בית אפרים אבן העזר חלק ג קעט

ולכאורה היה אפשר לומר דהא דבעינן שיתחזק ל' יום היינו דוקא שילקו אחרים ע"י כמבואר ברמב"ם פ"א מה' א"ב הכ"א איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר זהו אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזק בעיר ל' יום הורגין עלי' משום א"א ע"ש משא"כ לגבי דנפשיה לא בעינן שיתחזק ל' יום דשויה נפשיה חד"א ונקבע האיסור מיד לגביה באמירתו שאמר שהוא כהן וכיון שאח"כ נשא גרושה ה"ז לוקה ע"פ מה שהוקבע מתחלה וכ"כ הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין א"צ ב' עדים רק למלקות אבל האיסור עצמו בע"א הוחזק כיצד אמר ע"א חלב כליות הוא זה כו' גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל אחר שהתרו בו לוקה אע"פ שעיקר האיסור בע"א וע"ש בהל' ז' דאע"פ שעתה מכחיש העד כיון ששתק בשעה שהעיד ע"א בקביעות האיסור לוקה והכ"מ הראה מקומו מהא דע"א נאמן באיסורין וליתא אלא נלמד מירושלמי דסוטה הביאו מהרי"ט וכ"ה בנזיר וראיתי במ"ל פ"ג דשגגות שהרגיש בזה ומבואר מדברי הרמב"ם הללו דאע"פ שלא הוחזקו דבר זה למ"ד יום מ"מ נקבע האיסור עפ"י ע"א וא"כ ה"ה ע"פ עצמו דשוין הם ומצאתי חילוק זה בב"ח אהע"ז סי' י"ט ועיין בב"ש שם ובשו"ת פ"י סי' א' השיג עליו: ומ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' א"ב הכ"ג דאשה שאמר' מקודשת אני אינה נהרגת ע"פ ע"א עד שיהא שם עדים או תוחזק נמי לאו בחזקה ל' יום מיירי ולא בעינן ל' יום רק לגבי אחרים שיהא נהרגין ע"פ והוא מדברי הירושלמי פרק י' יוחסין ותימה על ה"ה שכתב שהוא מימרא דרב בב"ב ואין ענין לשם כלל כמבואר למעיין רק מפורש בירושלמי (וה"ה עצמו בה"ך הזכיר הירושלמי לענין מ"ש ראיה ברורה כו' וכאן הראה למקום אחר) וצ"ע. ועוד י"ל דלכך בעינן שהוחזק דאל"כ אינה נהרגת שהרי יכולה ליתן אמתלא כדאי' בכתובות דף כ"ב וכן כתב הרמב"ם פ"ט מהל' אישות משא"כ כשהוחזקה ל' יום ל"מ אמתלא כמ"ש מהרי"ט בתשובה בזה עדיף טפי ממעשה וכתב שתלמוד ארוך הוא שהרי באשה שהגדילה ומורכב על כתפה ובא עליה וסקלוה אע"ג דאיכא אמתלא שהגדילתו והי' לה כבן משום חוטרא לידה כו' ע"ש ואמנם לענ"ד בהא דכתובות דף כ"ב וברמב"ם משמע דלעולם מהני אמתלא וטעמא דהורגין נלפע"ד דשאני התם שמתרין בו ומקבל התראה ואינו אומר אמתלא תו לא מהני אמתלא אח"כ וכיוצא בזה כתב פ"י בכתובות דף כ"ב דברי לנגד החזקה מהני רק כיון שהתרו בו שפיר סוקלין על החזקה ע"ש ואיך שיהיה הרמב"ם כאן בלא הוחזק מיירי ומה שכתב המ"ל כיון דבהוחזק מיירי אם כן נהי דאין לוקה ע"פ מכל מקום זרעיה ליהווי חלל דברא כרעיה דאבוה הוי כ"כ דכשלא הוחזק ל' יום מיירי וע"כ מוכרח לומר כן דאם כן אמאי אין האשה לוקה הא מבואר בפ"א דכיון שהוחזק ל' יום אחרים נהרגין עלי' וזה תימה על המ"ל א"ו דלא הוחזק הלכך אינה לוקה וזרעה ספק חללים: אבל לענ"ד ק' דאף בלא הוחזק כיון דאמר על עצמו שהוא כהן למה לא יהא נאמן לעשות זרעו חלל כמבואר בפט"ו מהל' אישות שנאמן לומר זה בני ממזר או ב"ג וב"ח ואפילו על עצמו נאמן לומר שהוא ממזר לפסול בנו וכ"כ הב"ש סי' ו' ס"ק כ"ז שנאמן לומר על בניו שהם חללים. וגם ק' לי התוס' דיבמות דף מ"ז שכ' בהא דנאמן אתה לפסול עצמך כו' דאם בא על בת כהן לא פסלה ומה שנא מאומר כהן אני ונשא גרושה ואפשר לחלק דהתם שאומר נתגיירתי ביני לב"ע ל"ל אין אדם משים עצמו רשע אלא דמכל מקום אמרינן דיכול לשוי' נפשיה ח"ד כמ"ש בדף כ"ה הלכך בשעת דבורו לא נקבע איסורו רק לגבי דנפשיה ולא לגבי דאשה כלל מה שאין כן כאן בשעה שאמר כהן אני כבר נקבע שהוא כהן ואם כן אחר כך כשבא על אשה הוי ס' חללה ובב"ש סי' ד' ס"ק נ"ג כתב כן גבי האומר ע"ע שהוא ממזר כיון דלאו מתורת עדות הוא דאדם קרוב א"ע אלא משום שויה אנפשיה ח"ד הלכך בא על בת כהן לא פסלה ועיין ר"פ החולץ עכ"ל. ולענ"ד שהתוס' לא כ' כן אלא גבי נתגיירתי ומטעם דאין אדם כו' וכן מבואר להדי' באשר"י פ' החולץ שכתב הטעם דאין אדם כו' והוי כההוא דאומר ע"ע שהוא כהן שהנבעלת לו ספק חללה כמו שכתב הב"ש גופיה ס"ג ס"ק ד' ע"ש ועכ"פ מבואר מרמב"ם וש"ע דבזה"ז כהנים ודאי נינהו: איברא דיש לדחות דלכאורה בזמן הזה ל"ש מלקות כלל וע"כ בזמן דאיכא סמוכים קאמר ושוב אשכחן שהיה מיוחסים כגון ראב"ע ואף בימי אמוראים ר' עזרא בר ברי' דר' אבוטולס במנחות דף י"ג וא"כ י"ל דמיירי באומר כהן אני היינו שמודה בעצמו שהוא כהן מיוחסין שבכהונה ואביו היה אוכל בתרומה דאורייתא אבל אם אינו אומר כן רק שאביו היה מוחזק בכהונה ככל כהני חזקה מה"ת נימא שיהא לוקה דל"ש בכה"ג מלקין ושורפין על החזקות כיון שאנחנו אין יודעין באיזה אופן הוחזק זה שמעולם לא הוחזק להיות ודאי לאכול בתרומה דאורייתא ויפה הביא בשבות יעקב ראיה מהא דאמרינן בכתובות דף ט' האומר פ"פ מצאתי כו' מקים הוא דלא קים ליה אלמא כל דאיהו גופא אומר כן רק דאיכא למימר לא ק"ל ל"א שויה נפשיה ח"ד ואם כן כיון דאנן מספקא לן מילתא ולא שבקינן להו רק בתרומה דרבנן דאחזיקו בה וכה"ג ואיהו גופיה נמי אינו מעיד עפ"י עצמו שהוא כהן ודאי לכאורה נראה שהרמב"ם מודה בכהן מכהני חזקה דאינו לוקה אפילו למ"ש דבש"ס דקאמר הרי אתם בחזקתכם שאפילו למלתא דאורייתא אין מסלקין אותם כיון שהוחזקו בה אפשר דדוקא בהני דהם היו אומרים בבירור שהם כהנים אלא שלא מצאו כתבם המתיחסים וה"ל בירור הדבר בעדים ולכך לא האמינם להעלותן יותר מכמות שהי' מוחזקים אבל בזה"ז ממש שהם עצמם לא ידעו כלל רק שמוחזקים במילתא דרבנן אין כאן מלקות כלל ובזה ניחא מ"ש לעיל דאיך מניחין לפרוס ידיהם הא במקדש הוי דאורייתא ולפמ"ש י"ל דכיון דהם טוענין ברי במילתא דאיסורא אדם נאמן ע"ע רק דאי חיישינן דילמא אתי למסקינהו לא שבקינן להו: והנה במהרי"ט שם כתב דללישנא בתרא דלא אכיל רק בתרומה דרבנן היינו משום דלא ליתי לאסקינהו מתרומה של תורה ליוחסין אבל משום תרומה של תורה עצמה לא חשו אעפ"י שיש בה עון מיתה לענ"ד תימה חדא שהרי התו' שם כתבו דל"ג וכי מסקינן כנ"ל ואף לרש"י דגריס ליה אינו רק לתרץ דלא תיקשי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין אבל עיקר דפסלינהו למיכל בתרומה הוא כיון שלא מצאו כתבם ומספיקא דילמא לאו כהני נינהו וחזקה דידהו לא מהני רק בדרבנן לבד והך דגדולה חזקה היינו דלא נגזר אטו דאורייתא דאי תימא דהותרו אף בדאורייתא כגון נ"כ במקדש טפי הו"ל לומר דגדולה חזקתם דאף בדאורייתא לא מחינן להו א"ו דבנ"כ במקדש באמת נאסרו להך תירוצא ולא הותרה רק בתרומה דרבנן (ואפשר דמ"מ בנ"כ שרי כמש"ל כיון דאומרים ברי לגבי נפשיה מהימן) ואפילו בתרומה דרבנן הוי גזרינן אי לאו משום דגדולה חזקה ומ"ש מהרי"ט ראיה מהא דמפרשינן הברייתות דמעלין מתרומה דרבנן לחלה דאורייתא או להיפוך אלא שהרמב"ם פוסק דשניהם דרבנן מיהו מהתם מוכח דאפילו למ"ד תרומה דאורייתא שרי למיכל נלענ"ד דאין זה ראיה ורש"י נשמר מזה שכ' ד"ה מסקינן כו' דאי לאו כהן הוא לא הוי ספי ליה חלה גזירה משום תרומה ר"ל דהנך ברייתות ס"ל דשפיר גזרינן דרבנן אטו דאורייתא וא"כ מעלין מדרבנן לדאורייתא דאל"כ אפילו דרבנן לא הוי ספינן ליה ומ"מ אין מעלין מינה ליוחסין וגם מנ"כ פשיטא דאין מעלין ליוחסין דאין בין בצנעה לפרהסי' ועיין בדף כ"ו ע"ב בתוס' ד"ה נאמן ובמ"ש אא"ז מהרש"א ז"ל שם ואין להאריך: והנה הרמב"ם כתב דאף ע"א א"נ להאכיל בתרומה דאורייתא ותמה ה"ה בשם המפורשים וכן הר"ן דהא ע"א נאמן באיסורין וכתב פ"י טעמא דהרמב"ם כיון דרובא דעלמא לאו כהני נינהו וע"א א"נ נגד חזקה ומכ"ש נגד רובא. ולפ"ז כיון דאין ברור כתב יחוס דכהנים נינהו אית לן למיזל בתר רובא. אבל אני תמה על פ"י אם נאמר דהוי כה"ג ע"א נגד רובא והגע עצמך בט' חניות בשר נבילה או ט' צבורין חמץ וא' מצה ואתי עכבר ושקיל וע"א מעיד דמן ההיתר שקיל האם נאמר דבכה"ג אין ע"א נאמן דהוי ע"א במקום רובא והפ"י עצמו בקדושין דס"ג כ' טעמא דמילתא דע"א נאמן במקום רוב משום דיש כאן מיעוט עכ"פ נגד הרוב ואין זה רק כמברר המיעוט מתוך הרוב ע"ש. אמנם נלענ"ד שמה שהוכיח מאחד שבא ואמר אני קדשתי אמאי נאמן דניזיל בתר רובא דעלמא יש לומר דשאני התם דגם זה האומר מרובה דעלמא