מהני ובאמת הדבר תמוה למאי שהיה ר"י רוצה לתרץ דבגט הוי תלויה וזבין לפי שיפטר בו לפ"ז פריך אהא דקאמר חליצה מעושית פסולה גט מעושה כשר ה"ד אי דאמר רוצה אני ומאי קושיא דלמא בדאמר רוצה אני ואפ"ה פסול בחליצה דהוי תלויה ויהיב וצ"ל דהש"ס התם קאי אליבא דהך תירוצא דטעמא משום דמצוה לשמוע דברי חכמים ולפ"ז אין לחלק בין גט לחליצה משא"כ לדידן ס"ל כרב הונא שפיר יש לחלק ביניהם וא"כ אפשר דאף מעושה כדין פסול: והנה מ"ש דהא בחליצה לא מרויח מידי וא"כ מאי פריך אי דאמר רוצה אני חליצה נמי דלמא טעמ' דחליצה משום דלא מרויח מידי אך י"ל לפמ"ש בתשובה אחת לתרץ דברי הפמ"א דהא דבעינן רוצה אני בקרבן היינו משום דכתיב לרצונו אבל בלא"ה כיון שנותן הקרבן סגי אע"ג דבלביה לא ניחא ליה דהא הוי דברים שבלב ולפ"ז מה דבגיטין בעינן רוצה אני ולא סגי בנתינת הגט לחוד היינו משום דאע"ג דנתינת הגט מבטל לדבורא קמא ואגב אונסא גמר ומגרש מ"מ בכתיבת הגט אין כאן מעושה והוי כתיבה שלא לשמה הלכך בעינן שיאמר רוצה אני קודם כתיבה וכן מצאתי במהרי"ט ריש קדושין וכן משמע לכאורה לשון הרמב"ם ולפ"ז בחליצה שוב לא בעינן רוצה אני ואפשר דהיינו טעמא דהרמב"ם שלא הזכיר רוצה אני בחליצה אמנם לכאורה זה נגד הש"ס דקאמר גט מעושה וחליצה כו' הא דאמר רוצה אני וצ"ע: והנה מ"ש מכ"ת מיקריב אותו אלמא שכופין לקיים נדרו נראה דודאי הא קי"ל תלויה ויהיב לאו כלום הוא וצ"ל כיון דדינא הכי כזבין חשבינן ליה וזה דוקא אי דינא הכי בהא מלתא גופא דאיתא בקרא שכופין אותו ומחויב הוא להביא או בגט מעושה שהדין שכופין אותו להוציא משא"כ בשבועה אף שהדין נותן לכופו לקיים שבועתו מ"מ הרי הוא אונס מצד השבועה עצמה ואינו דומה לתלויה וזבין אם לא היכא שמחויב לעשות אותו דבר עצמו מדינא א"צ שיאמר רוצה אני כיון דאגב אונסא גמר ומקני והא דבעינן שיאמר רוצה אני היינו היכא דמתחלה מסר מודעי משא"כ בגט דלעולם צריך שיאמר רוצה אני משום הכתיבה הלכך שפיר ס"ל דאף אם גירש מחמת כפי' על השבועה קיים כיון דאמר רוצה אני הוי דברים שבלב וא"ל כיון שאינו מחויב מדינא הוי דברים שבלבו ולב כל אדם ז"א דשמא מרוצה הוא בשבועתו שנשבע משא"כ גבי חליצה דלא בעינן רוצה אני והא דקאמר הש"ס לא אמר רוצה אני פסול ר"ל היכא דמסר מודעה ולפ"ז כיון שאין מחויב לחלוץ רק מחמת השבועה פסול אמנם היה אפ"ל טעמו של ר"י בן הרא"ש בזה משום דכיון שכבר אסר הנאת תשמישו א"כ שוב מדינא מחויב להוציא כמבואר בסי' ע"ג וכמה דוכתי משא"כ מחמת השבועה לגרש לחוד אפשר דבאמת הוי כפי' שלא כדין: ואמנם מ"ש דכאן חיובא איכא במאיס עלי ומייתי הך דמרדכי אם נתפס בידי עכו"ם כו' והנה מהתם יכילנא לדחויי דלאו דינא קאמר אלא שאם עושין כן אין זה אונס אמנם טפי הו"ל לאתויי מ"ש הב"י סי' קל"ד בשם מהרי"ק אך כל רבותינו כו' וכ"כ מהרי"ק בשם ר"ת סי' קל"ה אך אי לא מסתפינא אמינא דר"ת שם השיב כן לאותן מקומות שנהגו בכפי' כמבואר ענין כזה בשו"ת הרא"ש כ"פ וע"ז כתב להם בדרך תוכחת מוסר שלא יעשו כפי' רק אם רוצים להחזיק במנהגם יכולים לעשות לו כפי' זו ועיין בש"ע סימן קנ"ד שכתבו הרחקה זו אהיכא דאיתמר יוציא ויתן כתובה והנה בת' הרשב"א סי' אלף קצ"ב מבואר ג"כ דאף בטוענת אין לו גבורות אנשים אין כופין רק בבאה מחמת טענה ואז יכולים לומר לו שחייבוהו חכמים להוציא משא"כ במאיס עלי וכן מבואר מדברי הרא"ש ויתר הפוסקים במאיס עלי אם רצה מגרש יע"ש ומצאתי און לי בש"מ הביא בשם ר"י. דבמאיס עלי אומרים לו חכמים חייבוך להוציא כו' ור"ת אומר שאף זה אין אומרים לו אלא שאם בא לימלך בב"ד משיאים לו עצה שיגרשנה לאלתר ויפטור מכתובה: ומ"ש לתרץ קושית התוס' דמ"ט פסול בכותיים נימא דגמר ומגרש כו' לתרץ באופן מרווח יותר ע"פ מ"ש התוס' על הך תירוצא דהוי תלויה וזבין כיון שנפטר כו' וע"ז הקשו דא"כ שלא כדין נמי הנה ודאי שאין קו' שיהא כשר לגמרי דפשיטא די"ל דפסול מדרבנן דהא במכר אף ביהיב דמי חמסן הוה אלא דקו' למה יהיה פסול מדאורייתא ולפ"ז י"ל לפי מה דאיתא בב"ב דף מ"ט כל מקום שא"ח מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה ופי' רשב"ם טעמא משום דאכתי אגידא ביה ולפ"ז אף בפסול דרבנן נמי הדין כן שחייב במזונותיה משום דאגידא ביה ולפ"ז ל"ק קו' התוס' דכיון דעכ"פ פסול מדרבנן א"כ עדיין חייב במזונותיה ולא מרווח מידי בנתינת הגט א"כ שוב הוי פסול מדאורייתא דהוה תלויה ויהיב ולפ"ז א"ש דהוצרך לאתויי דרב משרשיא, דאל"כ אין לפוסלו כקושית התוס' דגמר ומגרש אגב אונסיה ולכך מייתי דרב משרשיא דעכ"פ מדרבנן פסול וממילא דנפסל מדאורייתא דהא לא יפטר מכלום ע"י גט זה ומאי דקאמר התם דרב משרשיא בדותא הוא היינו דמשמע מדבריו דלדינא אינו פסול רק מדרבנן והא לית' שיש בו פסול מן התורה אבל מ"מ אי לאו דפסלוה רבנן היה כשר גמור והשתא דפסלוה הוי פסול מדאורייתא: והנה תימא על מהרשד"ם סי' ע"א שכתב דהריטב"א דוקא בדיעבד ור"י בן הרא"ש אף לכתחלה מתיר לכופו וכתב דלפ"ז בחליצה יש להקל ולא הזכיר ת' הריטב"א שהביא הב"י סי' קס"ה דפוסל בחליצה מעושית כה"ג ולהיות כי המוביל נחפז ללכת קצרתי דברי מחו' הדו"ש באהבה רבה: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד תפ ונשלם שאלות ותשובות מאבן העזר חלק שלישי