בית אפרים אבן העזר חלק ג טז

אותו באמת הבנין שבידם והשיבו לו תשובה שאם רוצה שיוגמר ענין הגט אזי יובא לפני הב"ד הסמוך וכתורה יעשו. הרי הדבר מפורש שעקרו שליחותם ושוב אינו מועיל מה שמתרצים עתה להיות שליח כיון שהשיבו לו שאין רצונם להיות שלוחו ע"ד זה וכיון שבטל מינוי השליחות הראשון סר כחם והיו כאחד האדם ואין רשאים לכתוב גט וליתן כלל ואני רואה הדברים ק"ו דהתם עכ"פ חזינן שהבעל רצונו לגרש ואיכא למימר כיון שנתן עיניו לגרשה מימר אמר תיגרוש כל היכא דמגרשה כמבואר שם ואפ"ה אמרינן דכיון דעקר לשליחות גם הבעל לא חידש השליחות כלל ומכ"ש כאן שאפשר שכאשר הגיע הדברים לאזנו שאין רצונם לכתוב גט וליתן רק הראו לו דרך אחר פג לבו ואינו רוצה לעשות כן כי לא תהיה תפארתו על דרך הזה או שבאמת נתרצה בזה והלך לב"ד הסמוך לכתוב גט שם וא"כ פשיטא שהשליחות שלהם נתבטל לגמרי וכיון דלא אסתייע מלתא שיגיע לה גט משם ושליחות קמא אזדא ליה לא מהני מה שירצו להיות שלוחים מעצמם הן לענין הכתיבה והן לענין הנתינה כמו שביארנו: ועוד יש לעיין לפי ענין השאלה שהאגרת הי' בכתב ולשון טייטש והי' חתום עליו הקאפיטאן ואח"ז הי' כתוב חתימת האיש בלשון וכתב יהודי וכן ראיתי בעצמי האגרת ומכותלי כתבו ניכר שהוא א"י לקרות ולכתוב כתב טייטש רק שסמך עצמו על מה שכתב הקאפיטאן באגרת וחתם ע"ז ולכאורה אפשר דל"מ בכה"ג דמאן לימא לן שהקפיטאן לא כיחש לו ואולי אמר לפניו שכותב שתבא האשה לכאן או איזה ענין אחר שע"ז חתם עצמו ואע"ג דקי"ל בח"מ סי' מ"ה בהודאה בח"י והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שא"י לקרות מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו והוא מתשובת הרמב"ן מ"מ הרי מבואר שם טעמו בצידו לפי שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו כיון שעל נאמנות סמך וזה שייך לענין שטרי חיוב אבל פשיטא דלענין גירושין ל"ש לומר כן כלל ואע"ג דהתם בתשו' הרמב"ן מייתי ראי' מגיטין דאמרינן בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין שליש נאמן וטעמא כיון שיודע בשעה שהשליש הגט שיכול ליתנו להאשה אף הוא גומר בדעתו וכותבו לשמה ונותנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא וכ"ש הכא שסומך על אחרים כו' ע"ש וא"כ חזינן דאף לענין גט כה"ג אמרינן דמהני מה שגומר בדעתו לסמוך על נאמנות אחרים אך אם אין הנדון דומה דהתם הרי נתן הגט אשר הכין לה ביד השליש ידע בשעת מעשה שיש ביד השליש ליתנו ליד האשה לכשירצה אמרינן דעליה סמיך משא"כ כאן דאפשר שזה לא העלה על לב כלל ענין גירושין והרצה לפניו איזה ענין אחר וע"ז חתם אבל לא אסיק אדעתיה לגרש כלל. ודבר ברור הוא דאי ידעינן שזה א"י לקרות רק שחתם עצמו ע"פ מאמרו של האדון שאמר לו שכתב בתוכו כך וכך דל"מ דשמא הכחיד הענין שבכתב תחת לשונו וכתב בתוכו דברים אשר לא צוה ולא עלה על לבו דאפשר שביקש ממנו לכתוב שתבא אשתו לכאן או איזו ענין אחר או אף שהזכיר לו ענין גירושין שמא היה ע"פ איזה תנאי וכדומה ואף בישראל כשר כה"ג ל"מ כ"א כגון ר"ט וספרי דדיינו ואף דאמרינן שם דבגיטין משום תקע"ג הקילו בעדים שאין יודעין לקרות שקוראין לפניהם והם חותמין מ"מ דוקא שנים קורין בעינן אבל אחד קורא אין רשאין לחתום ע"פ כמבואר באה"ע סי' ק"ל. ולענ"ד זה גרע מעדים דהתם הם יודעין שהבעל רוצה ליתן גט וציוה לסופר לכתוב רק שהם מחוסרין קריאה וסומכין בזה על הסופר משא"כ כאן לענין ציוה הבעל מאן לימא לן דידע בהא מלתא כלל והי' נלענ"ד לצדד ולומר ע"פ מ"ש בתשו' הרמב"ן סי' ע"ז שם דאפי' את"ל דכשא"י לקרות לא מתחייב מ"מ מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואח"כ חתם ומאן לימא לן שא"י ואעפ"י שאין רובן של ישראל יודעין לקרות בשטרי ארמאי כיון דאפשר דידע חזקה כיון דהתם ידע וקרא דומה למה שאמר גבי שטרא פרסאי דחתימי עליה סהדי ישראל והא לא ידעי למקרי ופריק בדידעי לאו למימר דכל שהם חתומים אנו חוששין מן הסתם כו' אלא מפני שאין סתמן של ישראל יודעין לקרות כו' ואהדר לי' בדידעי למקרי כלומר בחזקת שכל החתומים יודעים הם לקרות דכיון שאין להם לסמוך על קריאת אחרים אף אנו נאמר שלא חתמוהו עד שיקראוהו עכ"ל. ובאמת ראייתו אינו מובנת לי דהתם לענין עדים שפיר אמרינן דחזקה שלא חתמו עד שיקראוהו ולא סמכו על אחרים כיון שאין להם שיסמכו על אחרים משא"כ לענין לחייב הלוה שחתם בח"י והשטר הוא שטר הודאה בגופן של גוים למה לא יוכל לטעון שהטעו אותו ואמרו לפניו שכתב בתוכו איזהו ענין שאינו מעסק הודאה וחיוב כלל ולא אסיק אדעתיה שיהיה כתוב בתוכו דבר המחייבו ואין מקום לחייבו רק מטעם שכתב הרמב"ן אח"כ דבכל גווני מתחייב אף ע"פ שמתברר שלא קראוהו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר כו' אך לפי טעם הראשון צ"ל דאף בשטר הודאה אמרינן שאינו יכול לטעון שהטעו אותו דכל שהוא חותם את שמו הו"ל לאסוקי אדעתיה שמא כתוב בכאן עליו איזהו חיוב ואין סברא לומר שיוכל לטעון סמכתי על אמתלא זו שאטעון שהטעוני בכזב אלא מסתמא דקדק בדבר ולא חתם א"ע עד שקרא וידע מה שכתוב בתוכו ואם כן ה"נ בנ"ד נמי אמרינן דודאי מסיק אדעתיה ואינו חותם עד שיודע מה שכתוב בתוכו. ואף לפי מ"ש שלפי מה שראיתי החתימה וחתימת השנים שעמו נראה מענינו שאינם בקיאין לכתוב ולקרות מ"מ שמא היה שם שנים אחרים יהודים כשרים שקראו לפניו ועלייהו קא סמיך וחתם א"ע ועדיין צ"ע לפי שהדבר ידוע שרגילות הוא שכל אותן שאין יודעין לקרות הם סומכין על הכותב שמפיו יקרא אליו והוא כותב על הספר כל שכתיבתו הוא דרך אגרת בעלמא. ול"ד לההיא דרמב"ן דהתם היה ניכר מענינו שהוא שטר או שהלוה מודה שעשה שט"ח לזה אלא שהוא טוען שהיה ע"ד אחר ממה שכתוב בשטר והוא לא הבין בזה שפיר ס"ל דמסתמא לא היה חותם אא"כ קרא וידע מה שכתוב בתוכו כיון שידע שהוא מתחייב נפשו מסיק אדעתיה לידע מה כתוב בו משא"כ אם הוא באופן שיכול לומר לא ידעתי כלל אם הוא שט"ח והייתי סובר שהוא אגרת מליצה או בקשה ונותן אמתלא בדברים של טעם נראה דשפיר מצא למטען הכי ואפשר דאפילו לטעמא בתרא דהרמב"ן נמי מצי למטען כה"ג כיון שרגילות הוא לעשות כן בעסק אגרת הרשות לסמוך על הכותב ולחתום והדבר מסור לב"ד אי עביד דטעי בהכי וצ"ע: והנה במה שאין כאן קיום על החתימה כתב כבוד מחותני הגאון החסיד ני' לצדד היתר לפי שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ואין לך שעת הסכנה יותר מזה שהוא מזומן לצאת נגד המורים והזיקים ועוד שבאגרת הב' מעיד על הראשון שאמר זה כשהיה חולה עכ"ל הנה אני תמיה על זה דמה יושיענו דברי האגרת הראשון שלא היה חתימתו עליו כלל. ומ"ש שהאגרת הב' מעיד על הראשון זה תימא שאף על פי שהקפיטאן כתב שכבר כתב להם בדרך בצאתו מקעלין מ"מ מי יודע אם היה אז חולה ואם זהו האגרת שרומז באגרת שהוא חתום עליו אך באמת אני תמה מה שנראה מתוך דבריו שמפרש שעת הסכנה היינו שהבעל מסוכן בענין סכנת מיתה ובאמת ז"א כמבואר ברש"י דשעת הסכנה היינו שאפשר שתתעגן האשה כל ימיה וא"ל דכוונת מחותני הגאון ני' ג"כ כן הוא לפי שהוא מזומן לצאת למלחמה וגם חולה חוששין שמא מת ולא ישוב עוד וראה ארץ מולדתו וקא מעגנא ויתבה אבל זולת זה לא היו כותבין כשאין מכירין דאמרינן כיון שהוא חי עודנו בא יבא ואם יתמהמה תחכה לו ולכך הוצרך לומר דגם כאן איכא חשש שמא מת במלחמה ירד ונספה (ומ"מ יש לתמוה מ"ש שבאגרת הראשון מבואר שהוא חולה שהרי כשאנו אומרים שהשני מזויף הראשון כמאן דלית דמי ואין כאן ידוע חולי כלל ועוד דמה נ"מ באמירתו שאמר כשהוא חולה דאטו אנן חיישינן שיאמר משטה הייתי וכיוצא בו עד שנאמר שכיון שאמר בחליו מהני אנן חיישינן דלמא הכתבים הם כזבים ושטרא זיוף הוא ומה יושיענו מ"ש בהם שאמר בעת חליו ועוד כמה עקולי ופשורי איכא הכא ולא רציתי להאריך סוף דבר לא זכיתי להבין דברי קדשו וצ"ע). אבל באמת מש"ס דיבמות דאיתא שם ולא מצאו אדם כו' ואמרינן עלה נמי דבי ר"י תנא בשעת הסכנה כו' אלמא דהכוונה הוא לענין עיגון האשה וא"צ שיהיה במקום סכנה לבעל דוקא וכבר כתבתי בתשובה א' לתמוה על הלבוש והגהת פרישא שפירשו הטעם משום דאימת מות עליו ולא יכשיל ובאמת ז"א ולפום ה"ט פשיטא דל"ש כאן לצדד היתר מחמת