בית אפרים אבן העזר חלק ג קצ

היינו חודש או ב' ועל זה הקשה דהא לר"נ חוזר ומגרש אין נ"מ בזה ובאמת נלע"ד לפמ"ש הרשב"א לעיל דף י"ח דחששא דשמא פייס היינו דביטל הגט ואיכא למיחש משום פירות דאף שחוזר ומגרש בו פירות אינו מפסיד מחמת גט זה ודמי כאילו קרע גט זה ונתן לה אח"כ גט אחר שלא הפסיד פירות משעת כתיבת הגט הראשון ודר"נ דאמר חוזר ומגרש בו דווקא בו ביום דליכא פירות וא"כ לפ"ז היכא דלא מכוין רק לצעורה ודעתו לגרשה אלא שמעכב ומצערה איזה זמן בכה"ג אין לו לבעל פירות משעת חתימה וכמ"ש התוס' בד"ה אנחיה בכיסתיה דדוקא היכא דאי מפייסה תפייס מודה ר"ל הא לא"ה יש לבעל פירות עד שעת החתימה ותו לא וא"כ אין לגרש בו אפילו אחר כמה ימים משא"כ כשנאמר שמבטלו לגמרי א"כ יש לו פירות והוי מוקדם ואין להקשות לפמ"ש הרשב"א דאפשר דמוקדם שנתנו לשליח כשר א"כ אפילו שהה איזה ימים אחר הביטול לא איכפת לן כיון דעל ידי שליח מיירי י"ל דס"ל להרשב"א דלישנא דחוזר ומגרש בו היינו אם הבעל בעצמו לקחו מן השליח אפ"ה יכול לגרש בו דאז ליכא קלא ולכך הוצרך לומר דבו ביום מיירי אלא דאי קשיא הא קשיא דלמה לי לדחוקי בדר"נ הא אנן קיימא לן יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכן תמה עליה בפני יהושע: ואמנם י"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו שכ' דלר"י אמרינן דמסתמא ביום שנכתב נמסר אלא דבגט ע"י שליח יש לו קול וכ' דלפ"ז אי איתרמי שלא נמסר בזמן כתיבתו יש ליתנו ע"י שליח ולכך הוצרך הרשב"א לומר שמגרש בו ביום דאל"כ עדיין יש לחוש לפירות שיסברו שביום שנכתב נמסר ותגבה האשה שלא כדין והכא במגרש הוא עצמו מיירי כמש"ל. אך דעדיין אין זה מעלה ארוכה לפרש בזה דברי רש"י שהרי רש"י ס"ל התם דכיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה אמרינן אייתי ראיה כו' וא"כ לר"י אין חשש פירות כלל. ואמנם אינו מוכרח שרש"י יסבור דקי"ל כר"י שהרי הר"ן והרשב"א הביאו דעת העיטור שפוסק דטעמא משום פירות ואמנם לתרץ דברי הרשב"א שלא תיקשי קושית הפ"י אין אני צריך לזה דנראה דהרשב"א לא כ' חששא דפירות אלא משום דקאי התם אליבא דר"ל ואליבא דר"ש דס"ל דאין חשש רק משום פירות אבל משום שמא יחפה אין חשש דזנות לא שכיחא משא"כ לר' יהודה בלא"ה יש לחוש שמא פייס וביטל הגט ושוב פסול לגרש בו אף על גב דליכא חששא דפירות מ"מ כיון דמוקדם הוא פסול מלגרש בו משום שמא יחפה וכמו כל מוקדם דעלמא דפסול ולכך הוצרך לומר דר"נ בו ביום מיירי ודלא כהפ"י שכתב שהרשב"א אגב חורפיה ושיטפיה נדחק בזה וכבר כתבתי ב' דרכים נכונים ליישב דברי הרשב"א בזה: ומעתה נשוב לעיקר הדין דלכאורה נראה מוכרח דאף במבטל גופו של גט לזמן יכול הוא לחזור וליתנו וכמש"ל שנראה כן ממ"ש הרשב"א דדברי רש"י נכונים אליבא דרב ששת דס"ל דאין חוזר ומגרש בו ואם נאמר שלא ביטלו רק לחדש בלבד חוזר ומגרש בו ומה שכתבתי לדחות משום דאי לצעורה אף ר"ש מודה דאין מבטל גופו של גט רק השליחות הא ליתא שהרי הרשב"א כ' להביא ראיה דע"כ ביטול גופו של גט לא מהני דהא שמעתי' כולה בביטול של גט מיירי כדתניא בטל הוא אי אפשי כו' וההוא ודאי גופו של גט מבטל דהא לא קאמר שליחות זה בטל אי אפשי בו ועלה קאמר ר"נ דחוזר ומגרש בו עכ"ל. והנה באמת יש ב' דרכים בזה חדא דאין כוונתו רק על השליחות ואידך דבאמת כוונתו על גוף הגט אלא דממילא מתבטל גם השליחות אלא שלגוף הגט אין מועיל ביטול ולא חל הביטול רק על השליחות והרשב"א בירר דרך זה לעצמו כמבואר דס"ל אפי' אמר להדיא על הגט השליחות מתבטל ובהא פליגי ר"ש ור"נ וא"כ לפי מה שסובר הרשב"א לעולם אין לנו להוציא דבריו מפשטן שאגט קאי והרי לר"ש מהני ביטול גופו של גט ואפ"ה אמרינן דלצעורה מכוון ואין דעתו רק לבטלו חדש או שתים ויש לדחות ולומר דבאמת מתני' דקתני גט שנתתי לך בטל הוא שפיר שייך לפרושי אשליחות וכדמשמע מלשון הרשב"א הנ"ל ועוד שרש"י כתב להדיא שלא היה כוונתו לבטלו רק לצערה בעלמא חדש או חדשים ונראה שבא לתרץ בזה קושית התוס' היאך נאמר שאינו בטל והלא הוא עומד וצווח ולקמן מבואר דבאמת בטל שתי לשונות במשמע לישנא דמעיקרא ולישנא דלהבא רק דבגט כיון דחזינן שחפץ לבטלו אמרינן דלישנא דמהני קאמר ולכן כ' רש"י דבאמת י"ל שאין כוונתו לבטלו רק לצערה חדש או חדשים וכוונתו ללישנא דמעיקרא שהוא שבטל מכבר וא"כ ממילא קושית הרשב"א לק"מ ולזה כיון גם אחי החריף מוה' געציל נ"י וא"כ בנ"ד שאמר אני מבטל שהוא להדיא לישנא דלהבא אין כאן מקום לדון כוונתו לצעורה רק לביטול גמור אלא דבאמת נראה דלא מהני ומטעם שכתבתי דכיון שאינו רוצה לעקור דבורו למפרע אין הביטול מועיל ועוד נראה שאין זה רק במטיל תנאי בדבר שהגט יהא בטל עד לאחר זמן מה ר"ל שלא יועיל להתירה איזה זמן וכיון שכבר חלפו עברו זמנים טוב' שוב בחזקת היתר עומדת וא"כ יש כאן הרבה צדדים וספיקות בכל עד ועד: איברא שהדבר צריך עיון אם נעשה מזה ספק ספיקא לומר דנשאר רק ע"א אף על פי שכתבתי דהעיקר כסברת הפוסקים דאף בביטול גוף הגט שנים בעינן מ"מ עדיין יש להסתפק דאיכא למימר טעמא דמלתא משום דחד לא מהימן ועיין בפ"י מ"ש בזה ודמי לאשתך זנתה בע"א דקאמר רבא בקידושין דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפ"ה נאמר התם דאי מהימן ליה צריך לאפוקי וכ"כ כל הפוסקים אלא שבאמת יש בזה חילוקים רבים. והדברים ארוכים לא ראיתי לפלפל בזה. ובאמת יש מקום לומר דאף אי מהימן לאשה לעצמה או למי שרוצה לישא אותה ודעתו סומכת בבירור שהיה שם ביטול מ"מ כיון דמדינא א"צ להאמינו כלל א"כ בשעה שאמר הביטול לפני העד מיד אפקעינהו רבנן לקידושין מינה וכמ"ש התוס' דגם אליבא דרבי כשמבטל לפני א' שייך מה כח ב"ד יפה וכ"כ הרשב"א ואפילו לר"נ כן הוא ודברי החכם המגי' במ"ל הם שלא בדקדוק וא"כ אדרבא יש כאן ספק דשמא אינה בחזקת א"א כלל: ועוד י"ל שאילו לא היה כאן רק ע"א לבד אין לנו להאמינו דמשויה נפשיה רשיעא שהרי יש חרם ר"ת אל העומדים שם ויודעים איזה פסול שיגידו קודם נתינת הגט וכמו שמודיע המסדר קודם הנתינה ואמנם אין לצדד ולומר דאפי' אם היו כאן שני עדים גמורי' מ"מ הרי עברו על חרם ר"ת ופסולים להעיד ז"א חדא דהא קי"ל דאין נפסל מדאורייתא אלא בעובר עבירה שיש בה מלקות וההוא דהכא עבירה שאין בו מלקות הוא שהרי הוא לאו שאין בו מעשה ולא נפסלו מדאורייתא. ועוד שהרי דעת מהרש"ך דלא נפסלו לאותו עדות עצמה וכמ"ש מהרי"ט ואע"פ דמותיב תיובת' אנפשי' ממ"ש התוס' בחולין דהשוחט בשבת שחיטתו פסולה מטעם מומר לחלל שבת הוא מפרק לה משום דבשעה שהתחיל כדי נטילת נשמה כבר נעשה מומר וגמר שחיטה בפסול הוא: ואמנם מהרי"ט כ' דאין פרוקו נכון דבתחלת השחיטה אף על פי שהוא עושה חבורה הרי הוא מקלקל ודווקא בשחיטה חשיב תיקון שמוציא מיד אמ"ה ומכשירו לאכילה וכמ"ש התוס' דף ק"ו. ולענ"ד דברי מהרש"ך נכונים בזה דכיון דנטילת נשמה הוא אתחלתה דשחיטה אע"פ שהתיקון בא ע"י גמר שחיטה מ"מ הכשר שחיטה מקרי והרי הוא מחלל שבת בנטילת נשמה דהוי מקלקל ע"מ לתקן וכמו דחשיב למילה תיקון גברא אע"פ דמל ולא פרע כאילו לא מל. ואין כאן מקומו להאריך בזה. ועוד דהא ר"ש אית ליה מקלקל בחבורה חייב ובש"ס קאמר ונסבין חברייא למימר ר"י הוא ושפיר מקשין התוס' דהא ע"כ ר"י הוא דאי ר"ש שחיטה אסורה הוא. אמנם באמת דעת הרבה פוסקים דבאותה שחיטה לא נעשה מומר. ומה שהביא מהרי"ט שם ראיה דהא אפי' בתוך כ"ד שקודם לעדות שהוזם פסול נראה לכאורה דל"ש זה בנ"ד דהרי באמת בשעה ששמעו העדות לא היו פסולים כלל ואינם עוברים על החרם אלא אחרי שומע את דברי האלה ורואין את נתינת הגט ומכחידין תחת לשונם. ואמנם יפה כ' מהרי"ט דהא דבעינן תחלתן וסופן בכשרות ובשעת הגדת העדות כבר הם פסולים. ואפילו לפמ"ש הש"ך סימן ל"ד דפסול מחמת עבירה שחזר בתשובה כשר מכל מקום כשהוא פסול בשעה שמעיד אף דבשעת ראיה כשר היה ליכא למ"ד דכשר להעיד. ואמנם כבר כתבתי שאין כאן פסול