בית אפרים אבן העזר חלק ג קפט

מהם ע"כ דאין כוונתו על השליחות ולכך בטל הגט. אמנם דעת הראב"ד והר"ן לפרש דהרמב"ם סובר דשליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה והיינו משום דקשיא להו דאפילו נימא דבביטול גופו של גט מיירי מ"מ עכ"פ שנים בעינן אלא ע"כ הטעם משום דהשלוחים כגוף אחד הם וכשביטל בפני אחד הוה כאלו ביטל בפני כולם. ולפי דברי הב"ח הו"ל להרמב"ם להשמיענו הך רבותא שאם ביטל גופו של גט בפני א' יהיה מי שיהיה מהני וכן נראה שהוא שיטת רוב הפוסקים בדעת הרמב"ם: אמנם לרווחא דמילתא אומר אני שלענ"ד שגם לשיטת הב"ח כפי מש"ל מ"מ בנ"ד אפילו ע"א אין כאן דאע"פ שביטל גוף הגט עד לאחר זמן מ"מ יכול ליתנו אחר כך כשמתרצה שהרי רש"י כתב אהא דקאמרינן ולא אמרינן לצעורה קא מכווין ופירש"י שאין בדעתו לבטלו רק לצעורה חודש או חדשים. והקשה הרשב"א דסוף סוף צריך להמתין עד שיצוה הבעל ליתנו ובשלמא לר"ש ניחא דאי לאו לצעורה אינו חוזר ומגרש בו כלל משא"כ אי לצעורה מכווין יכול לחזור ולגרש בו משא"כ לר"נ קשה דהא בלא"ה אם הבעל רוצה חוזר ומגרש בו כו' אלמא דאפילו לר"ש דס"ל דמבטל גופו של גט מ"מ היכא דאינו מבטלו לגמרי רק על חודש או ב' יכול לחזור ולגרש בו ואמנם ראיה זו יש לדחות דהרשב"א ה"ק דאפילו לר"ש דמבטל גופו של גט היינו דווקא היכא דלא שייך לצעורה משא"כ היכא דשייך לצעורה אז אמרינן דבאמת לא ביטל גופו של גט כלל רק השליחות כדי לצערה. אבל בנ"ד דע"כ כוונתו על גופו של גט כיון שביטלו אינו יכול לגרש בו דאחר שנפסל איך יחזור ויוכשר: אבל אחר העיון נראה ברור שאין כאן חשש דלכאורה הא דפסק הרמב"ם דגופו של גט יכול להתבטל הוא קצת כהלכתא בלא טעמא דהא ע"כ לא פליגי ר"י ור"ל אלא אי דבור מבטל דבור אבל מעשה הגט איך יתבטל על ידי דבור וכמו שהאריכו בזה הרמב"ן והרשב"א והר"ן. ואמנם התוספות כתבו דר"ש ס"ל דכל כמה דלא אתי הגט ליד האשה לאו גמר מעשה הוא. והנה הא ודאי דגוף כתיבת הגט אין בידו לבטלו לכ"ע וביאור הדברים הוא כמ"ש הריטב"א פרק האומר וז"ל וקשיא ליה לרבינו היכי קס"ד מעיקרא לדמויי הא דר"נ שהגט נכתב ונחתם כראוי וא"א לבטלו לחזרת האשה שעדיין לא תפסו בה קידושין והא דר"נ הוי כאשה שחזרה ואח"כ נתרצתה שיכול לחזור ולקדשה באותו כסף עצמו תירץ דהוי ס"ד דכיון שאומר לעדים כתבו וחתמו גט ותנו ובשליחותו עשאוהו והוי לשמה דכל כמה דלא מטא גיטא ליד האשה יכול הוא לבטל הגט לומר שתבטל שליחתו למפרע והוי כאלו עשאוהו מדעתם ולא הוי לשמה ואנן אמרינן כיון שנכתב ונחתם על פיו והוי לשמה תו לא אפשר לבטלו שלא יהא לשמה עכ"ל. ונראה דלדבריו הש"ס משני מי סברת שכשחוזר בו עתה עוקר דבור הראשון למפרע אלא כשחוזר בו מהשתא הוא דבטיל ואם כן א"א שיתבטל רק שליחות השליח אבל גוף הגט דמי לס"ת שכתבו לשמה שא"א שלא יהא לשמה ועיין ברשב"א דקידושין דוק ותשכח וכן מבואר בר"ן בגיטין וכן כוונת התוס' אליבא דר"ש וכ"ז לפי גרסתם ולפי גרסת הרמב"ם למסקנא נמי כן הוא כמ"ש הריטב"א בס"ד דהש"ס דעתה שאומר שיהא בטל עוקר שליחתו למפרע מה שאמר שיכתוב לשמה ולפ"ז בנ"ד שהוא אומר שיהא בטל עד לאחר זמן ובדעתו ליתנו אח"כ אם כן חזינן שאין בדעתו לעקור השליחות למפרע דהא בדעתו ליתנו עדיין אלא שרוצה לבטלו מעתה ועד איזה זמן וביטול כזה אינו מועיל לכ"ע. ודבריו אלו הם ברורים וקילורים לעינים בס"ד: ולפום ריהטא יש להביא ראיה להרמב"ם לפי מ"ש בכוונת דבריו מהא דהשולח דקאמר אביי מנא אמינא לה מההוא דאמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליהוי גיטא כו' ורבא אמר לך אטו התם לבטולי גיטא קבעי כו' וכן קאמר התם בההוא דאמר אי לא נסיבנא כו' ומעתה קשה לדעת הפוסקים דעל גופו של גט אינו מועיל ביטול דהא התם כבר הגט בידה ומה הוא יכול לבטל עכשיו ומכ"ש בגילוי דעת וצ"ל לדבריהם כמ"ש הריטב"א בקידושין דהא דאמרינן אמר לעדים ראו גט זה כו' לאו למימרא דמצי מבטל לגיטא גופו אלא דסד"א כיון דאמר כנסי שט"ח זה בטולי בטליה שלא תהיה נתינה זו לשם גירושין כו' וכ"כ הר"ן בגיטין וכ"כ הרשב"א בההוא דאמר לעדים כו' וכעין זה יתפרש גם כאן דכל שהוא מבטל הוא מבטל הנתינה לשם גירושין ועוקר הדבור שאמר אז ליהוי גיטא ואף ע"ג דהגירושין אין תלוין באמירה כלל דהא אף בנתן בשתיקה מהני במדבר על עסקי גיטה דעיקר האמירה הוא שלא נאמר שלא נתנו לשם כריתות אלא לשם שטר וכה"ג וכמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות גירושין וכ"כ הרשב"א בגיטין והפוסקים ומבואר מדבריהם דבאמירה דגט א"צ ידים מוכיחות כלל צריך לדחוק ולומר שבביטולו של עתה הוא עוקר הדבור לגמרי וחשיב כאלו לא היה שם אמירה כלל ולא דבר על עסקי גיטה אלא היה נתינה סתם ודמי ממש למקדש אשה לאחר שלשים יום וחזרה בתוך למ"ד יום דאמר ר"י דחוזרת. אך קשה דאכתי מאי מייתי מהא דאמר שמואל לא שמיה מתיא דדילמא שמואל כר"ל ס"ל דאינה חוזרת והכא נתינת הגט ליד האשה כמו התם שהיה נתינת המעות ליד האשה ובשלמא לשיטת הרמב"ם דס"ל דיכול לבטל גופו של גט ניחא די"ל דאפילו ר"ל מודה בזה דדווקא בנתינת המעות ליד האשה דאיהו גופי' יהיב המעות ליד האשה לא אתי דבור ומבטל מעשה זו משא"כ בביטול הגט שעוקר הדבור למפרע מה שצוה לכתוב לשמה האי דיבורא דלית ביה מעשה הוא שאע"פ שנעשה מעשה ע"פ מ"מ איהו לא עביד מידי רק דבורא בעלמא משא"כ לדידהו שעוקר הדבור שאמר בשעת נתינה הוא דומה ממש למקדש לאחר שלשים יום ואין מקום לחלק ביניהם: ועוד יש ראיה להרמב"ם מהא דקאמר בגיטין דף פ"ח דפריך ודילמא אמלוכי אמליך ופירש"י דשמא ביטל הגט וחזר בו ורוצה ליתנו והקשו התוספות דלר"נ דאמר חוזר ומגרש בו מאי איכא למימר ולשיטת הרמב"ם ניחא דאיכא למיחוש לביטול גופו של גט אמנם דברי התוספות תמוהים בעיני דנהי דלר"נ א"ש מ"מ לר"ש תיקשי מתני'. שוב ראיתי שהפ"י הקשה כן וכתב משום דרב אשי משני עלה משמע דאליבא דהלכתא הוא. אך התוספות כתבו דכל שלא נכתב כולו מודה ר"נ וטעמא כמ"ש התוספות בדף ל"ח דשמא התם לא נחתם ולא חשיב גמר מעשה וכך הם דברי הרשב"א בדף י"ח. ואמנם לענ"ד י"ל בטעמא דמלתא עפ"י מה דקי"ל דבחד גופא לא פלגינן דיבורא וכיון שזה אמר כתבו גט לאשתי ובאמצע הכתיבה חזר בו וא"כ על מה שמכאן ולהבא ודאי מועיל ביטולו כיון שלא נעשה מעשה עדיין ואם כן כשחצי הדבור מתבטל לא שייך לומר שיועיל הדבור למה שכבר נכתב. ובהכי ניחא מאי דקשיא לכאורה בהא דקאמר רבי שמעון בן גמליאל סובר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ולכאורה אין ענין עדות שבטלה מקצתה לכאן כמבואר בחידושי הרמב"ן והר"ן אלא נראה דה"פ כיון דבדבור אחד אמר לכל העשרה כתבו גט לאשתי וכיון שביטל למקצתם א"כ נתבטל כל הדבר לגמרי שהרי הוא עוקר עתה דבורו הראשון למפרע מה שאמר להם כתבו והשתא לפ"ז אין אנו צריכין למה שנדחק רש"י לפרש ההוא דקאמר ה"נ מסתברא אמר לזה בפ"ע כו' אא"ב בעידי הולכה שפיר כו' ופרש"י שאמר לאחד מהם וחזר ואמר לחבירו הנה מסרתי גט לפלוני כו' דבפשיטות י"ל שבאמת היו שניהם ביחד רק שאמר לזה בפ"ע הולך גט לאשתי ולזה בפ"ע הולך גט לאשתי דאז לא שייך האי טעמא שכתבתי שנתבטל הדבור כיון שלא בדבור אחד נאמר להם והכי משמע פשטא דלישנא דברייתא משא"כ אי מיירי בעידי כתיבה והוי טעמא משום דצריכא ביה עשרה למשלפה א"כ דהך ברייתא לאו כשהיו ביחד מיירי ולכן מקשה מי מצטרפי: אבל לכאורה יש להקשות שהרי התוס' בגיטין דף כ"ג כתבו דכתיבה בגט לאו משום שליחות הוא דוכתב קאי אסופר רק שצריך לצוות משום דבעינן לשמה והרשב"א שם ביאר יותר שאם יכתבו בלא צוואת הבעל לא יתנו כ"כ לב לכתוב לשמה ויכתבו סתם וקי"ל דסתמו כשלא לשמה דמי כו' ע"ש וא"כ לפ"ז נהי שמתבטל הדבור ע"י שאמר לשנים אל תכתבו ואין הדבור מועיל לחצאין מ"מ סוף סוף אי אזלי הנך וכתבי ויהבי ע"י צוואת הבעל הם כותבין ומכוונים לכתוב לשמה והיה אפשר לדחות דעכ"פ בנתינה שליחות בעינן וכיון שהדבור מתבטל א"כ אי אזלי ויהבי לאו שפיר יהבי אלא דהלח"מ כ' להרמב"ם דמיירי שלא ביטל השליחות אלא העדים לבד ועפי"ז היה אפשר ליישב דברי הרמב"ם שם ואין להאריך: והנה לעיל הבאתי קושית הרשב"א על רש"י שפירש דלצעורא