בית אפרים אבן העזר חלק ג קעא

קריא רחמנא א"כ היתה החלוקה בטילה לגמרי וצריך לחלוק מחדש וה"ט דר"א דס"ל כולם חוזרים ביובל וקאמר בש"ס דחוזרין לבטלה משום דמתנה ונקט הרמב"ם לישני דהש"ס לא תבטל כו' וזה ברור לענ"ד בדעת הרמב"ם. גם מ"ש הפ"י שם דמיושב עפ"י דבריו קושית התוס' שהקשו דילמא להכי קריא רחמנא בכור להחזיר ביובל דבריו תמוהים דקושית התוס' הוא להיפוך אם נימא דאין חוזרין מטעם זה דמתנה קריא דאליבא דר"מ מתנה אינה כמכר ואינה חוזרת ומבואר למעיין שם שאין דברי הפ"י מובנים בזה כלל: ולפ"ז מוכח דדעת מהרש"ל דכיון דמחליפין לגמרי אמאי לא נימא המע"ה ומ"ש הפ"י ריש כל הגט לדחות עוד דל"ש המע"ה בקרקע שהיא בחזקת בעלים ואף על גב דלר"י ק"פ כקה"ג מ"מ לא הוי מוחזק כמו גבי משכיר ושוכר דבתר חזקת מרא קמא אזלינן. דבריו תמוהים דהתם ודאי אין לשוכר בגוף הקרקע כלום משא"כ כאן המוחזק יכול לטעון איני לוקח רק יורש שזהו חלק המגיע לי משעה ראשונה וגוף הקרקע שלי ואיני צריך להחזיר ואידך הוי המע"ה וגם בספר ג"פ כתב דלכך לא אמרינן כאן המע"ה משום דיורשי' אין נקראי' מוחזקים זה ע"ז כמ"ש ולכאורה פשט הדברי' נראין כמהרש"ל וגם מה שדחו הב"ש והפ"י והג"פ ראיית מהרש"ל ממעשר משום דאף אי ספיקא הוי ספיקא לאו בר עשורי הוא לענ"ד דבריהם תמוהין דודאי היכי שהספק בגוף הבהמה אם חייבת במעשר שפיר פטרינן ליה דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק משא"כ כשאין הספק בגוף הבהמה דאם יש ברירה בודאי חייבת במעשר אלא דאנן מספקא לן ספק דחסרון ידיעה הלכתא כמאן דכה"ג אית לן למיזל לחומרא כשאר כל ספק דאורייתא וראיה ברורה לזה מהא דאמרינן בבכורות דף נ"ז לגבי מעשר דס"ל לר' יוחנן אין ברירה ופטור ממעשר ואזדא ר"י לטעמיה דאמר מחזירין זה לזה ביובל וצריכא כו' ואי אשמועינן שדה לחומרא כו' אלמא דאי אמרינן דספיקא הוי לר"י היה לנו לחייבו במעשר דל"ש בזה ספיקא לאו בר עשורי הוא כמ"ש: ותימה על הפ"י דבביצה דף ל"ט פריך וסבר ר"נ יש ברירה והתנן האחין והשותפין ע"כ וכתב הפ"י שם הא דלא משני דדוקא בתחומין דרבנן ס"ל לר"נ יש ברירה ז"א דלענין מעשר קול' הוא ואין סברא להקל בדאורייתא משום ברירה וסותר דברי עצמו שכתב בגיטין דבמעשר שפיר מקלינן מספיקא גם מ"ש שם דהא קלבון מדרבנן הוא ג"כ צ"ע דר"נ שם לא קאי רק אמעשר בהמה כדאמר אפילו חלקו גדיים כו' ולענין קלבון דווקא בחלקו בכספים תלי' מלתא וא"כ מנ"ל דלר"נ חייבין בקלבון ואע"ג דקאמר כשחייבין בקלבון כו' משמע דלא משכחת לה שיהי' פטור משניהם הא ליתא דבהדיא אמרינן בבכורות פעמים שחייבין בזה ובזה פעמים שפטורין כגון חלקו בבהמות כו'. ועוד קשה דבעירובין קאמר רבא לר"נ מאן האי תנא דלית ליה ברירה בדרבנן כו' אשתיק ולימא ליה תנא דבי איו הוא לא שמיע ליה משמע דר"נ ס"ל יש ברירה בדרבנן גם אני תמה מ"ש הפ"י דמרש"י משמע דקלבון דרבנן ואמת שמשמע כן ממ"ש רש"י והטילו חכמים ב' קלבונות אבל צ"ע דבירושלמי דשקלים מבואר דר"מ דס"ל ב' קלבונות ס"ל דקלבון דבר תורה גם ק' דלמה נקט רש"י כר"מ ולא כחכמים דסגי בקלבון אחד וגם דלענ"ד אע"ג דלענין מעשר בחלקו גדיים אם נימא דיש ברירה הוי כתפיסת הבית לחייב במעשר מ"מ לענין קלבון דווקא כשעדיין לא חלקו כלל. אבל כיון שחלקו אפילו כספים נגד כספים אם חזרו ונשתתפו לא חזרה תפיסת הבית למקומם כן משמע לענ"ד בש"ס: אבל ראיתי שאא"ז מהרש"א שם כ' ג"כ אהא דכ' רש"י במתני' דקסבר תנא יש ברירה להחמיר הקשה דא"כ תיקשי אדר"נ דס"ל אין ברירה להקל לפטור ממעשר בהמה וכתב די"ל דהו"ל חומרא דאתי לידי קול' לפוטרו מקלבון מבואר דס"ל דגם לענין קלבון תלוי בזה מ"מ במח"כ תירוצו לא נהירא לענ"ד דמ"מ איך נקל בספק דאוריי' דמעשר בהמה משום דילמא אתי לאקולי בקלבון ועוד דאטו ברוקי דאהדדי תפיתו ולגבי מעשר אית למיזל להחמיר דיש ברירה ולגבי קלבון איפכא וכולהו לחיובא. ואמנם קושיתו צריכה רבה וגם הפ"י הקשה בכיוצא בזה על ר"י דס"ל אין ברירה ממתני' דהכא והמפורשים כרגלי כל אדם היינו כרגלי הממלא דאם נימא כפרש"י ניח' לר"י דאיהו נמי מספקא ליה ולחומרא אמר אין ברירה ל"ש בדרבנן ול"ש בדאורייתא ולא להקל. ודבריו תמוהים דהא ר"י ס"ל בפרק כל הגט דאף אחרון אינו פוסל משום דס"ל אין ברירה אף להקל. ואולי י"ל לפמ"ש התוס' שם דשאני התם דכתיב וכתב לה א"כ י"ל דבעלמא מחמיר אבל אין נראה כך מהש"ס אלא דלר"י אין ברירה אף להקל וכן מוכח מהתוס' דב"ק שהקשו בדף ס"ט דמאי אולמא סתמא דשמעתין מסתמא דהלוקח יין ואם איתא הא באמת לר"י ספיקא הוי והתוס' שם בתרוצם הביאו ג"כ הך סברא דהא דאחרון אינו פוסל היינו משום וכתב לה ואפ"ה הוצרכו לחלק בין היכא דמברר דבריו ולא ניחא להו למימר דבאמת מספקי ליה בסתמי הי' מינייהו עדיף: אבל באמת י"ל על קושית התוס' לפי מה דאיתא שם דר"י כסתם יחידאה לא אמר דאי איכא סתמא דאתי כרבנן עדיפא ליה א"כ טפי ניחא ליה למיסמך אסתמא דאתיא כרבים ר' ור' יוסי ור"ש דרבים נינהו לגבי ר"מ (ועוד דהלכתא כוותיה דר"י ור' יוסי לגבי ר"מ והך כלל' נמי אמרה בעירובין דף מ"ו) ולא ס"ל דטעמייהו משום שמא יבקע הנוד ובהכי מתרצא נמי קושי' פ"י מסת' מתניתין בביצה דהך מתניתין ודאי כר"מ אתיא מדס"ל להחמיר ברירה בדרבנן ואף על גב דאיכא תרי סתמא אין הפרש כדאמרינן קדושין דף נ"ו מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמא אמנם קו' מהרש"א אדר"נ צ"ע וא"ל דר"נ סבר כמ"ד אין ברירה ומתניתין כמ"ד יש ברירה דא"כ מאי פריך וסבר ר"נ יש ברירה ומהיכן הוכיח דר"נ ס"ל כמתני' דנדרים דהמודר מותר למלאות מבור של עולי בבל דילמא פירושי קא מפרש למתני' דלא תפלוג עליה בהא דקאמר בירא דשותפי נינהו אבל מ"מ אתי כמ"ד יש ברירה ואיהו דידיה אמר כמ"ד אין ברירה (והפ"י מפרש דהוכחת הש"ס דס"ל כרגלי מי שנתמלאו לו מוכח דס"ל יש ברירה ולכן הקשה דלמא ר"נ דווקא בתחומין דרבנן ס"ל הכי ותימה עליו דמבואר למעיין דאמודר קאי הש"ס וכן פרש"י להדיא בסוף דהקושי' ממודר דהיא דאורייתא ואין מקום לקושייתינו: ואולם נלע"ד לומר כפי אשר כתב מהרש"ל דבדאורייתא אין ברירה אף לקולא ובדרבנן יש ברירה אף לחומרא כמ"ש הפ"י בביצה דף ל"ח (וביש"ש אין שם משמעות דיש ברירה להחמיר אלא דבאמת י"ל כן לשטתו דודאי השוו מדותיהם ויבואר לקמן אי"ה) ולפ"ז י"ל דזהו שיטת ר"נ ג"כ ולק"מ. ועיין בתוי"ט פסחים בכמה משניות שפלפל בדיני ברירה ואין להאריך: ומה שתמה הפ"י עוד בגיטין שם על מהרש"ל דלמה פסק דהוי ריח הגט ופסולה לכהונה הא איסור כהונה נמי דאורייתא הוא ואית לן למיזל לקול' ולמימר דאין ברירה להכשיר לכהונה אני תמה על תמיהתו שהעלים העין מתחלת דברי מהרש"ל שם בדף ע"ד שכתב וז"ל ועוד מסקינן אמר רב כל הנך פסולים כו' וטעמא דידיה משום דהוי כריח הגט דפ' המגרש כו' ואסמכוהו אקרא וגרושה כו' והיינו כשיטת הרמב"ם פ"י מהל' גירושין דאינו רק מדרבנן וכ"כ להדיא ביש"ש שם דף מ"ב ע"ב שכתב דלר"י דמפרש טעמיה דרב בפ' בית כור משום דיש ברירה א"כ קשה דרב אדרב דהכא מודה דהגט פסול וטעמא הוי משום דאין ברירה כדקאמר הש"ס ומה שפוסל לכהונה משום חומר בעלמא דהוי כריח הגט כו' ע"ש אלמא דמדאורייתא מחזי חזי' ורבנן הוא דפסלוהו לכהונה ומכ"ש לפמ"ש הפ"י דלרש"ל יש ברירה מדרבנן להחמיר ומשמע ליה להפ"י הכי דכיון דס"ל דאין ברירה בדאורייתא לקול' אלמא דמלתא ברירא ולית בה ספיקא כלל במלתא דאין ברירה וא"כ מדוע מקילינן בדרבנן למימר דיש ברירה ע"כ דמדת חכמים כן הוא למימר יש ברירה ולכך פסולה לכהונה מדרבנן ור"י ס"ל דאפילו מדרבנן ל"א ברירה להחמיר עכ"פ וכן מוכח לענ"ד דהא שמואל ס"ל אין ברירה בההוא דביצה דאפילו חביות אסורה ואמאי קאמר שמואל דפסול לכהונה גבי לאיזה שארצה אגרש ולפמ"ש התוס' לחלק אליבא דשמואל בין היכי שמדבר דברים הוי ניחא דבלאיזה שארצה אגרש מברר דבריו משא"כ לפמ"ש התוס' דהחילוק הוא בין דאתקין שמואל בגיטא דש"מ ובין ההוא דאם מתי משום דהתם עומד להתברר א"כ