בית אפרים אבן העזר חלק ג קעו

שאני דלא הוי לשמה יש ליישב דבריו ועיין בלח"מ פ"ח מהלכות תמידין ומוספין: ודרך אגב ראיתי במ"ש אא"ז מהרש"א בעירובין דף נ' דהא דהקשו התוס' מהיכא דקאמר יקדשו סתמא ולא הקשו אהא דקאמר יקדשו מם מתוך פ' משום דיש לחלק דהיכא דמברר דבריו י"ל ברירה כמ"ש התוס' לעיל דף ל"ז ד"ה ר"מ עכ"ל. ולכאורה צ"ע דהא אדרבה התוס' גופייהו שם בשינויא בתרא מסקי דלהא לאיזה שארצה אגרש מוכח דס"ל לר"י אין ברירה אף היכא דמברר דבריו ועוד דבמנחות דף ע"ט כ' באמת להקשות גם אהיכא דאמר יקדשו מם מתוך פ' לכך נראה דהתוספות בעירובין קיימי לשנויא קמא דהתו' שכתבו דהוי מצי לחלק בהכי אף לר"י ולפ"ז היה צריך לומר דדוקא התם דכתיב וכתב לה דבעינן שיהא מבורר בשעת כתיבה הלכך אף שמתנה ומדבר דבריו לא מהני כמ"ש התוספות והשתא א"ש דבמנחות קיימו התוס' לשנויא בתרא דע"כ מוכח דר"י לא ס"ל ברירה אף במברר דבריו ולכך מקשי נמי אהאי דיקדשו מם כו' והיינו דהתוס' במנחות מייתי ראיה מהך דגיטין דלא אזלי התם לשיטת ר"י דס"ל דבגט הטעם משום לשמה וא"כ מוכח דל"ל ברירה אף במברר וקשה אההוא דיקדשו ארבעים משא"כ בעירובין שהם דברי ר"י שם כמ"ש שם ואומר ר"י דלא שייך כו' ולכך מייתי מהך דהאחים שחלקו דמגט אין ראיה משום דכתיב וכתב ולכך לא קשיא להו כ"א אהיכא דאמר יקדשו סתמא: וראיתי בצאן קדשים שהשיג על המהרש"א דהא מגיטין מוכח דר"י לא ס"ל ברירה אף במברר דבריו ולפענ"ד ברור כמ"ש שהרי מהרש"א בעצמו מייתי דברי התו' בדף ל"ז ד"ה ר"מ וגם מה שהגיה בתוס' במנחות תיבת כשאינו לא נהירא וצ"ל כוונת התו' כך דדוקא כשיתברר לבסוף דלאו כלום ר"ל שלפעמים הדבר מתברר שלא היה עשייתו כלום כגון בתנאי דאם לא מתי שאם לא מת מתברר שלא היה הגט כלום וכן לאיזה שארצה אגרש כשרצה אחר כך לרחל הוברר הדבר שלא נכתב מעולם לשם לאה הלכך כיון שבשעת מעשה לא הוברר ואכל חדא איכא למימר שיתברר לבסוף שלא היה עומדת להתגרש אמרינן אין ברירה משא"כ בלחמי תודה שאין אנו צריכין לבירורן וגם יש לפרש כוונתן כך דהיינו כשמתברר לבסוף ר"ל דדוקא היכא שצריך שיתברר בסוף דלאו כלום עביד ר"ל דהשתא לאו מידי עביד שאין המעשה שעשה עכשיו ראוי להתקיים אם לא על ידי בירור שלבסוף כגון בלאיזה שארצה אגרש וכה"ג משא"כ כאן דקדושין כל היכא דאיתניהו שהמעשה מתקיים אף בלא ברירה דלבסוף: ונחזור לענינינו שנלע"ד דלא שייך כאן ברירה ומצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן ס"ו שכתב שכל התנאים שאין פוסלין בנתינה אין פוסלין בכתיבה והגע עצמך באומר כתוב גט לאשתי ע"מ שארצה או ע"מ שתצא בפתח תחלה מי אמרינן בהך מילתא ברירה הא תנאה הוי והרי היא מגורשת מעתה ע"מ שתצא בפתח תחלה ע"ש וצריך ליישב לפי דבריו ההוא דרציתי אלך כמ"ש והנה ראייתו מהך דכתוב גט לאשתי ע"מ שארצה נלענ"ד שהדין דין אמת כדמוכח בדוכתי טובי בש"ס גבי כותבין גט לאיש ברשב"ם ותוספות שם וכן בגיטין גבי כתביה ואנחיה בכיסתיה ולפי דעת קצת פוסקים דבגט סתמא כשר היה אפשר לומר דה"ט משום דאע"ג דאין ברירה לא גרע מסתמא דכשר וכמ"ש הרמב"ן והר"ן בריש כל הגט דאע"ג דאין ברירה מ"מ סתמא מיהא הוי וההוא דלאיזה שארצה אגרש ה"ט משום דאמרינן שמא לא נכתב רק לשם האחרת אבל באמת מסקי שם הרמב"ן והר"ן דסתמא פסול מהא דכותב טופסי גיטין ועיין בגיטין דף כ"ג ובתוס' והרא"ש וצ"ע בגיטין דף כ"ז וביבמות דף נ"ב גבי כתוב גט לארוסתי לשאכנסה אגרשנה כו' לשיטת רש"י דכל שאינו בידו אף גבי תנאי תלוי בברירה וכן בשדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו דקנה למ"ד אדם מקנה דשלבל"ע וכן בפרק המגרש ע"מ שתנשאי לפלוני וע"מ שתבעלי כו' ועוד תנאים הרבה שאינם בידם לקיימא ולפמ"ש הרמב"ן לרש"י בתנאי ע"מ שתתנו לי ר' זוזי דווקא כיון שביד האשה הוא כתנאי שבידו דמי וא"כ כל תנאי שאינו בידו תלוי בברירה ונראה מזה דכל שהתנאי בידי אדם לא תלי בברירה דמסתמא עביד כל טצדקי כדי שיתקיים התנאי והוי כאילו הוא בידו אלא דהא ליתא שהרי כתבו התו' דה"ט דע"מ שירצה אבא דתלוי בברירה כגון שאינו בידו וכ"כ הרמב"ן ודברים אלו צריך עיון הרבה ואין להאריך: אמנם בנ"ד אומר אני שאפילו אם נתפוס בדיבור דהכא ודאי יש ברירה אם אמר אין או אי הוה אמרינן דכיון ששתק ולא מיחה הוי כאומר אין מ"מ בנ"ד שלא אמר אין נראה שאין לחוש אף לשיטות הרמב"ן והרא"ש דס"ל דע"מ שירצה אבא היינו ע"מ שישתוק או שלא ימחה דזה שייך דוקא בתולה בדעת אחרים דאמרינן היינו ריצוי דידיה כיון שהוא שמע ושתק הוי כגילה דעתו שרוצה בכך משא"כ היכא שתלה בדעת עצמו אם ירצה אח"כ יהא קידושין או יהא גט ודאי שצריך שיגלה דעתו ורצונו אח"כ דשתיקתו אינו מוכח שרוצה בקיומו דווקא שמא הוא פוסח עדיין על ב' סעיפים ולא גמר בדעתו שיהא כך בודאי הלכך דווקא היכא שגילה דעתו עתה שרוצה בגט ואמר אין אבל בשתיקה לא וכן מוכח לענ"ד דעת הריטב"א גבי שטר מברחת בכתובות כתב שעיקר הלכה דבעינן שתאמר רוצה אני הא שתקה אין לה מתנה (וכן נראה מרש"י וכ"כ הריטב"א והר"ן משמו דלא כב"ש שכ' בשם רש"י להיפוך) והרי בקידושין מבואר דעת הריטב"א דס"ל דע"מ שירצה אבא היינו ע"מ שישתוק א"ו דס"ל לחלק כמ"ש ואף הרא"ש והטור שם שפירשו דהמתנה חל מעכשיו רק שהתנאי הוא שתהא קיימת כל שלא תחזור בה והיינו דאזלי לשיטתם בע"מ שירצה היינו שישתוק נלענ"ד דשאני התם שעושה המעשה מיד שכותבת לו הרי נכסים נתונין לך מהיום ולכשארצה שפיר אמרינן דבשתיקה לבד הוי כגילוי דעת שרוצה שיתקיים המעשה וכן הדין אם היה אומר הריני מגרשך מהיום ולכשארצה אבל בנ"ד שאמר אז איך וועל כו' וויא איך וועל וועלין שאינו אומר שיהא גט מהיום ולכשארצה אלא כאומר שיהא תלוי ועומד וכמו שארצה לאחר ל' כן יהא ודאי שצריך לפרט כוונתו שהרי בשתיקה אין הכרע לצד א' יותר מצד השני כיון שלא אמר אין גם הרמב"ם והרא"ש מודים דכל כה"ג אינה מגורשת. וזה נ"ל ברור: ועיין בשו"ת הרשב"א סימן תתקי"ט בראובן שנתן אלף זוז ללוי להתעסק בהם וליתן פירותיהן לשמעון כ"ז שיתרצה ראובן וכל שירצה ראובן ליטול כו' כ' שם דאף אם לישנא דע"מ היינו שלא ימחה כיון דמוכחה מילתא דע"מ שיאמר אין קאמר מדמתנה עוד ואמר כ"ז שירצה ראובן ליטול האלף זוז מחויב להחזירם שאלו היה כוונתו ע"מ שישתוק הא ימחה מתנתו בטילה למה ליה לחזור ולהתנות הרי כבר נכנס תנאי זה בכלל שאמר למעלה שכ"ז שימחה לא תהא מתנתו מתנה ולכאורה נראה דהתם נמי אמר ראובן ליתן הפירות לשמעון כ"ז שארצה ואפ"ה מסתפק שמא כ"ז שלא אמחה קאמר ונראה דהתם נמי כיון שאמר לו ליתן הפירות דמי לכותב שדי נתונה לך מהיום ולכשארצה ואפ"ה כ' כיון דמוכחא מילתא אמרינן דע"מ שיאמר אין קאמר שהרי ל"א אז איך וועל וועלן דמשמע לכשארצה אזויא וויא איך וועל וועלין דהיינו שתהא הברירה בידי כמו שארצה וכן הוא בלשון ב"א שיגלה דעתו ויאמר רוצה אני וכל כה"ג בודאי אחר לשון ב"א אזלינן: ובאמת שדברי הרשב"א צ"ע בעיני דאם נאמר שכוונתו שיאמר אין פשיטא שאין הענין מכוון דקאמר כ"ז שירצה ראובן ואטו כל שעה יאמר אין ובפרט לפי מאי דמשמע שם שכבר עבר זמן שקיבל שמעון הפירות וצ"ל דלהרשב"א באמת בכל פעם שנותן לו הפירות לשמעון צריך לימלך בראובן ולשאול את פיו אם יאמר אין וצ"ע וע"ש דמסיק הרשב"א דכל שאומר ע"מ שארצה או ע"מ שירצה פלוני בין בקידושין ובין בדמים עד שיאמר אין קאמר וכ"נ מדברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל ונראה שט"ס הוא וצ"ל הרמב"ם ז"ל. ובד"מ באה"ע סימן ל"ח הביאו ללמוד ממנו לקידושין ונראה שכוונתו לדברי הרשב"א דהיכא דמוכח מילתא אמרינן עד שיאמר אין אע"פ שקיצר בדבריו דאל"כ הא בש"ע שם מבואר בדעת הרא"ש והטור דע"מ שישתוק קאמר: אמנם כ"ז אנו צריכין לידון אי הוי נ"ד במעכשיו דסתמא דמילת' מעכשיו קאמר או במהיום ולכשארצה או אם לא היה נקרע הגט מיד אחר נתינה. אבל בנ"ד שאמר לכשאחזיר לבריאות יהא הברירה בידי כמו שארצה מאין הרגלים לומר שכוונתו היה