בית אפרים אבן העזר חלק ג קפח

שא"מ דגילוי דעתא הוא שאנו מבינים כוונתו באר היטב שלא עלתה ע"ד לשם דבר אחר רק לבטל הגט משא"כ בידים שא"מ שיש לפרש כוונתו על ד"א אלא שהלשון מוכיח קצת יותר על ענין זה וכמבואר בדברי המפורשים וזהו טעמא של רבא דסובר דגילוי דעתא מילתא הוא ובידים שא"מ סבירא ליה דאינן ידים ואביי סבירא ליה דגילוי דעתא בגיטא לאו מלתא הוא משום דלא אתי גילוי דעתא ומבטל דבור: ומצאתי און לי בשו"ת ב"ח כ"י שכתב ג"כ דאין כח באומדנא דלבא וגילוי דעתא לבטל מעשה הגט שכבר נעשה בסתם דר"י ור"ל פליגי בקידושין מודו דאפילו דבור לא אתי ומבטל מעשה כ"ש דלא אתי גילוי דעתא ומבטל מעשה הגט ואע"ג דכל כמה דלא מטא הגט לידה לאו גמר מעשה הוא מ"מ לגבי גילוי דעת חשיב מעשה והכי איתא לגבי טומאה דמחשבה אינה מוציאה מידי מעשה כו' ולפ"ז י"ל דאפילו לגבי ידים מוכיחות חשיב הגט כמעשה ואפי' הרמב"ם דסבירא ליה שיכול לבטל גופו של גט בידים מוכיחות מודה ודווקא בדבור גמור יכול לבטל וראיה לזה ממ"ש הרמב"ן דביטול הגט בעינן בפני שנים דווקא משום דלא אתי דבור גרוע דשלא בפניו ומבטל דבור בפניו ולכך בעי שנים וא"כ ה"ה כאן דהדבור גרוע הוא לגמרי ויש לפרשו בפנים אחרים דלא מבטל דבור ומעשה הגט: ועוד נראה לצדד ולומר דהכא לא הוי ידים מוכיחות כלל שהרי יש לפרש דבריו שהיה רוצה לומר שמבטל כל המודעות שמסר והוא מאתו ענין ממש שעסוקין בו עתה ואין לומר דהרי כבר ביטל כל המודעות בפני הב"ד ז"א חדא דאם העדים לא היו שם או לא שמעו שביטל המודעות אם כן אין כאן ידים מוכיחות כלל להעדים והעדים צריכין שיעידו דבר ברור וכמ"ש הפ"י בפ"ק דקידושין ד"ה א"ל ר"פ לאביי והכא בביטול הגט נמי בעינן שנים מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים וכמ"ש המגי' במ"ל פ"ו מהל' גירושין הל' י"ח דאליבא דר"ט הוי טעמא משום דבר שבערוה אמנם בזה יש לפקפק הרבה. אך דנלע"ד דאפילו אם היו העדים שם בשעה שביטל המודעות מ"מ אפשר לצדד דאין זה ידים מוכיחות דכל שאין הלשון מוכיח מצד עצמו אע"פ שהוא מוכרח מצד עצמו שפירושו כן מחמת ענין אחר אין זה ידים מוכיחות וכמ"ש מהר"י מטראני ז"ל בתשובה סימן קל"ח והביא ראיה מהא דאיתא בנדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ופירש"י דאמר על הככר הרי עלי והמינו ופריך ודילמא המינו דאכילנא קאמר ומאי פריך הא ליכא לספוקי בהכי דמדאמר הריני נזיר ועלי קרבן מוכח דלא בעי למיכליה שהרי אסרו עליו אלא כיון דזה הלשון דהיינו בעצמו לא מוכח דהוי יד לא מהני אע"פ שדבר אחר מוכיח עליו ולא דמי לנזיר עובר דאהא לשון קצר וכו' וכ"כ הר"ן בריש הפרק גבי ע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט כו' עכ"ל וכלשון הזה ג"כ כ' מהרי"ט ז"ל בחידושיו להרי"ף בקידושין אלא שבאמת יש לי לפקפק על ראייתו דאפילו לפי פירש"י דקאמר כנדרי רשעים הריני עלי והמינו בהדי הדדי מ"מ במה שאסר עליו הככר בנזירות ובקרבן אין זה אוסר על נפשו דהרי יכול לאוכלו ובאמת יתחייב נזירות וקרבן ובאמת הוא נשבע דאכילנא ויתחייב נזירות וקרבן וע"כ מוכרח לומר כן דאם איתא שכבר הככר עליו באיסור לא היתה יכולה לחול וכמ"ש הר"ן דף י"ח בשם הירושלמי דאין שבועה חל על נדר אלא דבאמת בלא"ה יש להקשות לשיטת רש"י דהיאך ס"ד דהמינו דאכילנא קאמר כיון שהוא עסוק באותו ענין שלא יאכלנו וכל שעסוקין באותו ענין ודאי יש לנו לומר דלא אכילנא קאמר ואפשר שדעתו שגם בהריני ועלי נמי דאכילנא קאמר אבל מדברי הרא"ש משמע דבהני לא שייך למימר דאכילנא שהרי הוא מפרש שאמר כ"א בפ"ע וכגון שהיה ככר מונח לפניו ואמר ועלי וא"כ למה לא פריך רק אהמינו הו"ל להקשות על שלפניו: ומשום זה היה נלע"ד דכוונת רש"י הוא דפריך דילמא דאכילנא משמע טפי דיותר יש לפרש כוונתו שבועה שאוכל הימנו וכן נראה מדברי הרשב"א שכ' אהא דפריך ודילמא דאכילנא ואיכא למידק אה"נ י"ל דמשמע דכולה מתני' דומיא דנזיר קתני דאסר חפצא וכ"כ הרא"ש ז"ל ואע"פ שהם מפרשים דלאו בהדי אהדדי אמרינהו מ"מ מבואר מדבריהם שהקושיא הוא דיותר י"ל דאכילנא ודלא כפי' הר"ן שכ' דקושית הש"ס דכיון דאיכא למימר דאכילנא א"כ הו"ל ידים שא"מ וא"כ אף לשיטת רש"י אין דינו של מהרי"ט ז"ל מוכרח ומכ"ש לפי שיטות הרמב"ם והר"ן והרא"ש והרשב"א ובאמת פלוגתא הוא בירושלמי דשמואל אמר מתני' לצדדין הוא זעירי אמר כו' והביאו הרשב"א ז"ל וא"כ הש"ס פריך שפיר אליבא דשמואל ואין להאריך בזה ומ"ש ראיה מהר"ן שכ' בראש הפרק דאין זה י"מ דאיהו הוא דמגרשה רק שהענין מוכיח כן בעצמו יש לדחות קצת. אבל מ"מ יש לנו רב מובהק שסובר דכה"ג לאו ידים מוכיחות נינהו וכדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק עכ"פ: ואמנם לכאורה יש להקשות על סברתו מהא דקאמר בריש נזיר הרי עלי ציפרין כו' ודילמא ציפורי מצורע קאמר ופירשו התוס' דיותר יש לנו לומר דכוונתו על צפורי מצורע משום דנזירות טריחא להו מילתא וחמור עליו לקבל ומשני כשנזיר עובר לפניו אלמא כשיש הוכחה אחרת אע"פ שהלשון אינו מוכיח כן אפ"ה הוי ידים והתם לא שייך מ"ש מהרי"ט דאהא לשון קצר שדרך ב"א לקצר כנודע דלשון אהא מורה על שינוי גופא כו' וכן יש להקשות עוד מן הסוגיא דהתם ואין להאריך: ועוד היה נלע"ד דהכא אפילו ידים שא"מ אין כאן והעד הזה אינו בתורת עדות כלל דע"כ לא קאמרינן דיד מהני אלא כגון הרי את מקודשת ולא אמר לי או דאמר ואת כדבעי בנדרים ושאר ידות האמורים שם שבכולם העדים שמעו סוף דבורו אלא שהוא שתק ולא אמר יותר ואז הוי יד מהני משא"כ כאן שהעד לא שמע רק אהריני מבטל אלא שהעד הלך ממנו באמצע הדבור כל כי האי גוונא אינו בתורת עדות כלל והא ראיה שבאמת אמר בדבור הזה ביז שפעטיר והוא דבור הסותר הביטול כמו שיתבאר אי"ה וכה"ג יוכל להיות שיאמר עוד כמה דברים סותרים למה שהוא סובר בכוונתו ואין זה מעיד על דבר ברור כך נלענ"ד לכאורה. אבל לכאורה אין כל זה מספיק אפילו נימא דזה הוי ידים שא"מ ואין בעדותו כלום מ"מ עדיין מידי ערעור לא יצאנו שהרי הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין כתב וז"ל שלח הגט ביד שנים הרי זה יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו היו עשרה משביטלו בפני א' מהם בטל הגט ופירש הב"ח סי' קמ"א דגם הרמב"ם ס"ל דאף בשליחות ל"א שליחות שבטלה מקצתה בטלה כולה רק דהרמב"ם בביטול גוף הגט מיירי ולכך אפילו משביטל בפני א' מהם הגט בטל וא"כ בנ"ד שביטל גופו של גט אפילו בע"א סגי ואין לחלק ולומר דשאני התם שביטלו בפני א' מהשלוחים הא ליתא דמה יתן ומה יוסיף שגם זה שליח כיון דאמרינן דלא בטלה השליחות כולה דס"ל דבביטול גופו של גט בחד סגי. אבל לכאורה הדבר מתמיה דהא הרמב"ם לעיל מיניה פסק דביטול בפני שנים בעינן וע"כ לומר דס"ל דלבטל השליחות שנים בעינן ולבטל גוף הגט בחד סגי והוא לכאורה מילתא בלא טעמא דאם נימא דס"ל דלכך לא מהני ע"א משום דאיכא למימר מה כח ב"ד יפה אפילו לרבי וכמ"ש התוס' בהשולח אם כן בביטל גוף הגט לפני א' מהשלוחים הרי שאר השלוחים יכולין ליתן הגט ושייך מה כח ב"ד יפה ואי ס"ל דטעמא דר"נ דבעינן ב' משום דאין דבר שבערוה פחות משנים וכמ"ש החכם המגיה במ"ל שכן הוא אליבא דר"נ גם בביטול הגט שייך לומר כן ואפשר ליתן טעם לחלק בדבר עפ"י מ"ש הפ"י בהשולח דלכאורה הכא אע"פ שהוא דבר שבערוה מ"מ אשה זו בחזקת איסור א"א קיימא והביטול הוא בא לקיים חזקה זו ולכך אפילו ע"א ראוי להיות נאמן ע"ש ואם כן י"ל דהך סברא לא שייך אלא במבטל גופו של גט שאז עוקר דבורו הראשון למפרע וכמ"ש לעיל והרי הוא מסייע לחזקת א"א דאכתי איתרע לה חזקת א"א ע"י גט זה שכתב לה וכמ"ש הפ"י בדף ק"ח גבי השולח גט ממדינת הים. ואיך שיהא טעמא דהך מילתא יש לפרש היטב דברי הרמב"ם שכתב משבטלו בפני א' מהם בטל הגט. ולפי שיטת הב"ח הו"ל לפרש שביטל בפירוש ואמר שיהא בטל מלהיות גט. לכך נראה דכבר כתבתי דטעמא דמילתא דלא אמרינן שמבטל הגט עצמו הוא משום דאע"ג דאנן לישנא דמהני ביה קאמרינן משום שדעתו לבטלו וכיון דדי לו בביטול השליחות למה יבטל הגט גופו משא"כ היכא שביטל רק בפני ע"א א"כ אין מועיל לבטל השליחות דלביטול השליחות שנים בעינן א"כ ע"כ לישנא דמהני ביה הוא לבטל הגט עצמו. וזהו שדקדק הרמב"ם משביטלו בפני אחד