בית אפרים אבן העזר חלק ג קעב

בההוא דלאיזה שארצה אגרש דג"כ אינו עומד להתברר דשמא לא ירצה לגרש א' מהם. וכן לפמ"ש התוס' דס"ל לשמואל לחלק בין תולה בדעת אחרים א"כ לאיזה שארצה הא הוי תולה בדעת עצמו ואפ"ה קאמר שמואל דפסולה לכהונה דהוה ריח הגט עכ"פ א"ו אף על גב דאין ברירה מ"מ הוה ריח הגט וכמו אינך בבי דרישא דאף על גב דלית בהו נדנוד ספק גירושין דאוריי' ואם בא אחר וקידשה אפילו גט א"צ ואפ"ה ס"ל לרב ושמואל דהוי ריח הגט ואף דרב ס"ל יש ברירה וכן רב אסי מספקא ליה בברירה וא"כ מ"ש הרי"ף דקי"ל לפסול כיון דרב ושמואל ורב אסי בחדא שיטה קיימי ופליגי אדר"י ולשיטת מהרש"ל הא י"ל דרב ור"א מטעם יש ברירה פסול לה וכיון דלשיטת מהרש"ל קי"ל דאין ברירה אף לקולא א"כ יש לנו לפסוק כר"י ואע"ג דלשמואל ס"ל דאע"ג דאין ברירה פסול מ"מ ר"י ושמואל הלכה כר"י ומ"מ נ"ל אע"ג דרב ודאי ס"ל יש ברירה מ"מ הכא לאו מה"ט אתי עלה דהא אפילו באינך בבי קמאי ס"ל דהוי ריח הגט הלכך אף אי הוי אתי מתני' כמ"ד אין ברירה ודאי ג"כ ס"ל דהוי ריח הגט וכן בדרב אסי אין הכרח לומר דטעמא דידיה משום ספיקא הוי וכמ"ש הרשב"א דהא כתבו התוס' דבגט שאני דכתיב וכתב כו' וכן כתבו התוספות לר' מאיר דס"ל כר"א בהא דמחצה יורשין אלא טעמא דידיה נמי משום דאית ביה ריח הגט טפי מאינך קמאי הלכך פסקינן כוותייהו לגבי ר' יוחנן: הנה בררתי דעת מהרש"ל דלא תיקשי עליה מה שהשיגו עליו הנך רבוותא ולפ"ז בנ"ד אית לן למימר דהוי ריח הגט עכ"פ אף אם נימא אין ברירה וא"כ אין כאן ס"ס להקל אבל אחר העיון הא ליתא דבכה"ג הוי שפיר ס"ס כמבואר בש"ך י"ד סימן ק"י בדיני ס"ס דכל היכא דאיכא ס"ס שמותר מן התורה אלא שחד ספק אסור מדרבנן ולחד ספק מדרבנן נמי שרי כגון דגים מלוחים דאיכא ס"ס שמא לא נמלחו עם טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהם שומן אע"ג דכה"ג אסור מדרבנן מ"מ איכא נמי חדא ספיקא בדרבנן שמא לא נמלחו וא"כ כיון דלשיטת הרמב"ם דבעינן שיאמר אין אין מקום לאסור אף מדרבנן ואף אם נימא דלא כשיטתיה מכל מקום אי אין ברירה אין איסור רק מדרבנן שפיר שרי משום ספק ספיקא: איברא שעדיין צ"ע דבהך ספיקא דבעינן שיאמר אין נמי יש חשש מדרבנן דדילמא אמר אין ואע"ג דטוען ברי לי שלא אמרת הן וכיון דלא איתחזק איסור בע"ד מהימן ז"א שהרי בכתובות דף כ"ז קי"ל דבשבוי' אין אדם נאמן ע"י עצמו ואין לחלק דשאני התם דאיתליד ריעותא דשבויה וכ"כ הרא"ה לחלק בין הא דאיהי ובעלה אפילו במסל"ת לא מהימנין בשבוי' ולכהונה מעלין ע"פ עצמו דשאני התם דליכא חזקה לפסלות אבל הכא דאיכא חזקה לפסלות איהי ובעלה לא מהימנין ז"א שהרי התוס' שם תירצו משום דמעלה עשו ביוחסין משמע אף היכא דליכא ריעותא לא מהימן משום מעלה ביוחסין והר"ן כ' ב' התירוצים ע"ש וגם קשה לי לפמ"ש הפ"י בההוא שאין אדם מעיד ע"י עצמו ע"ז כ' דאף על גב דבכל איסורין שבתורה בע"ד מהימן שאני הכא דרוב נכרים פרוצי' בעריות ולפי"ז מאי הקשו התוס' מההוא דיוחנן אוכל חלות דדילמא שבויה שאני. לכן נראה דהתוס' ס"ל כמ"ש הפ"י דלאחזוקי נפשיה בכהני אין להאמינו כ"כ דרובא דעלמא לאו כהני נינהו וכל דפריש מרובא פריש ורובא עדיף מחזקה ואפ"ה מסל"ת מהימן בתרומה ומש"ה קשי' להו אההוא דשבויה ואהא כתבו דטעמא משום מעלה כו' משא"כ היכא דליכא ריעותא ולא רובא רק ספק השקול בע"ד מהימן אף ביוחסין וע"כ צ"ל כן לפמ"ש הפ"י שם בההוא שאין אדם מעיד על עצמו אע"ג דבכל איסורין שבתורה בע"ד מהימן שאני הכא דרוב נכרים פרוצים בעריות ולפי"ז מה הקשו התוספות מהך דיוחנן אוכל חלות וע"כ כמ"ש דבתרומה נמי איכא רוב ומ"ש הפ"י דהתוס' לא ס"ל הך סברא ע"ש בדף ק"ד בקל יש לדחות ועיין בר"ן שכ' תי' התוס' ותי' הרא"ה: ועוד נראה דבנ"ד אין לנו לחוש שמא יאמר הן דבכל מילתא דתנאי קי"ל דמילתא דקום ועשה צריך לברר שקיים התנאי אף אם אמר שקיים התנאי אינו נאמן אף להקל וא"ל משום דמעלה דיוחסין חיישינן אף על גב דסמכינן ע"ז באיסור א"א אין נראה והתם ה"ט דבעלה לא מהימן לומר ששמר אותה כראוי ולא זזה ידו מתוך ידה דזהו קום ועשה הוא ולא סמכינן עלה והוא עצמה אינה נאמנת לומר לא נטמאת דהוי שב ואל תעשה משום דאין הדבר בידה חיישינן שמא אתנוסי היא דאיתנסה ואסורה לבעלה כהן ואף על גב דבכל התורה כולה בע"ד מהימן באיסורין ולא מחלקינן בהכי שאני הכא דאיכא הנך טעמא דלעיל או משום מעל' או משום ריעותא דאיתיליד אבל היכא שהתנאי בקום ועשה והוא בידו שלא לקיימו אך משום מעלה דיוחסין לא גזרו בה דלא עדיף מתנאי דקידושין דאפילו עומד וצווח שקיים תנאו לא חיישינן ליה ושריא: ועוד נ"ל שיש כאן מקום לצדד להתיר ע"פ מ"ש הריטב"א בעירובין דף ל"ז דדווקא כשצריכין לדון למפרע שייך ברירה ולא להבא ע"ש וכ"כ בר"ש פ"ט ממעשר שני וכן מבואר בשו"ת הריב"ש סימן רכ"ח: ומעתה בנ"ד כיון שאמר סתם אז איך ועל כו' ולא ביחן דבריו אם כוונתו לכשירצה יחול הגט למפרע או שיחול מאותה שעה שירצה ואילך ועכ"פ כוונתו שיחול הגט באופן המועיל א"כ אין לפרש שיחתו על למפרע שאין ברירה ואם אנו דנין להבא אפי' ריח הגט אין כאן כיון שקרעו הגט תיכף אחר הנתינה אין כאן מקום לחוש כמו במגרש שיחול לאחר ל' יום ובתוך ל' נקרע הגט דאינו כלום רק כשהמגרש סבור היה שלא נקרע הגט שבאמת נלפע"ד שהדיינים לא יפה עשו במה שקרעו הגט כמבואר בפוסקים שדעת מהר"מ והרא"ש והטור דאף באומר מעכשיו מגורשת ואינה מגורשת בימים שבנתים דשמא אינו חל רק מעת שהוא בעולם דהיינו שעה הסמוכה למיתה והב"ח והב"ש כתבו דאף הרמב"ם מודה היכא שתלאו במיתה ולפי"ז אין ראוי לקרוע גט שכ"מ רק אחר מיתה אם לא כשאומר בהדיא שיחול מיד משעה זו וכמבואר כ"ז בפוסקים וא"כ כיון שמהדין שלא לקרוע הגט וגם מסתמא לא אסיק המגרש אדעתי' שיקרע הגט וכוונתו היה שאם ירצה יהא גט אף דבנ"ד אי לא אסיק אדעתי' הך מילתא דלמפרע אין ברירה למימר כיון דידע דפסקינן אין ברירה למפרע מסתמא היה כוונתו להבא דבכל כי האי מילתא ל"ש לומר אדם יודע רק כך אנו אומרים שהרי ודאי כוונתו היה שיהא גט באופן המועיל וכאן דלא משכחת ליה רק באופן זה דלהבא הכי מפרשינן ליה וכיון שנקרע הגט אחר הנתינה שוב אין מקום לחוש: ומצאתי בשו"ת שאגת אריה סימן שכ' לפרש בזה דברי הרמב"ם דפסק כמתניתין בע"מ שירצה אבא אע"ג דקי"ל אין ברירה משום דמתניתין בקידושי כסף מיירי והתנאי אינו אלא שיחולו הקידושין להבא משא"כ הריני בועלך דמייתי בגיטין התם ע"כ צ"ל שירצה שיחולו למפרע דלהבא א"א שיחולו דההוא שעתא הביאה ליתא בעולם וכיון דעל למפרע קאי שפיר תלוי בדין ברירה ע"ש באורך והדברים ק"ו דהא בע"מ שירצה אבא אף על גב דע"מ כמעכשיו הוא בסתמא מחמת דלמפרע אין ברירה אנו דנין דבריו על להבא כמו שהוכחתי מהרמב"ם כ"ש בנ"ד דלא קאמר ע"מ דאמרינן להבא קאמר. וע"ש בשאגת אריה שדבריו מגומגמים מ"ש וא"ת כיון דלא קי"ל כמ"ד האומר ע"מ כו' ואפילו בלהבא ש"ד ואין לדבריו מובן ומצאתי בלוח הטעות שט"ס הוא ותיקן שם הדברים. אלא שצ"ע ממ"ש הרשב"א בתשובה הביאה הב"י באה"ע סימן קמ"א שאפשר אם אמרה לעשרה כל מי מהם שירצה הבעל ליתן לו הגט יהא שלוחי לקבלה שנאמר בזה אין ברירה בענין לאיזה שארצה אגרש קשה הא לא בעינן שיחול למפרע רק שיחול השליחות משעה שירצה ואז הרי הוברר וכההיא דמלמדין אותו כל מי שיגיע לולב לידו יהא לו במתנה דמינה מייתי השאגת אריה ראיה דלהבא אין ברירה וכ"כ במהרי"ט חלק ח"מ סימן ך"ג ותימה על מהרי"ט שפלפל בדברי רשב"א אלו ולא שת לבו גם לזאת דהא לא דמי לאיזה שארצה אגרש דהתם בעינן הוברר למפרע בשעת כתיבה: איברא שיש לחלק דאם אמרה לא' אם ירצה ליתן לך תהא שלוחי מודה דמהני אבל היכא שאמרה לעשרה כיון שרצה הבעל לא' בעינן למימר הוברר שמתחלה הי' זה ראוי להתמנות ונתמנה ע"פ דבורו והרי לא היה מבורר אז ע"י דכשהגיע לידו הוברר שזכה עפ"י דבורו של זה וא"ל דהוי כמתנה לאחר ל' יום