בית אפרים אבן העזר חלק ג קפז

ואין להוציאו מחזקתו מה שא"כ בזה שעתה אין זה חפץ בשליחתו אין הדבר יוצא מחזקתו ולפי מ"ש לקמן יבואר הדבר יותר (ועוד דע"י ביטול גופו של גט ממילא נתבטל גם השליחות מה שא"כ בביטול השליחות) והשתא בנ"ד כל הנך טעמי שייך לומר כאן שלא שמע רק איך בין מבטל הגט שא"א לפרש השליחות מ"מ אין זה ידים מוכיחות דאגט קאי ואדרבא יש כאן ידים מוכיחות להיפוך דכיון שקודם הנתינה היה והוא בעצמו היה נותן הגט לאיזה ענין נפרש שביטל גופו של גט כיון שבידו הוא שלא ליתנו כלל ואיזהו אונס יש לו שמחמתו מוכרח ליתן הגט עד שנאמר שבעבור זה ביטלו הרי אם היה רוצה לא היה נותנו כלל וגם כיון שלא פייס אין לנו לומר שביטל גופו של גט וכמש"ל וגם דאין לנו להוציא הגט מחזקתו שכבר היה וע"כ לא קאמר הרמב"ם אלא היכא דאמר להדיא גט זה בטל והוא עדיין ביד הבעל שא"א לפרשו בשום אופן רק על הגט עצמו משא"כ כאן שיש לפרש דבריו שכוונתו הוא איך בין מבטל רצוני מפני רצון אחרים ונותן הגט וכה"ג כדרך שב"א רגילין לספר זע"ז וגם הוא מאותו ענין של נתינת הגט משא"כ ביטול הגט אפשר דלא מיקרי עסוקין באותו ענין דאדרבא הם עסוקין בנתינת הגט ולא בביטולו ומדברי הרא"ש פ"ק דקידושין מבואר להדיא דאם היו מדברים בעסקי קדושין שתתקדש לו ואח"כ אמר הרי את מקודשת אף על פי שלא אמר לי מהני והיינו משום דכל כה"ג אפי' בנתן לה בשתיקה מהני ובזה אני תמה על הפ"י שם שהקשה דאמאי הוצרך לאוקמי דשמואל באמר לי לימא דמיירי בעסוקין באותו ענין ותימא דבהא אין אנו צריכין למילתא דשמואל דמשנה מפורשת הוא היה מדבר עמה וכו' ובשלמא למאי דמוקמינן מילתא דשמואל באמר לי איכא למימר דאדרבא שמואל משמיענו דידים שא"מ אינן ידים משא"כ בא"ע אבל בנידון דהכא שהיה עסוק בנתינת הגט אדרבא יש לנו לומר שגם הדבור הזה לא היה לסתור המעשה והנה לפי מה שאבאר לקמן אי"ה דבטול גופו של גט הוא מטעמא שעוקר למפרע דבורו שצוה לכתוב הגט וא"כ כיון שעתה אין עסוקין בענין כתיבת הגט רק בענין נתינתו ויש לדמותו קצת למ"ש הריטב"א בפ"ק דקידושין דאם היה מדבר קודם לכן בענין נזירות ולא בענין תענית ואחר כ"ד שפסקו מדבורם אמר אהא דהשתא מוכחא מילתא לנזירות טפי מתענית והוי ידים שא"מ ובנידון דידן אפילו בידים מוכיחות יש להסתפק אם יועיל שהרי בפ"ק דנדרים בעי ר"פ יש יד לקידושין או אין יד לקידושין ואע"פ שהרשב"א והר"ן שם כתבו דלכך מספקא ליה משום דשמא ליכא למילף מנדרים דשאני נדרים דחמירי דבדבור גרידא חיילי משא"כ קידושין דבעי מעשה ואם כן בביטול הגט נמי כיון דבדיבורא מיבטל לנדרים דמי הא ליתא דהא דבביטול סגי בדבור לאו משום חומרא דידיה הוא אלא משום דאתי דבור ומבטל דבור משא"כ בנדרים ונזירות שיכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב אבל באמת יש לתמוה על הרשב"א והר"ן דא"כ מאי קבעי הש"ס אח"כ אם יש יד לפיאה או לצדקה מי אמרינן דאיתקש כו' ומאי מספקא ליה הא אף את"ל אין יד לקידושין היינו משום דקידושין בעי מעשה משא"כ פיאה וצדקה דבדבור גרידא סגי ויש לנו ללמוד במה מצינו מנדרים ולפירוש התוספות והרא"ש ניחא שפירשו דבאמת אין ללמוד במה מצינו מנדרים דחידוש הוא רק בקידושין מספקא ליה דאסר לה אכ"ע כהקדש ולפיכך אפשר שיש יד ואין לומר דגם הרשב"א והר"ן סבירא להו גם כסברת התוס' והרא"ש דה"ט דקידושין משום דהוה כהקדש אלא דמספקא ליה שמא יש לחלק בין נדרים לקידושין דאפילו תימא יש יד לקידושין אפ"ה שפיר שייך למיבעי גבי פיאה דשמא בקידושין היא דיש יד משום דהוי כהקדש. ואמנם גם על התוס' קשה שכתבו דהך בעיא דפיאה הוא באת"ל אין יד לקידושין והרי לשיטתם בקידושין טעמא אחריני איכא דהוי כהקדש וצריך לדחוק ולומר דאם יש יד לקידושין אע"ג דלא איתקיש מכ"ש פיאה דדמי יותר להקדש דבדבורא בעלמא חייל וא"כ לפי זה כ"ע מודים דה"ט דמספקא ליה בקידושין משום דאמר לה כהקדש וא"כ בביטול הגט אין לנו ללמוד מנדרים כלל: איברא דהפני יהושיע בקידושין הקשה על דברי התוספות הללו דא"כ מאי קאמר רב פפא מכלל דס"ל לשמואל ידים שא"מ כו' הא ע"כ מוכרח דשמואל באמר לי מיירי דאם כן בהרי את מאורסת כו' אפילו ידים מוכיחות לא מהני ע"ש שהאריך בזה ולענ"ד דהתוס' לא כתבו שם כן אלא לרבא אבל לאביי דס"ל דאפילו ידים שא"מ הוויין ידים עכ"ל דטעמא דידים כמבואר בנדרים דסבירא ליה דרבנן ור"י בגיטין פליגי בהא וסבירא ליה כרבנן בגיטין ולפ"ז ע"כ מוכרח דסבירא ליה דבכל דוכתא ילפינן מנדרים אפילו בגיטין וכדומה וא"כ שפיר ר"פ דסבירא ליה כשמואל דידים שא"מ הווין ידים. אבל עדיין צ"ע לפמ"ש התוס' דבגיטין ה"ט דמהני יד לכ"ע משום הלשונות הכתובים בגט והוי דבור מוכיח אלא דיליף דכי היכי דפליגי ר"י ורבנן אי בעי שיהא מוכח מתוך הגט הלכך בנדרים דגלי בהו ידות הוי פליגי ר"י ורבנן בידים שא"מ וא"כ מבואר דסבירא ליה דאפילו למ"ד ידים שא"מ מהני מ"מ לא ילפינן בכל דוכתי במה מצינו מנדרים והרשב"א והר"ן כו' דגט שאני דאיכא נתינת הגט ליד האשה אבל בקידושין הא לחברתה לא יהיב מידי וכוונתה בזה מבואר דאף לפי מה שהביאו לעיל מיניה דפלוגתא דרבנן ור"י בגיטין הוא משום דאיכא למימר דבדבורא מגרש לה ולא בגיטין ולענין זה לא שייך הך טעמא דאיתא לעיל דאין אדם מגרש אשת חבירו ע"ז כתבו דכיון דאיכא מעשה דנתינת הגט הוי טפי מיד והוי עיקר מוכיח דלא בדבורא מגרש לה רק בגט הזה שנותן לה: ולולי דבריהם היה נלענ"ד לחלק דהרי בנזיר אמרינן דאע"ג דנזיר עובר לפניו ופריך ודילמא לפוטרו מקרבנותיו ומשני דאמר בלבו ופירשו רש"י ותוס' דכיון שאמר בפיו אהא ובלבו חשב להיות נזיר מחשבת הלב מגלה אדבורו דאהא נזיר קאמר. והשתא י"ל דבנודר או בנזירות דבדעתו לחוד הוא תליא וכיון שמחשבתו ניכרת מתוך דבורו שפיר מהני יד. והוא הדין בגט כיון דלא בעינן דעתה אבל בקידושין דעתה דידה מה בכך שמחשבתו ניכרת מתוך דבורו: ואמנם י"ל דהמפורשים לשיטתייהו אזלי דפירשו דהך בעיא דואת מיירי שזו שקבלה נעשית שליח לחברתה וא"כ לא בעינן דעתה כיון שכבר גילתה דעתה ועשתה לחברתה שליח ולא תלי רק בדעתיה אבל לשיטת הרמב"ם דמפרש דמיירי שאותה שאמר לה ואת זו היא שקיבלה הקידושין אלא מ"מ אין כאן מעשה כלל דעיקר קבלתה היא בשביל חברתה וכמבואר בלח"מ שם שפיר כנ"ל אלא דעדיין קשה מפיאה כנ"ל ועוד דגם בגיטין י"ל דבעינן דבר ברור לעדים וכמ"ש לקמן אי"ה: והנה יש בזה מקום תימא על הטור והש"ע באה"ע סימן ל"ו ס"ט שכתבו בהך בעיא דר"פ כפירוש הרמב"ם ולא הזכירו כלל מדעת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן דאף כשלא קיבלה היא כלל רק חברתה ואמר לה ואת הוי ספק קידושין. וביותר תימה על הטור שלא יזכור כלל דעת אביו. ולכאורה היה אפשר ליישב עפ"י מ"ש המשנה למלך פ"ז מהל' אישות הלכה כ' להסתפק באומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקידשה בספק קידושין וצידד שם לומר דזהו הוי שינוי בשליחות ואינה מקודשת כלל ולפ"ז כיון דבעיא איש יד בקידושין עלתה בתיקו וא"א לאשכוחי רק בדשויתה לחברתה שליח והוי שינוי בשליחות שלא היה רצונה רק שתקבל ממנו קידושין גמורים אבל עדיין אין זה מספיק שעדיין היה לבאר כיון דנ"מ טובא לענין דינא. ולפמ"ש עכ"פ מדברי הר"ן שכתב דבקידושין אזלינן לחומרא נפשט ספיקו של המשנה למלך ואפשר לחלק לפמ"ש דאפשר דאיכא קפידא דמשלח שהוא היה רוצה בקידושי תורה שאם יבא אחר ויקדשנה שלא יהא קידושין תופסין בה א"כ באשה העושה שליח לא שייך זה וצ"ע ואין כאן מקומו: ונחזור לנדון שלפנינו דכאן אע"פ שעסוקין באותו ענין מ"מ לא עדיף מיד מוכיח כמש"ל ובביטול הגט אין ללמוד מידות דנדרים כיון דלא איתקוש וקידושין שאני דהוי כהקדש. ואמנם נראה דאפילו לפי שיטת הרשב"א והר"ן דלעיל נראה דכי אמרינן למילף מנדרים היינו היכא שהוא אומר דבר חדש שאינו סותר שום דבור משא"כ במבטל הגט דאמרינן אתי דבור ומבטל דבור היינו דווקא דבור גמור אבל כשאין הדיבור נגמר רק שהוא ע"י ידים מוכיחים ל"א אתי דבור גרוע ומבטל דבור טוב וה"ט דאביי דס"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא אע"ג דבעלמא סבירא ליה דאפי' ידים שא"מ הוויין ידים ולכאורה משמע דגילוי דעתא הוי טפי מידים