בית אפרים אבן העזר חלק ג קפא

אין לנו לחוש לב"ד טועין גם כאן נימא דמלתא דמספקא להרא"ש בבעל פשיטא ליה לענין הב"ד שתולין בט"ס וא"צ לומר יפוי כח שאז ע"כ חשבינן להו ב"ד טועין ואפשר ס"ל להרא"מ דדוקא התם שביאר בשטר שעשאו שליח להולכה ושוב י"ל דמ"ש אח"כ שהוא ש"ק הוא ט"ס דמצרפינן ליה סברא דאדם יודע אבל כשאין זכר לשליחות להולכ' כלל אין לתלות בט"ס אך מדברי הרא"מ נראה דמעיקרא לא אסיק אדעתיה לחלק בהכי דאל"כ אין ללמוד משם גם לענין הך מלתא דיפוי כח כמ"ש שם אחר כך ועוד שאותו שטר עצמו כו' משמע דאף אם לא נחלק בהכי מכל מקום לא רצה הרא"מ ללמוד מהרא"ש רק לענין סוף דבריו דליפוי כח אבל לא מראש דבריו דתולין בט"ס ונלענ"ד דסבירא ליה דדוקא כה"ג דהרא"ש י"ל דשכיח קצת שמחמת שהיה נחפז ללכת השמיט הבעל או אמר והסופר השמיט זה אבל כפי לשון השטר שליחות דבעובדא דהרא"מ דאיתא שם ובא פלוני וגירש לאשתו פ' ואמר לו התקבל גט זה לאשתי פלונית והרי היא מותרת לכל אדם אין מקום כלל לתלות בט"ס כולי האי וגם כי השטר הוא לשון הב"ד עצמו דודאי דייקי שאמר בלשון הזה ממש ואין מקום לתלות בט"ס כלל ולכך פסלו הרא"מ: ולפ"ז נראה בנ"ד לא דמי לההיא דתשובת הרא"מ רק לההיא דתשו' הרא"ש דודאי לא יעלה על דעת שום אדם שהבעל נותן הרשאה לגרש אשתו בגט שנכתב לפני ע"ג שנה ובודאי תלינן בט"ס אפילו אם כבר נעשה נתינת הגט מיד השליח והגט נאבד ואינו לפנינו ואנו מוצאין בהרשאה שכתוב בה שנותן הרשאה לגרש בגט שנכתב בתוכו חמשת אלפים ת"ק לבד ומכ"ש בזה שהשליח מביא הגט לפנינו שניתן עליו ההרשאה וכתוב בו כתיקנו שיש לתלות בט"ס שבהרשאה וגדולה מזו מבואר בשו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע סימן פ"ב בהרשאה שנכתב בה ששם המגרש פלוני בן שמעון והמגרש שמו פ' בן שמעון וכן נכתב בגט וכתב דלהא ליכא למיחוש דודאי לא מכחיש שטר השליחות לעד הזה דאפשר שהכל אמת כו' ולא עוד אלא שראוי לדון אותו בט"ס וקרוב לזה מצינו בפ"ב דמציעא אבוה דר"פ איתאביד ליה חמרא כו' מסתברא דלא מייתי אינש חובתיה לנפשיה שמעינן מהא אע"ג דקי"ל כיון שהגיד ואלו כבר אמרו שהוא רמאי עם כל זה מכח הסברא אנו אומרים שטעו ולא שייך בזה כיון שהגיד כו' וכמ"ש הרי"ף והרמב"ן ובנ"ד נמי אין לך סברא גדולה מזו שהיו שולחין הגט וכתבו בן ראובן ושטר השליחות בן שמעון אלא שנכרים דברי אמת שט"ס היה ואין כאן אלא גילוי מלתא בעלמא ובודאי דנאמן ותלינן בט"ס וכיוצא בזה נמצא בתשובה להרא"ש על הרשאה שהיה כתוב וקנינה מן מוהר"ר ר' יונה כו' ע"ש אע"ג שצירף טעמים מ"מ למדנו מדבריו דהיכא דאיכא למימר ולתלות בט"ס ואגב הסופר טעו העדים ג"כ לחתום ולא דקדקו היטב במה שחתמו וא"כ בנ"ד נמי כו' ע"ש ועל מ"ש מתחלה דאפשר שהכל אמת שפלוני בן שמעון עשה גם כן שליח לעד הזה לגט אחר וגט של זה נאבד כו' ז"א לפי מש"ל בשם הרא"מ כיון דהשליח עצמו אומר כן ונראה דעיקר סמיכת הרכד"מ בזה על הטעם דתלינן בט"ס וכן מבואר בסוף דבריו שם ע"ש ומזה נקח לנ"ד שנראה שקל וחומר הדברים שיש לתלות בכה"ג בט"ס: וראיתי בספר דברי אמת להגאון מהור"ר יצחק בכ"ר דוד ז"ל שכתב בשו"ת סימן ד' לדחות ראיית מהרשד"ם דס"ל דשאני התם שהיו תכ"ד וכמ"ש בספר אסיפת זקנים בשם הרשב"א ובתכ"ד יכולין לומר מבודין היינו אלא דהכא סד"א דלא להני אף בתכ"ד די"ל מפני אימתו של זה חזר קמ"ל דע"י האומדנא דלא מייתי חובתה לנפשיה נאמן להגיד ולא מפני אימתו של זה אמר ונמצא בנ"ד שכבר עברו ימים שעידי הרשאה חתמו ואח"כ אומרים שטעו בדבר דלא עבידי למיטעי כיון שהגיד כו' עיין שם. ונפלאתי שכ"כ בפשיטות דהתם תכ"ד הוה ולפי זה אין כאן שייכות להא דכיון שהגיד כלל והרי רש"י והרי"ף והרא"ש כתבו להדיא והני ודאי מטעי קטעו ולית ביה משום חוזר ומגיד אלמא דאפילו לאחר כ"ד מהני באומדנא כי האי דלית ביה משום כיון שהגיד כו' והטעם מבואר ברש"י דאמרי' שכך היה דעתם לומר מתחלה ואם כן היינו הגדה קמייתא גופה ולא שייך בזה שחוזר ומגיד וכן מבואר להדיא בטור וש"ע ח"מ סימן כ"ט מבואר שם דאפילו אחר כ"ד ואפילו אינו טעות שמצוי לטעות לית ביה משום חוזר ומגיד ומ"ש בשם א"ז בשם הרשב"א עיינתי שם וראיתי שכתב בשם הריטב"א שהקשה דאפילו חוזרים ומגידים מאי הוי כיון דתכ"ד הדרי בהו ויש לומר דהתם שחזרו מעצמם אבל הכא שחזרו מחמת אימתו כו' ע"ש וגם בבדק הבית סימן כ"ט העתיק זה בשם הריטב"א ונראה דלא פליג לדינא על הפוסקים שלמדו מכאן לענין חוזר ומגיד וגם הוא ז"ל מודה דכיון דחזינן דמהני הך אומדנא דמחמת זה אמרינן שאין כאן חזרה רק כן היה דעתו מתחלה ממילא דגם אחר כ"ד יכול לחזור דאין זה חזרה רק גילוי מלתא מה היה דעתו מתחלה וטעותא הוא דהדרא ועיין בתשובת מיימוני להלכות אישות סימן ג' בענין השליח לקדש וטעה ואמר לי ע"ש שכתב חד טעמא ורגלים לדבר יש שהוא כדבריו שהרי מתחלה בירר עדים לקדש לראובן כו' ועוד דחזקה שליח עושה שליחותו כו' ואין לך רגלים לדבר וחזקה שליח כו' יותר מנ"ד דידוע לכל שהובררו להיות עדים על הרשאה על גט הנכתב עתה שנת תקע"ג ומהימנו לומר שטעו וכיון דמהימנו פשיטא דלית ביה משום חוזר ומגיד וכמ"ש דבטעות לא מיקרי חוזר ומגיד: והנה אם ט"ס כזה מיקרי מצוי לטעות או אינו מצוי יש ללמוד דבר זה מדברי הריב"ש סימן שפ"ב בשטר חליצה שכתוב בו ק"ד לפרט והיה שנת קל"ד וכתב שם וכ"ת ט"ס היה ששכחו אם כן לעולם לא נמצא עדים פסולין מפני הקדמת זמן שלעולם נתלה בטעותם כו' ואע"פ שאם ידענו בודאי שטעו לא נפסלו אפילו במידי דאורחייהו למידק כו' אפילו אין לתלות שנעשה בטעות בני אדם במידי דלאו אורחיה למידק כו' והד"מ והסמ"ע בסימן מ"ג הביאו בקצרה דברי הריב"ש אלו. ומבואר בריב"ש שם דאפילו העדים אומרים טעינו אין נאמנים להכשיר השטר וכ"כ הש"ך (וראיתי באו"ת שכתב דאין ראיה מהריב"ש דמיירי שאין העדים לפנינו וליתא דאע"ג דנדון שלו מיירי שאין העדים לפנינו מ"מ ביאר בדבריו דאף אם הם לפנינו ואומרים שטעו אין נאמנים ע"ש שכתב וז"ל אבל לומר טעינו במאי דאורחייהו למידק כדי להכשיר השטר פסול נראה שאינם נאמנים וכ"ש כשאינם לפנינו כו' ע"ש) ומ"מ נראה דהריב"ש מודה בנ"ד שהטעות ברור וידוע לכל שהרשאה זו נכתבה על גט זה וגם שהרי עידי הגט מוזכרים בהרשאה והם לא היו בזמן ההוא בעולם וכה"ג אמרי' בגיטין דף כ"ז כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוב"ש כו' ואמרינן שם דלא חיישינן דלמא אתרמי שמיא כשמא ועדים כעדים וגם דהא דנ"ד י"ל טעמא דהרשד"ם דלא מייתי אינש חובה לנפשיה וכבר כתבתי שמדברי הרא"ש מבואר שתולין בט"ס ומ"ש אח"כ ואת"ל שהבעל ע"ה כו' היינו משום שרצה להמציא היתר אם תאמר דטפי יש לתלות בד"א משנתלה בט"ס אבל לדינא גם טעם הראשון אמת ואפילו תימא דלא סמיך על טעם הראשון היינו משום שיש מקום לומר שהבעל ע"ה היה ואם כן אזדא ליה טעמא דאדם יודע כו' אבל בנ"ד דלא שייך לתלות לפי שהיו ע"ה דזו תינוקת של בית רבן יודעין שגט הנכתב בשנת ת"ק פסול לגרש בו בשנת תקע"ג ובלא"ה לא יעלה על דעת בן אדם לחוש שהי' גט מעת ההיא מונח בקופס' ואתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וכיון שכן הדבר ברור לדעת הרא"ש דתולין בכה"ג בט"ס וכשר וגם הריב"ש נראה שלא החליט סברתו וחזר וכתב ועוד שאפילו אם היינו אומרים כן בעדים אין לומר כן בדיינים דבי דינא מידק דייקי כו': וראיתי בשו"ת הר"ן סימן ע"ז שנשאלה מלפניו שאלה זו של הריב"ש מחכם אחר איש ריבו של הריב"ש בדין זה ודעת החכם היה להכשיר דודאי מוכחא מלתא ששכחת הסופר היה שדלג מנין הלמ"ד כו' והר"ן הסכים עמו להכשיר מטעם דשטר מוקדם גבי מב"ח שאין העדים פסולין כשטעו בדבר שהם עשוים לטעות ומעתה כיון שאנו מאמינים במ"ש בשטר כל שטעו בדבר שעשוים לטעות הרי נתברר לנו שהחליצה נעשית כהוגן וראוי שנשיא אותה ואף דאיכא למיחוש שמא יחפה במלקות דיבמה לשוק ולפירות נמי איכא למיחש כו' ואעפ"כ אינו דומה לגט כו' דכיון שאינה מתגרשת אלא בו וזה אין עליו תורת גט ושטר נמצא שלא נתגרשה כלל אבל כאן החליצה התירתה וכיון שאנו מאמינים בה כדמוכח ההיא דשט"ח המוקדמין שגובה מב"ח נמצאת אשה זו מותרת כו'