בית אפרים אבן העזר חלק ג קעג

הנ"ל מי לא מצי למנות שליח שיחולו לאחר זמן וע"כ לומר דמ"מ בעינן שיהא מבורר בשעת מינוי השליחות וההיא דמלמדין כו' י"ל דבמתנה לאו דווקא ור"ל שהיא מפקירו וכן משמע בירושלמי דסוכה שם אלא שצ"ע בהא דמייתי מהרי"ט מדאמרינן דדוד היה מלוה גבי שאול כו' ועוד דבאמר לעשרה כתבו גט לאשתי א' כותב וב' חותמין דהוי כאילו אמר כל בי' חלתא מינייכו דבעי למיכתבי וליתבי ול"א דשמא אין ברירה ומתחלה לא היה אלו ראוין לשליחות זה (וכ"כ הרשב"א בעשתה י' שלוחים בב"א כל שהגיע ליד אחד מהם מגורשת דהוי כאמרה כל מי מכם שירצה להיות שליח לילך אצל הבעל לקבל הגט ולא שייך בזה ברירה ומה לי כל מי מכם שירצה או כל מי שירצה הבעל) וצריך לחלק דשאני התם דבאמת נתמנו לשלוחים מיד וכל הקודם בשליחות זה זכה משא"כ כשלא מינה לשליח אלא מי שירצה הבעל והשאר מעולם לא נעשו שלוחים שייך ברירה אבל מכל מקום נראה דדמי לכל השומע קולי יכתוב גט וכה"ג דאמרי' יכתבו ויחתמו ויתנו ואע"ג דלא הוברר מי הוא זה שמתמנה להיות שליח וצ"ע. ואיך שיהיה לא שבקינן פשיטתיה דכל הפוסקים ומפרשים משום מאי דקשי' לן בדברי הרשב"א וכפי מה שעולה בזכרוני הרשב"א גופי' בתשובות מכונות תולדות אדם כו' דעל להבא לא שייך ברירה ומייתי התם בהא דבית בביתי מכור לך וכו' ואין הספר בידי כעת (ושוב בא לידי הספר וראיתי שם בסי' פ"ב שכ' לחלק דכיון שא"צ ברירה לקיומו של המכר שפיר מתקיים ע"ש, ובמקום אחר לענין למפרע גובה כתבתי בזה) ונ"ל ראיה ג"כ מנזיר דף ל"א שור שחור שיצא מבית ראשון יהא הקדש ויצא לבן בש"א הקדש ובה"א אינו הקדש דינר זהב שיעלה בידי ראשון כו' ולא פליגי אלא בהקדש טעות הא לא"ה מהני ול"א אין ברירה כמו גבי מעשר דקאמר מעשר זה יהא מחולל על סלע שיעלה בידי מן הכיס דאמרינן דתלי בדין ברירה (ואף לאביי בנזיר דמשני תני שעלתה מ"מ לאו בהאי טעמא אתי עלה ע"ש) א"ו דשאני הך דמעשר דבעינן שיחול החילול למפרע שמותר לאכול מיד משא"כ לענין הקדש דאמרינן לכשיעלה יחול ההקדש איברא שצ"ע על השאגת אריה לפמ"ש שם דהרמב"ם מספקא ליה בדיני ברירה א"כ איך כ' דלכך כתב הרמב"ם מקודשת משום דהוי קידושין להבא דמוכח' מילתא דלא למפרע קאמר כיון דאין ברירה הא מספקא ליה אי יש ברירה ג"כ למפרע וא"כ הו"ל למימר דלענין למפרע הוי ספק קידושין ומשעה שירצה ולהבא הוי ודאי קידושין ובשלמא לדידי לק"מ שכתבתי הדברים לפי דעת מהרש"ל דס"ל להרמב"ם אין ברירה אף לקול' אבל לפמ"ש הוא להרמב"ם כדעת הר"ן דהוי ספק קשה הדבר לאומרו: איברא שנלפע"ד שדבריו נכונים לפי מאי דקי"ל גבי מי שיש לו שתי כתות בנות וכה"ג דלא מחית אינש נפשיה לספיקא ואמרינן דלדבר ברור נתכווין ולא לדבר שיש בו ספיקא ולפי"ז כיון דאנן קי"ל דספיקא הוי אמרינן דלא נחית נפשיה בהכי ולדבר ברור כיון שיחולו מכאן ולהבא ומכ"ש בנ"ד שלא ביחן דבריו לומר לישנא דלמפרע שיש לנו לומר שנתכווין לדבר ברור שיחול הגט ודאי וזה א"א אם לא שיחול משעה שירצה ואילך: איברא דלפי"ז קשה על המ"ל שמסופק במי ששלח שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקידשה קדושי ספק אם נימא דהוי שינוי מדעת המשלח או לא ואמאי לא פשיט לה מהא דקי"ל כר' יוסי דלא מחית אינש נפשיה לספיק' ואפ"ה איהו גופי' אמרינן שלא נתכווין אלא לקידושי ודאי וא"כ כשאמר לשליח לקדש על קידושי ודאי נתכוין ואחר העיון נ"ל שהדין עמו דלכאורה אני תמה דהכא פסקינן כר' יוסי ובנדרים דף י"ט איתא סתם נדרים להחמיר ומייתי ברייתא הריני נזיר אם יש בכרי הזה מאה כור כו' דפליגי ר"י ור"ש אי מעייל נפשיה לספיקא ומסיק דדווקא בנזיר דספיקא חמיר ודאי אמרינן דלא מעייל נפשיה לספיקא וכן מבואר ממ"ש הרמב"ם כמ"ש הלח"מ בהלכות נזירות ואם כן איך פסק הרמב"ם כר"י ולכאורה היה אפשר לומר דשאני הך דב' כתות בנות דבהך דיבורא דמקדש לה לא מעייל נפשיה לספיקא משא"כ בההוא דהריני נזיר אם יש בכרי כו' דבגוף הדיבור אין בו ספק אלא שאח"כ נולד ספק מחמת שנגנב בזה אנו צריכין לומר טעמא משום דספיקא חמיר לא היה בדעתו רק לודאי שאם יוולד איזה ספק לא יחול הנדר אלא דמש"ס התם מוכח דאין לחלק שהרי התם מקשה מהא דקתני התם אנשי גליל מותרים שאין מכירים בתרומת הלשכה הא מכירין אסור ואהא משני דשאני נזיר דספיקא חמור מודאי ואם כן מבואר דאפילו בספק בדבור עצמו מעייל נפשיה לספיקא אם אינו חמור מודאי ויש לדחות דהתם הספק בדבור זה אם כוונתו לתרומת הגורן או לתרומת הלשכה שפיר אמרינן דאסור שהרי מתחלה הכניס עצמו לספק הזה שבין אם נאמר דלתרומת הלשכה או לתרומת הגורן עכ"פ הוא אמר לשון מסופק משא"כ בב' כתות בנות כיון שי"ל שכיון לגדולה שבכולן ואין בלשונו ספק רק שפתיו ברור מללו אין לנו לתלות בו ספק לומר דלהשנית כיון שגם היא גדולה מצעירה שאחריה כיון שלפי זה אין לשונו ברור ומחית לספיקא ובכל זה לא הונח לי עד שמצאתי בהרשב"א לנדרים שהקשה כן ותי' דגבי ב' כתות בנות נמי ספיקא חמור מודאי ובספיקא כולן אסורות לו עיין שם. ולפי זה א"ש האי דמ"ל דהתם נמי אין ספיקא חמור הלכך אי לאו משום דאיכא למימר דהוי שינוי מדעת המשלח היו תופסין הקידושין: ולפ"ז בנ"ד נמי ספיקא חמור מודאי דהא אכתי אגידה ביה וא"א למינסב אחריתי שגם חייב במזונות כדין כל מגורשת ואינה מגורשת וגם זו נאסרת עליו ונמצא שמחמת גט זה הוא קרח מכאן ומכאן ובכה"ג ודאי דלא מחית לספיקא ולא היה הכוונה משיחול למפרע רק להבא. ומצאתי בשו"ת מהרי"ט חלק ח"מ סימן כ"ג שכתב באחד שזיכה לחותניו דאי אמרינן אין ברירה לא זכו חותניו הבאים לאחר מכאן והלכך אם קדמו אלו שהיו בשעת מעשה ותפסו אין אותן חותניו הבאים לאחר מכאן יכולין להוציא מידם וכתב דאי לאו ספיק' דברירה ספק אחר אין כאן ול"ש לומר לא מחית אינש נפשיה לספיקא דלא דמי לב' כתי בנות ולא לעד שיגיע דכאן אם נאמר שלכולם קאמר אין ספק שכולם קרואין חותניו הלכך דווקא מספיקא דאין ברירה זכו אלו שתפסו וצ"ע דאפילו לא תפסו נמי אית לן למימר דאלו זכו דלא מחית לספיקא דכיון שאח"כ אינם יכולין לזכות בודאי רק בספק לבד דשמא אין ברירה ואין יכולין לזכות אית לן לומר דלדבר הברור נתכווין דהיינו אותן שישנו פה עמנו היום שזוכים בודאי וליכא למימר כיון דאין ספיקו חמור מודאי לא שייך לא מחית כו' דא"כ לא הוי צריך לחלק משום דאם נאמר שלכול' קאמר כו' ולהדיא מבואר שם דאין חילוק בין ממוניה לגופיה דאי גופיה לא מעייל ממוניה נמי לא מעייל לספיקא ואפשר לומר דשאני הת' כגון מקדיש חייתו ובהמתו או אם כותב בהמתו אם הכוי בכלל שפיר אמרינן דלא מעייל ממוניה לספיקא משא"כ הכא שאין הספק על הממון רק שהספק מי הוא הזוכה לא שייך לא מעייל כו' ועוד נראה דה"ק דחותניו ודאי כולם בכלל ואם כן א"א להוציאם מהכלל מחמת דנימא לא מחית כו' שהרי מכל מקום המה נכללים בכלל הלשון ואין כאן ספק רק שמא אינם זוכים משום דאין ברירה: והנה כל מה שכתבנו סובב הכל כפי היסוד המונח בדברי דאי אמרינן אין ברירה בטלה המעשה לגמרי ולרש"ל הוי ריח הגט אולם התו' בעירובין ד' ל"ז ד"ה מבואר בדבריהם בתירוץ הראשון כמ"ש דאי אמרינן אין ברירה אין התרומה חלה כלל גבי אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש ואף כהן אינו יכול לשתותו כולו דהוי טבל וכן גבי ב' רמונים אם אמר אם ירבו גשמים יהא זה תרומה כו' דלמ"ד אין ברירה לא חלה התרומה כלל וכ"כ הר"ש במסכת דמאי וכ"כ התוספ' בסוכה ובדוכתי טובי דהך אם ירדו גשמים למאן דאית ליה ברירה קאמר אלא דבתירוצא בתרא בעירובין מבואר דס"ל דאי אין ברירה הוי ספיקא איזהו ב' לוגין חלה עליהם שם תרומה והלכך בהך דב' רמונים או בתרומות כרי בתוכו משום טעמא דאין ברירה לחוד היה כהן יכול לאכול הכל אע"ג דלא הוברר איזה הוא תרומה מ"מ חל שם תרומה ולכאורה נראה כן ממ"ש רש"י בכמה דוכתי בההוא ד' לוגין שאני עתיד להפריש שמפרשים דלמ"ד אין ברירה חיישינן שמא שותה התרומה ויניח החולין משמע דשם תרומה מיהא חל עליו אלא דמ"מ אינו יכול לשתות דשמא אותן ב'