בית אפרים אבן העזר חלק ג קפב

ומ"מ אם הדבר יזדמן שיתוקן המעשה ב"ד קודם שתנשא הנה מה טוב ואם לאו אין ראוי לעגנה בשביל זה עכ"ל הרי מבואר מדברי הר"ן דכה"ג הוי שפיר טעות דעבידי למיטעי ודלא כהריב"ש ז"ל וע"ש בשו"ת הריב"ש סימן שפ"ה שהחכם ר' חסדאי סבור שאין שייך ביבמה זנות ופירות ולכן תמה על הריב"ש שכתב שהעדים פסולים שחתמו שקר דמה להם לשקר והלא הקדמה זו אינה מעלה ומורידה והריב"ש השיב לו באריכות דודאי איכא חשש פירי ביבמה ע"ש. ולפי זה י"ל בנ"ד כיון שאין הקדמה זו מעלה ומורידה מודה להחכם ר"ח דאמרינן מה להם לשקר וכיון שאין מקום לתת שם פסול עליהם שפיר תלינן בטעות אף לסברתו דכה"ג לא מיקרי עביד למיטעי ועיין בדברי החכם ר"ח שם שכתב דאדרבא היא הנותנת שטעו ולא חתמו שקר דודאי האשה שואלת הגט לראות כו' ודברים אלו מטין לדברי הרשד"ם שכתבתי דאומדנא הוא דלא מייתי חובתה לנפשיה (ולכאורה מדברי הרא"ש בתשובה לענין אם כתב ברביעי בך' לחודש שהביא הטור סימן ת"ך נראה דדוקא בקביעות החודש תלינן דטעה אף על גב דאחר רובו של חודש לא עביד דטעה מ"מ בזה שע"כ טעה כו' כמבואר שם ומדלא תלי טעמא משום דאמרינן שהשמיט הסופר תיבת אחד ויש לדחות דחדא מתרי טעמי נקט ועוד י"ל דהתם כיון שמנין המועט כותבין תחלה א"כ כך היה צריך לכתוב אחד ועשרי' כמבואר בטור ואם כן צ"ל שהשמיט גם וא"ו מן תיבת ועשרים ולהשמיט מקצת תיבה לא עביד דטעי ולכך מסתבר ליה טפי למתלי טעמא שטעה בקביעות אבל להשמיט תיבות שלימים שפיר תלינן כמש"ל מתשובת הרא"ש שבסימן קמ"א כמש"ל) ועפ"י דברי הר"ן אלו שהבאתי יתבאר דמ"ש בתה"ד בכתבי' סימן וא"ו להחמיר בגט שדילג בו ומאתים וכתב לחלק בין מ"ש הרא"ש בתשובה להכשיר בכתב ברביעי בעשרים משום דמוכח ט"ס מיניה ובי' משא"כ בזה שאין הוכחה מגוף הגט אף על גב דמוכח מבחוץ לפי רוב השנים דע"כ דילוג יש כאן לא דמי למוכח מיניה ובי' והובא חילוק זה באחרונים סימן מ"ג לענין שטרות ג"כ ולכאורה אין החילוק מובן אך לפי דברי הר"ן א"ש דודאי היכא דהוא טעות דמוכח אין כאן חשש על גוף המעשה דמ"מ גוף המעשה אמת אלא שהשטר מתבטל מחמת שטר אם הוא מוקדם כיון שיש בו חשש טריפת לקוחות פסלוהו חכמים והלכך היכא שהטעות מוכח מתוכו הרי זה כאלו נכתב כהוגן ואין לקרוא עליו שם מוקדם כיון שהזמן העיקרי הוא מוכח מתוכו (וע"ש בתשובת הרא"ש באורך דאין חשש שיסברו על הזמן המוקדם שהוא העיקר דע"כ לומר דברביעי הוא הוא העיקר ע"ש) משא"כ היכא שאין מוכח מתוך הגט עצמו נמצא שמפאת כתיבתו יש בו הקדמת זמן ופסול אלא שאתה בא להכשירו מחמת הוכחה מבחוץ מ"מ בגט אין בו זמן כהוגן רק זמן מוקדם ואף שעל שנים רבות אין חשש טריפת לקוחות שלא היו האנשים האלה בעולם לא פלוג רבנן וכמ"ש בתה"ד שם סימן י"ט וז"ל מ"ש דלמוקדם זה ליכא למיחוש לחיפוי ולא לפירי לפי רוב השנים כו' הגע עצמך א"כ מוקדם בשט"ח כה"ג אמאי יפסל כו' אלא ע"כ לא פלוג רבנן במוקדמין דהוי כי חוכא ואטלול' שאם הקדים יו"ד שנים פסול והקדים אלף שנים כשר עכ"ל ומזה מבואר דגם תה"ד דמחמיר בזה אינו אלא במקום שיש לתת שם מוקדם עליו מחשש טריפת לקוחות משא"כ היכא דליכא האי חששא אין מקום לחלק בין מוכח מתוכו או מוכח מבחוץ כיון דסוף כל סוף ט"ס דמוכח הוא דודאי הרשאה זו לא נכתבה על גט שלפני ע"ג שנה וכיון שיש כאן ט"ס וחשש חיפוי או טריפת לקוחות אין כאן אף אם נתפוס הענין ככתבו פשיטא דליכא למיחש למידי וגדולה מזו מצאנו דעת רבותינו בעלי התוס' דאף בגט עצמו אם שינה בדבר שא"צ לכותבו אינו מזיק ובכאן פשיטא דמה שכותבין בהרשאה שהוא על גט שנכתב בשנה פ' הוא אך למותר ולרווחא בעלמא וכיון שהוא דבר שא"צ לכותבו וכמו שהוא נכתב לפנינו גם כן אין כאן ריעותא פשיטא דכשר: ומצאתי בשו"ת מהר"מ מינץ שהאריך גם כן בענין זה של התה"ד וכתב ג"כ החילוק היכא דמוכח מתוך השטר אם לא שנאמר דהכא גם כן מוכח מתוכו מאחר דדילג הרבה שנים למה יעשה כן לדעת דליכא חשש חיפוי ופירי דהאי גברא לא היה קודם מאתים לכך יש לדונו כשוכח כו' מה תאמר שמא האי גברא לא כתב גיטא רק נכתב לפני מאתים שנה כו' לא חיישינן כדאמר בב"מ ובגיטין מ"ד דלמא אתרמי שמא כשמא וא"ת דהכא יש קצת רגלים לדבר דהאי גיטא של איש אחר וניתן לפני מאתים שנה ז"א הא איתא שם בתוספות שאין מכירין מי הוא היוסף ב"ש אבל הכא בעובדא דידן מכירין האי גברא ואומרים לזה האיש חתמנו אז ודאי לא חיישינן דלמא אחרמי וא"ת הא פסול משום שנראה כמזוייף מתוכו כו' ז"א דזה לא מיקרי מזוייף דליכא חשש פסול כדאיתא בתוס' כו' ואם הוא דכשר לכתוב הפרט קטן לא פסול משום דילוג מאתים ם דהא איתא בתוספות דאין פסול כשמשנה מה שא"צ לכתוב כו' ע"ש (ובש"ך ריש סימן מ"ג הביא קצת מזה וכתב שכן עיקר כו' ע"ש) ויש ללמוד ממנו כמה דברים שעולים למה שכתבתי בעזה"י וע"ש שקצת דעתו נוטה להתיר בדיעבד בלא גט שני וגם בתה"ד אעפ"י שהוא מחמיר בענין זה כתב שם בסימן כ"א דאיכא כמה דקדוקים להקל ואם דחיתי אותו היינו להחמיר ולתת גט אבל כולי האי דנימא תצא לא ברירה לי דחיותי כ"כ ע"ש ועוד נלענ"ד דכה"ג דנ"ד נמי אין הוכחה מבחוץ רק מתוך ההרשאה עצמה דבשלמא ההיא דתה"ד מצד הגט עצמו אין כאן הוכחה שהרי הוא דבר שאפשר ואינו רחוק שימצא עכשיו שטר שנכתב לפני שנים רבות ומאן מפיס מתוך השטר עצמו אם נכתב עתה או זה זמן רב אבל בהרשאה זו הכתובה לפני שכתוב בה זמן כתיבתה בשנה זו וימצא כתוב שעושה אותו עתה שליח לגרש אשתו בגט שנכתב לפני ע"ג שנה אין מי שיעלה על לב שהדברים כפשטן שהשליח והעדים והב"ד המקיימין השטר יעשו דברים של בטלה ומוכח מתוכו שהוא ט"ס ועדיפא מהא דכתב הרא"ש בתשובה דאדם יודע שאין הבעל עושה שליח לקבלה כמש"ל יש לומר דשמא הבעל ע"ה מה שאין כן כאן בלאו הכי העיקר כמ"ש דבזה אין חילוק בין מוכח מתוכו או מבחוץ כלל: והנה הך חששא שכתב מהר"מ מינץ שמא הגט נכתב לפני מאתים נזכר גם כן בריב"ש סי' שפ"ה שכתב לחכם ר' חסדאי ז"ל וז"ל ומ"ש שיש לחוש ששטר זה נעשה בזמנו לאשה אחרת ששמה כשמה ושם היבם ובעלה כשם אלו זה ודאי אמת כו' וספק זה עוררוהו בברצלונה לרבינו הרב ר' נסים ז"ל והודה בו להצריך בדיקה אם ימצא שם מי ששמה כשמה ושמו כשמו מן הזמן ההוא והלאה כו' והובא בבית יוסף אבן העזר סימן קס"ט והריב"ש שם הוסיף בזה וכתב דזה עדיף מהוחזקו דעלמא ששטר מוכיח שלא נכתב על זו כ"א על אחרת אף על גב דלא הוחזקו ויוצא מתחת ידה של זו הוה כודאי העידו על האחרת ולא נתלה הטעות בעדים עכ"ל ולפי"ז נראה דדווקא התם שחסר פרט הלמ"ד ואינו זמן רחוק ואפשר בבדיקה מזמן ההוא משא"כ בזמן רחוק חוששין שמא של אחרת הוא וס"ל כמ"ש מהר"מ מינץ דהכא רגלים לדבר דהאי גיט' נכתב לפני מאתים כו' והוא סברת הריב"ש אך נראה דבנ"ד לא שייך הך חששא כלל שהרי השליח גיטו בידו לפנינו ולולי ההרשאה היה נאמן ליתנו ליד האשה וגם מביא לפנינו הרשאה שכתוב בה שנעשה שליח לגרש בגט אלא שנזכר בתוכו סימני הגט שנכתב ה' אלפים ת"ק וגט הזה לא נמסר ליד השליח הזה כלל א"כ איך נאמר רגלים לדבר דקאי על גט הנכתב זמן רב שהרי יש לנו להאמין לשליח שלא נמסר לו גט כזה וגם שטר מוכיח אין כאן דאדרבא השטר מוכיח להיפך שהרי זמן ההרשאה נכתב כתיקנו ואין לחוש שיעשו דברים של בטלה שיעשו הרשאה לגרש אשה בגט שלא היה בעולמו של בעל ואשה זו כלל ופשוט דגם הריב"ש מודה שאין בזה חשש וגם כי השליח עומד וצווח שלא נמסר לידו גט אחר רק זה שלפנינו וכיון דדינא הוא שהוא נאמן על השליחות שנמסר בו לגרש בו ממילא דודאי נאמן ע"ז שלא נמסר לידו רק גט זה ועליו נמסר לו ההרשאה וכל שאנו מאמינין לשליח שכדבריו כן הוא שנמסר לו גט זה והרשאה זו ותו לא אין כאן בית מיחוש לומר שהרשאה הוא על גט אחר וע"כ ט"ס הוא בהרשאה ולא דמי לעובדא דהרא"מ שהביא הב"י דהתם ליכא למיתלי בט"ס רק שהב"ד טעו בדין כמש"ל וא"כ המעשה כנ"ל שביד השליח שנכתב בו שהוא ש"ק הוא מכחיש דברי השליח שהוא שליח הולכה משא"כ בנ"ד דאין כאן הכחשה