בית אפרים אבן העזר חלק ג יז

זה שהרי אנו אומרים שמא לאו הבעל חתים עלה רק איש אחר שזייף החתימה של זה ומאן לימא לן שזה המזייף אימת מות נפלו עליו שנאמר שאינו חשוד להכשיל בשעת סכנת מיתה. ומ"ש לענין כת"י דאף על פי שצריך קיום מדאורייתא היינו כהשמערער טוען מזוייף כו' כבר הארכתי בתשובה בענין זה וכאן אין להאריך דלענ"ד בלא"ה י"ל שמה שאין חוששין לזוייף היינו משום דלא חשיד אינש לזיופי משא"כ בזה שעכ"פ הכותב הוא מומר ול"ש גביה הך חזקה כלל ומכ"ש מה שכתב מחותני הגאון נ"י דהכא איכא נמי עדים החתומים כו' שז"א דהא הני פסולי עדות נינהו ומידי מששא אית בהו וגם כי מ"ש דכיון דכותבין ונותנין אף ע"פ שאין מכירין ול"ח שיבא ויערער שלא היה הוא בבור כו' כבר כתבתי. בתשובה א' דהתם אף ע"ג דאיתחזק איסורא מ"מ כיון שנותן גט להפקיע האיסור הרי הוא נאמן כשאר ע"א דעלמא לברר האיסור משום דחזקה אין אדם חוטא ולא לו והארכתי בסוגי' דקידושין האב שאמר קדשתי כו' א"ר נאמן ליתן גט כו' ע"ש אם כן נראה דהכא שאין כאן לפנינו להפקיע חזקה דא"א רק ע"י החתימה שלפנינו פשיטא שיוכל לטעון מזויף וכל שהוא יכול לטעון כן אע"פ שלא טען אין הגט מועיל כמבואר בחידושי הרשב"א בגיטין ובפוסקים וגם נראה דבמומר ל"ש חזקה אין אדם חוטא ולא לו כלל ולפעמים מתכוין להכשיל גם כן ואם בא מומר לפנינו ואמר שהוא בעל אשה זו נראה שאין לכתוב אם אין מכירין ועיין בחידושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן לגיטין שכולם כתבו בשם התוספות אם כתב ממדה"י בכ"י לסופר כו' ונתקיים שהוא כ"י כו' מבואר מדבריהם דבלא קיום לא מהני ומשמע מדבריהם אע"פ שהוא מקום עיגון ע"ש וצ"ע: ומה שפלפלו בכוונת הב"ש סימן י"ז ס"ק ל"ח לענ"ד הוא דבר תמוה שנאמר שעכו"ם יהיה נאמן לומר שמת פ' אלא דמ"מ אין מועיל עדותו שהדבר פשוט שאם היה מתאמת לנו הענין שמת זה אע"פ שאין כאן עדים היינו מתירין את אשתו דלא קפדינן בהא אסהדי ממש כי אם על אמתת הענין וכדאמרי' מתוך חומר כו' אלא ודאי דז"א דלא עדיף עכו"ם מישראל כשר המעיד שאלמלא שהקילו חכמים בעגונה והאמינו ע"א לא היה נאמן כיון דאתחזק איסורא ואין דבר שבערוה כו' ואם כן פשיטא דבעכו"ם כיון דלא הכשירו חכמים רק מסל"ת ממילא כל שיצא מכלל מסל"ת לא עדיף מישראל כשר המעיד שא"נ מדינא רק משום קולת חכמים וכיון שבזה לא הקילו הוא נשאר על הדין דא"נ בפרט בדבר שבערוה דמאין הרגלים להאמין לעכו"ם ולומר דקושטא קאמר ולהוציא מחזקת חי וחזקת א"א רק במסל"ת שהקילו חכמים דוקא. ומה שנתחבטו בכוונת הב"ש לענ"ד כוונת הב"ש בזה כמו שאבאר דבאמת יש ב' חששות חדא דשמא מתכוין להכשיל ועוד אפילו אין לו כוונה להכשיל מ"מ י"ל שאומר שקר בסתם כדרך כמה בני אדם שרגילים לשקר ולומר בפיהם מה שלא ראו בעיניהם ואפילו בע"א ישראל אע"ג דודאי אין מתכוין להכשיל מ"מ במקום שלא האמינו ע"א חשדינן ליה במשקר. או שמא שכרוהו לומר כן וכמ"ש הרמב"ם לענין ע"א בקטטה ומכ"ש בעכו"ם שאינו מסל"ת דקרינן בהו אשר פיהם כו' דחוששין שמא משקר וזה כוונת הב"ש שכתב דעכו"ם אף ע"פ שאין סברא שבא להכשיל לישראל במתכוין כל שאין לו טובת הנאה מזה מ"מ עדיין י"ל כיון שאינו אומר קישור דברים הרי הוא מתכוין להודיע לו הענין ויש לחוש שמשקר שהרי למד לשונו לדבר שקר אף ע"פ שאין יתרון לבעל הלשון ודוקא כשהוא מסל"ת בקישור דברים שאינו מספר הענין בכוונה כלל בזה הקילו חכמים שאין דרכם לשקר במסל"ת אבל בלא קישור דברים שיצא מכלל מסל"ת ונכנס לכלל מתכוין אע"פ שאין מתכוין להכשיל מ"מ דלמא שקרן הוא דעכו"ם לא איכפת ליה לשקר אף במלתא דעל"ג. ובזה מיושב שפיר מהך דגיטין דהתם שע"כ אנו צריכין לומר שהעכו"ם בא להטעות אותנו ולעשות עצמו לבעל אשה זו ולומר השומע קולי להא ל"ח אבל ביבמות קשה דלמא העכו"ם אומר פלוני מת דידע ליה ואמר ר"ל שהיה יודע ומכיר את האיש ואמר שמת ולא מהני לפי שאומר בלא קישור דברים אמרינן שהוא מוציא דבה ואע"פ שאין מתכוין להכשיל ואם כן למה לא פריך דלמא כותי הוא ולכך מוכיח הריב"ש דכותי באמת אף בלא קישור דברי' הוא מסל"ת (ואפשר שיש ט"ס בדברי הב"ש וצ"ל דלמא הכותי אומר פלוני מת דלא ידע ואמר אלא כשאומר כו' אך לשון אלא הוא מגומגם קצת לפי הג"ה זו ולפי מ"ש לפרש הגרסא שלפנינו א"ש) והוא נכון וברור בכוונת הב"ש בלי פקפוק וא"כ דבר ברור הוא דכל שאינו מסל"ת פשיטא שחוששין שמא דובר שקרים הוא. ומ"ש הרב החסיד מוהר"ר ישראל ני' לצדד דהוה מסל"ת לפי שכתב אחר שכתב שנהרג סיים בה מעתה יכולין אתם ליתן גט להאשה כו' נפלאתי הזה יחשב מסל"ת דסוף סוף היתה כוונתו להעיד ולהתיר אשה זו אע"פ שלא ידע שהאשה מותרת ע"י מיתה בלא גט ועוד נראה שרצונו היה שהם יפטרוה ויתנו לה רשות להנשא ואף אם הוא טועה וסובר שהחכמים צריכין ליתן לה גט לאחר מיתה בשביל זה לא נפיק מכלל מתכוין להעיד. ולהתיר בעדות זו ואין בו מועיל. ועוד דאפילו אם היה מסל"ת הרי כתב הח"מ וב"ש ס"ק קנ"ה דלמעשה אין לסמוך על המקילין בעכו"ם מסל"ת בלא קברתיו אך בלא"ה פשוט דאין כאן מסל"ת כלל ואף הרב החסיד הנ"ל לא אמרה אלא דרך סנוף בעלמא כי עיקר היתרו הוא ע"פ הגט וכבר גליתי דעתי בזה שלענ"ד צ"ע: שוב הגיע לידי מה שהשיב בזה כבוד מחותני ידידי הרב הגאון הגדול מופת הדור המפורסם מוהר"ר מאיר נ"י האב"ד דפק"ק ולא היה פנאי לעיין בה כראוי רק הצצתי בו כמציץ מן החרכים ראשי פרקים. וראיתי שגם הוא נ'"י אין דעתו נוחה להתיר על גט ובקצת דבריו כיוונה דעתי לדעתו הרמה אף בסוף דבריו מצדד אצדודי ומהפך בהתירו ע"פ מ"ש מהרי"ק בתשובה דערכאות לא מרעי נפשייהו ומהימני בעדות אשה ורצה לדמות הקאפיטאן הזה לערכאות ושוב חזר בו כיון שאינו ממונה על עסק זה ואחר שצידד בה לכאן ולכאן עלתה הסכמתו להתיר בצירוף נתינת הגט וכדעת מחותני הגאון החסיד נ"י וכדעת הרב החסיד מהר"י הנ"ל ומה אני כי אבא למלאות דבריהם או לשדד עמקים אחריהם. היעלה שועל ופרץ חומת אבניהם אך לבי מהסס הרבה בזה לפי אשר הרבתי חזון לישא וליתן בענין הגט שלענ"ד קשה מאד לסמוך עליו שאין בו שיעור לצרף ועל עדות מיתה פשיטא שאין מקום לבנות יסוד דודאי אין הנדון דומה לערכאות כלל וכבר כתבתי בעובדא שכתבו מק"ק לבוב שהשבתי לפום ריהטא שלענ"ד אין לסמוך ע"ז וכתבתי מלתא בטעמא וההיא עובדא עדיפא טפי בכמה מעלות דהתם ניתן לה העתקה מספר הזכרונות של ראשי הצבא העומדים על הפקודי החיל להזכירם לחיים ולמות ובכה"ג כיון שנתמנו על אותו ענין ממש שפיר י"ל דהוה כערכאות דלא מרעי נפשייהו ואפשר דעדיף עלייהו אימתא דמלכותא ואפ"ה כתבתי שם כמה חילוקים בדבר ולא מלאני לבי לקבוע בה מסמורת להיתר ומכ"ש בזה דודאי לא מסתבר שכל ראשי הצבא יהיו נאמנים לעדות אשה וניתן עליהם דין ערכאות ובפרט דבערכאות גופייהו יש להסתפק כמ"ש בתשובה וגם שהרי אין הכתב מקוים וע"כ לא נחלקו הפוסקים הסוברים דמצאו כתוב בשטר פלוני מת מהני וא"צ קיום אלא משום דהוי כנחקרו עדותן בב"ד ואף בזה דעת הרבה פוסקים שצריך קיום אלא שהח"מ סובר להתיר במקום עיגון וא"כ בזה דל"ש לומר כמי שנחקרה כו' אין מקום להקל בלא קיום כלל. ובר מן דין נלענ"ד ברור שלא נאמרו הדברים דערכאות לא מרע נפשייהו אלא כשנעשה שטר מקח או שטר חיוב וכיוצא בו והוא חותם עצמו לעד אמרינן שלא יעשה כזה אם לא שהיה הענין בפניו משום דלא מרעי נפשיה להיות נחשב כדייני דחציפה אבל אם אינו בא על החתום בדרך שטר רק בדרך אגרת ל"ש זה דאטו אם השופט ברוב דברים יספר זה מכר ביתו לפלוני וכיוצא בו או יכתוב לחבירו הכי נאמר שהוא נאמן בכל דבריו ועיין בדברי הרא"ש מבואר דדוקא לחתום לא מרע נפשייהו אבל בעדות בע"פ מרע נפשייהו והך דהכא נראה דגרע מעדות בע"פ דאין כאן עדות כלל רק סיפור דברים בעלמא ולא נאמרו הדברים דלא מרע נפשיה אלא כאשר משפטו ממנו יצא האי גברא בעי דלהוי שקיל שמא דלא מקבל שוחדא אבל באגרת אשר כותב מדעת עצמו לחבירו מי מחייבו לירד לעומק הדברים ובין טוב לרע לא יבקר ולא יבדיל בין האמת ובין השקר ובפרט שהוא עד מיתה במלחמה ולא עדיף מעד ישראל כשר שלדעת כמה הפוסקים אינו מועיל ועוד יש כאן חשש אחר לפי שהיה מומר ולדעת הרמ"א