בית אפרים אבן העזר חלק ג קעח

וא"ל דבכה"ג דהוי שב וא"ת נמי שייך ברירה דא"כ איך קאמר ע"מ שלא תמות חברתך הא התנאי אינו בידו ובכה"ג לרש"י אין ברירה וע"כ דטעמא כמ"ש בשאגת ארי' דבשב וא"ת לית בה משום ברירה וא"כ בתנאי שלא אמחה נמי ועוד קשה דהו"ל לקדשה ע"ת זה ועיין בשאגת ארי' שהקשה דע"מ שתמות חברתה יקדש והאריך ואכתי לא מתרצי מ"ש כיון שאומר כמו שארצה וכן בלשון ב"א עד שיאמר אין משמע ועוד כיון דלא אמר בהדיא שיחול מעכשיו אמרינן שכוונתו להבא וטפי אית לן למימר הכי דהכי פלטינן מספיקא דברירה ובנידון זה י"ל לא מחית נפשיה לספיקא דספיקא חמור מודאי דהא אכתי אגידא ביה וכיון דקאי אלהבא והרי נקרע הגט תיכף אחר הנתינה ואין מקום לגירושין: ועתה אבא לבאר מה שיש עוד לצדד בנ"ד מטעם דכהנים שבזה"ז לאו כהנים ודאי נינהו וכמו שנראה מדברי הריב"ש בסי' צ"ד ומטעם זה התיר הרשד"ם שבוי' שנישאת לכהן דלא תצא מטעם דאיכא ס"ס שמא אינו כהן ואת"ל כהן שמא לא נבעלה לפסול לה אלא שבשו"ת מהרי"ט ח"א סימן קמ"ט מחא ליה אמוח' והאריך להוכיח דכהני ודאי נינהו וכן בשבות יעקב ח"א סי' כ' להתיר מטעם זה חליצה לכהן דבדיעבד לא תצא ובשו"ת כנסת יחזקאל כ' בקצרה שאין לסמוך ע"ז כלל ולכן אמרתי לבאר ולהציע סוגית הש"ס דכתובות דף ק"ה ע"ב דגר' איבעי' להו מהו להעלות מנ"כ ליוחסין תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין ה"מ תרומה דאיסור מיתה אבל נ"כ דאיסור עשה לא. תיבעי למ"ד אין מעלין דילמא נ"כ דבפרהסיא לא מחציף אינש נפשי' א"ל אנא מתניתא ידענא דתני דבי ר"י אומר גדולה חזקה כו' אמר להם הרי אתם בחזקתכם במה הייתם אוכלים בגולה בקדשי הגבול אף עתה בקדשי הגבול ואי ס"ד מעלין מנ"כ הני כיון דפרסי ידייהו אתו לאסקינהו ודחי שאני התם דריע חזקתייהו כו' עד ואבע"א השתא נמי בתרומה דרבנן אכול בדאורייתא לא אכול וכי מעלין מתרומה ליוחסין מדאורייתא מתרומה דרבנן לא מסקינן וא"כ לפי תירוצא בתרא דלא אכול אלא בדרבנן משום דלא מפקינן להו מחזקתייהו אבל מ"מ בתרומה דאורייתא לא שבקינן להו למיכל דספיקא הוי כיון שלא מצאו כתבם המתייחסים ולפ"ז איכא לאקשויי א"כ איך מניחים אותם לפרוס ידיהם דהא בנ"כ איסור עשה וכיון דלאיסור דאורייתא חששו שלא לאכול תרומה דאורייתא אע"ג דתרומה איסור מיתה מ"מ איך מניחים אותם לעבור מס' על עשה וא"ל דבאמת אסר אותם ג"כ לנ"כ הא ליתא דבפשיטות קאמר כיון דפרסו ידייהו כו' ומשמע ליה הכי מדקאמר הרי אתם בחזקתכם וכיון דבגבולין הוי פרסו ידייהו לא הוציאם מזה לכן נראה דה"ט דכל מה שהחזיקו אע"ג דאיסור דאורייתא איכא לא רצה להורידם מזה ושאני תרומה דמעיקרא נמי לא אתחזקו בגבולים רק בתרומה דרבנן ולא בתרומה דאורייתא ומנ"כ שהוא עשה אין מעלין לתרומה דאורייתא שהוא עון מיתה וה"נ בתי' קמא דאכלי בתרומה דאורייתא היינו משום דאחזיקו לנ"כ ולתרומה אע"פ שבגולה לא היה להם כ"א תרומה דרבנן מ"מ לא הוציאם מחזקתן כיון דהוי אכלי בתרומה משום חזקת כהונתם אבל קדשים דלא אתחזקו באכילתם כלל השתא נמי לא אכיל וכן מצאתי שכ' אא"ז הגאון בתבואות שור סי' י"ח ס"ק כ"ט דחזקה זו אינה כשאר חזקה כגון סכין שנבדק ומקוה שנמדד שברור כשרותן בשעה שנתחזקו דהא הכא לא נברר כשרותן מעולם ולא נתיחסו וגדולה חזקה שא"א לשנות דבר שנוהגין בו היתר לנהוג בו איסור כ"א בראיה ברורה ומהני להם חזקה לפלגא לתרומה מפני שכבר נהגו בו היתר ואסרום לקודש שלא נהגו בו היתר עדיין אע"ג דתרומה חמורה לזר כקודש עכ"ל וא"כ בין לטעמא קמא ובין לשנויא בתרא אינם כהנים ודאים רק כהני חזקה ומניחים אותם במה שהוחזקו ואין מעלין אותם יותר מזה במה שלא נהגו בו עד עכשיו לפ"ז נראה דגם במה שנהגו והוחזקו לפרוש מפסולות לכהונה נמי אין מוציאין אותם מחזקתה וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב בפ' כ' מה' א"ב וז"ל הכהנים בזה"ז בחזקה הם כהנים ואין אוכלים אלא בקדשי הגבול והוא שתהי' תרומה של דבריהם ולפ"ז ק' דאיך נושאים את כפיהם אע"כ כמ"ש דמה דהוחזקו אף בדאורייתא אין מזחיחים אותם: איברא שי"ל דה"ט דנ"כ משום דסבירא ליה דליכא איסור בנ"כ כמ"ש התוס' בשבת פרק כל כתבי אבל ז"א שהרי הד"מ בא"ח סימן קכ"ח כתב לתרץ דברי התוס' דלא תיקשי הא בכתובות מסקינן דאיכא איסור עשה ולכך כתב הד"מ דעם כהנים אחרים ליכא איסור וא"כ בזה"ז שכל הכהנים אינם רק כהני חזקה ולא ודאים ל"ש זה ואף התוס' מודים דאיכא איסורא ואמנם המג"א שם כתב לתרץ דהתוס' שם קיימו אליבא דר"י דס"ל נשים סומכות רשות אע"ג דכתיב דבר אל בני ישראל וה"נ אע"ג דכתיב כה תברכו רשות לזר לישא את כפיו ול"א בכתובות דאיכא עשה דאתם ולא זרים אלא לר' יהודה דס"ל נשים אסורים לסמוך. אבל לפע"ד תימה דהא התם אמרינן אנא מתניתא ידענא דתניא ר"י אומר כו' הני כיון דפרסו ידייהו אתו לאסקינהו ולפי דברי התוס' מאי ראי' מייתי מדר' יוסי דלדידיה רשות לזר לישא את כפיו פשיטא דאין מעלין מנ"כ כלל כיון דאפילו זר יכול לישא כפיו וליכא עשה ול"ל דמדיוקא דקרא מייתי וכמו דקאמר דאלת"ה למ"ד מעלין מתרומה כו' ז"א דא"כ לא הו"ל למימר אנא מתניתא ידענא דמינה ליכא למשמע מידי כיון דר' יוסי היא דקאמר לה והנה לפי דברי המג"א למאי דפ' הרמב"ם דנשים אין סומכות א"כ גם בנ"כ איכא איסור עשה לזר אבל הא ליתא שהרי כתב הר"ן בפ"ב דסוכה דע"כ לא פליגי בנשים סומכות רשות אלא במצות עשה שיש בעשייתה צד איסור כשהוא שלא במקום מצוה כגון סמיכה בקדשים שהוא סומך בכל כחו ומשתמש בקדשים כו' אבל סוכה וכיוצא בה דליכא צד איסור היכא ס"ד שיהא ר"ג מוחה כו' ע"ש א"כ בנ"כ אין כאן איסור אפילו מאן דאית ליה התם ולא בנות ישראל סומכות דהתם שאני דמשתמש בקדשים ועיין בחגיגה דט"ז וכ"כ הריטב"א שם ודעת כל הפוסקים נראה דהלכה כר' יוסי וכן הוא דעת הרמב"ם בפ"ב מה' ציצית ומ"ש מה' קרבנות דפוסק דסמיכה באנשים דווקא היינו דחובה הוא או אפשר טעמא משום דמשתמש בקדשים ועיין בהג"מ שם ושיטות הללו ארוכים אכ"מ להאריך: והנה מהרי"ט כתב דלשיטת התוס' איסור עשה הוא משום דבמקדש היה צריך לפרש השם ואזהרתיה מאת ה' אלהיך תירא. ולענ"ד ליתא דלשיטת הרמב"ם אף ברכה שא"צ דאורייתא כמבואר פ"א מה' ברכות וה"ל שבועות ולשיטות התוס' סוף ר"ה ובאשר"י דקידושין ודוכתי טובי דכל דרך ברכה והודאה אין איסור משום לא תשא א"כ נ"ל דפרושי השם נמי אין איסור רק היכא שמוציא לבטלה לגמרי ועיין בריש תמורה ועיין בפ"י שכתב ג"כ כמהרי"ט ולענ"ד תימה דא"כ מאי קאמר הני כיון דפרסי ידיהו אתי לאסקינהו כו' שהרי באמת לא החזיקו בנ"כ רק בגבולין לבד וא"כ כשאמר להם שיהיו בחזקתן ולא התיר להם רק נ"כ בגבולין לבד ומנ"כ בגבולין לא אתי לאסקינהו כיון דליכא אפילו עשה וא"ל דהתיר להם אף נ"כ במקדש דהמקשן ס"ל כתי' קמא שכשהניחם בחזקתם לא חלק להם בין גבולין למקדש כמו לשנוי' קמא דהשתא אכיל בתרומה דאורייתא אלא דלפ"ז מאי פריך ואלא מאי גדולה חזקה הא שפיר גדולה לענין נ"כ גופיה ואפשר דמשמע ליה דלענין אכילת קודש דקרא ומתניתא בהכי מיירי: והנה יש לתמוה על ה"ה פ"כ מה' א"ב ה"ד שכתב אהא דפסק הרמב"ם דאין מעלין מנ"כ ליוחסין היינו משום דלא איפשט' ועוד דלענין נ"כ מעלין ע"פ ע"א וכל שמעלין ע"פ ע"א אין מעלין ליוחסין ובש"ס מבעיא ליה דשמא תרי בעינן לנ"כ ולכאורה הדבר תימה דלמה באמת סגי בע"א דהא איבעיא לא איפשטין והנך ב' טעמי דה"ה לכאורה סתרי אהדדי. אמנם לפ"ד מהרי"ט ופ"י הנ"ל כיון דבזה"ז מיירי לא בעינן ב' עדים רק ע"א משום חשש ברכה לבטלה ואיך שיהיה עכ"פ מנ"כ לא מוכח מידי שיהיו כהנים וודאים כיון דבגבולין אין איסור רק משום ברכה לבטלה לבד: איברא שצ"ע במ"ש הרמב"ם וש"ע סימן ג' שכ' וז"ל מי שבא בזה"ז ואמר כהן אני א"נ אין מעלין אותו לכהונה כו' אבל אוסר עצמו בגרושה כו' ואם נשא או נטמא לוקה והנבעלת לו אם היא פסולה לכהונה ס' חללה מבואר שם כל שמחזיק עצמו לוקה אם נשא גרושה אלמא דכהנים וודאים הם והנה המ"ל שם כ' דלמה לא ביאר הרמב"ם דבהוחזק ל' יום מיירי דאל"כ אינו לוקה עפ"ע