בית אפרים אבן העזר חלק ג קסח

לא שייך אנן סהדי כו' כיון דסבר דא"צ כפרה כלל וגם א"ל משום דברים שבלב דהא השתא קיימינן דהוי דברים וא"כ דילמא בלביה לא ניחא ליה וכן קשה בהך דמייתי התם הבא לי מן החלון כו' ודחי דילמא שאני התם דלפטרא נפשיה מקרבן קאתי והלכך חשדינן ליה במשקר: וקשה מה בכך דמשקר הא חייבי חטאת אין ממשכנין אותם כקושית התוספת בכריתות וא"כ קשה ממ"נ אם האמת אתו הרי פטור מקרבן למאי דס"ל דהוי דברים ואי משקר א"כ למה ממשכנין. ולענ"ד נראה ליישב דבאמת איכא ב' קראי דכופין חד' אמר ולא אפריש וחד' אפריש ולא אקריב והא שכופין אותו להפריש לא נפקא מיקריב רק מועשית והתם לא כתיב לרצונו כלל ואם כן שפיר מחייבין ליה להפריש עכ"פ ולא הוי כתלוהו ויהיב משום שהוא מדינא כמ"ש התוס' שם בב"ב ועכ"פ מבואר ממ"ש שיש חילוק בין דברים שבלבו בלבד ובין מה שבלבו ובלב כ"א וכן מבואר בח"מ סי' ר"ז ובדוכתי טובא דבאומדנא דמוכח דברים שבלב נמי הוי דברים וא"ל דהיכא דמשמעות הלשון הוא בהיפך מכוונת לבו לעולם לא הוי דברים אף באומדנא דמוכח ז"א דהא בתלוהו ויהיב קי"ל דאינו כלום וכבר כתבתי דטעמא משום דאומדנא דמוכח הוא ואע"ג שאמר רוצה אני בהדיה לא מהני: איברא שיש לחלק שאני התם דאנן סהדי דלא גמר והקנה כיון דאנוס הוא משא"כ היכא שהדבר ברצון כדת אין אונס ולא שייך הקנאה בכ"ד מהיכי תיתי ניזיל בתר איפכא ולתפוס עיקר מה שבלבו ולא מה שבפיו וכן מבואר בשו"ת הרשב"א סימן תל"ז דלעולם אזלינן בתר משמעות לשונו ולא בתר מחשבתו כלל איברא שצ"ע לפמ"ש הר"ן בקידושין בשם ר"ת דההוא דמס' כלה בעובדא דר"ע שהיה נשבע ומבטל בלבו היינו לפי שאמרו לו היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על רבותיך וכן הנצרך לברר ולהוכיח שהוא כדבריו הוי כעין אונס ודמי לההיא דנודרין להרגין וכיוצא בזה כתבו התוס' בנדרים דף כ"ח א"כ י"ל דנ"ד נמי להא דמיא שלפי שאמרו לו שא"א לשנות נוסח נתינת הגט לא היה יכול לעבור על דעתם ולומר סתם והוי כפירש: ואמנם הרמב"ן שם חולק ע"ז וס"ל דגם התם הוציא בשפתים בלחש אבל בתר מחשבתו לא אזלינן ואף להר"ן יש לחלק ולומר דלא דמי לדהכא כיון שכאן הגילוי דעת היה קודם הנתינה ובשעת הנתינה אמר להדיא לא יהא גט ואפ"ה אם הוי דיינינן ליה כגילוי דעתה נמי לאו כלום הוא דאפילו למ"ד מילתא הוא הא אינו רק לבטל הגט ולא לקיימו ומכ"ש דקי"ל כמ"ד לאו מילתא הוא ועיין בשו"ת זקיני הגאון מהר"מ מלובלין סימן קכ"ב ובשו"ת ב"ח החדשות שנדפסו ע"י ע"ש סימן צ' וצ"א ובמקום אחר הארכתי בזה ופה אקצר ומ"ש הטור בסימן קל"ה בשם הרמ"ה דדווקא באמר לעדים מעיקרא שלא בפני האשה ראו גט שאני נותן לאשתי אז אע"פ שאמר לה כנסי שט"ח זה לא אמרינן שביטלו אח"כ משא"כ באמר לעדים מתחלה בפניו דלא שייך משום כסיפא אמרינן דודאי בטולה בטליה כו' ע"ש זה מורה ג"כ כמ"ש ובנ"ד בגמר דבריו נתפס והגט אינו כלום ועיין בשו"ת פנים מאירות סימן הנ"ל ובשו"ת שב יעקב הנ"ל מה שהשיב המחבר שם באופן שנראה שבנ"ד אין לחוש וכתבתי כ"ז ע"פ הנוסח שסדרתי ע"פ אופן המעשה בשאלה כפי הרשום בזכרוני מהג"ע שהובא לי אשתקד ונאבד ממני ואולי היה המעשה בשינוי ממ"ש ותשובתי סובבת על אופן המעשה המסודר בשאלה לבד ומעתה אבא לבאר שאר צדדי ההיתר: גלוי וידוע הסכמת הפוסקים רובם ככולם דבדאורייתא קי"ל אין ברירה ובדרבנן יש ברירה וטעמא דמלתא משום דמספקא לן אי יש ברירה או לא הלכך בדאורייתא מחמירינן למימר אין ברירה ובדרבנן מקילינן ואמרינן יש ברירה ומה"ט פסק הרמב"ם בפ' מה' גירושין דאם אמר לאיזה שארצה אגרש הוי ספק גירושין וכן ביאר הר"ן ריש פרק כל הגט ואי הוי אמרינן אפילו בדאורייתא אין ברירה אפילו ריח הגט אין בו כמבואר שם דרב אסי אמר כולם פסולין חוץ מן האחרון ופרש"י דלחומרא אמרינן יש ברירה ור"י אמר אף אחרון אינו פוסל ומותרת לכהונה משום דס"ל אין ברירה ולפ"ז אם נאמר אין ברירה אף לקולא אין כאן מקום לחוש אבל אם נימא דיש ברירה א"כ הוי כשאר תנאי שאם נתקיים התנאי ה"ז גט ואם לאו מותרת לבעלה כהן כדין שאר גט על תנאי ולא נתקיים ולפ"ז אם היינו צריכין לדון בענין שתיכף שעמד מחליו פירש שיחתו שאינו רוצה בגט לא היה מקום לספק דבין אם יש ברירה או אין ברירה אתתא שריא לבעלה וזה פשוט אך הדבר קשה כאן לפי שכשעמד מחליו ולא גילה דעתו ואיכא לספוקי אי מהני מאי דקאמר השתא לא ניחא לי והנה גבי ע"מ שירצה אבא שלש מחלוקת בדבר אם היינו ע"מ שיאמר או ע"מ שישתוק או ע"מ שלא ימחה וכ' הב"ש באה"ע סימן ל"ח שיש לחוש לכל הפירושים לחומרא ע"ש בשם רי"ו וא"כ גם כאן אם היינו אומרים יש ברירה א"כ כיון ששתק ולא גילה דעתו שאין רצונו בגט חל הגט אם נימא דע"מ שירצה היינו ע"מ שישתוק אבל אין ברירה אף לקולא אין הגט כלום: ואולם לכאורה אין כאן צד להקל אף אם היינו אומרים אין ברירה דא"כ גט ש"מ היכי משכחת לה הא מבואר בש"ס דבברירה תליה מלתא וכבר נתחבטו הגאונים קמאי ובתראי בזה בשלמא לשיטות הפוסקים דס"ל דדווקא במהיום דמה היא באותן הימים מוכח ברירה ה"ט דאין כאן שעה מבוררת שיחול הגט וא"כ למאי דנהיגינן לומר מעכשיו אין כאן ברירה אבל באמת דעת הפוסקים שאבאר לקמן דבמעכשיו הוי נמי כאומר מעת שאני בעולם ועוד דלרש"י תלוי בברירה מטעם אחר דכיון שאין התנאי תלוי רק במי שחייו ומותו תלויין בידו וכן הסכימו התוס' מההוא דע"מ שירצה אבא דתלוי ליה הש"ס בברירה וא"כ גט ש"מ מ"ט מהני כלל והפני יהושיע יהיב בה טעמא בפרק מי שאחזו ודבריו צ"ע: והנה הרמב"ן כתב דדווקא במתנה על שני דברים שייך ברירה אבל במתנה על דבר אחד לא ובהכי א"ש ההוא דאתקון שמואל בגיטא דש"מ וההוא דע"מ שירצה אבא כיון שהרצון עשוי להשתנות שפיר אנו צריכין לברירה ולכאורה צ"ע על דבריו מהא דב"ק דף ס"ט גבי כל שילקטו העניים היום יהא הפקר אמרינן דתלוי בברירה אע"ג דאינו מתנה אלא על דבר אחד ואינו תלוי ברצון רק במעשה דבכה"ג א"צ לברירה וצ"ל דה"ט משום דכיון דלא הוברר איזה פירות ילקטו יותר מדינם שעל אלו כוונתו שיהא הפקר וכשלקטו אנו צריכין לומר הוברר הדבר שעל פירות האלו חל ההפקר מתחלה וכמו בב' לוגין שאני עתיד להפריש ולפ"ז לא היה צריך הרמב"ן לומר דהא דאמרינן בעירובין הריני מערב לכל שבתות השנה רציתי אלך דתלוי ברירה משום שתלוי ברצון ובפשיטות הו"ל למימר כיון שאנו צריכין לומר הוברר על איזה שבת דעכשיו שרוצה הוברר הדבר שעל שבת זה קנה לו עירובו בין השמשות ורש"י בב"ק שם כ' דכי לקטן אמרינן הוברר כו' ואע"פ שאין בעה"ב יודע בשחרית שמא לא ילקטו יתר על דינם נראה שכ"כ כדי שלא תיקשי דהא דמי לתנאי וכן כ' שאין בעה"ב יודע כו' וכיון שאין דעתו סומכת שיתקיים אדרבא טפי הוי ניחא לן שלא ילקטו יותר לא דמי לתנאי ולפמ"ש א"צ לזה דשפיר תלוי בברירה לענין הפירות איזהו פירות היו עומדין להיות הפקר: והנה להרמב"ן הא דבר"פ כל הגט אמרינן מהא דלכי מייתי הוי גיטא מוכח דיש ברירה ה"ט דכיון דמיירי באומר מעת שאני בעולם אין השעה מבוררת לידיעה וצריך ברירה ולפ"ז בנ"ד לשיטת הרמב"ן נמי הוי אמרינן יש ברירה כיון שהוא על דבר אחד ואע"פ שתלה הדבר ברצון כ' הרמב"ן שם דלמ"ד ע"מ שירצה היינו שלא ימחה לא שייך ברירה ויבואר לקמן אי"ה טעמא דמילתא איברא שהרמב"ן לא כתב זה דמתנה על דבר אחד לא שייך ברירה לדבר ברור והעלה בצ"ע טעמא דמלתא דנהגין בגט ש"מ ואע"ג דהרמב"ן במי שאחזו גרס כגירסת הרי"ף וחכמים אומרים מגורשת לכל דבר ובכל הגט כ' דלמ"ד מגורשת לכל דבר א"כ הא דאומר מהיום אינו כאומר מעת שאני בעולם והוי שעה מבוררת שחל מיד ואע"ג שתלה התנאי במיתה לא תלי בברירה כיון שמתנה על דבר אחד אפ"ה סיים הרמב"ן שצ"ע ובדיקה בדברי הגאונים ז"ל והנה התוס' כתבו דבדבר העומד להתברר כגון בגט ש"מ שבודאי יתברר אם יחיה או ימות יש ברירה וכ"כ המרדכי בפ' מי שאחזו בשם ספר התרומה דמה"ט נהוג גבן גט ש"מ ולא חיישינן לברירה וכ"כ הר"ן שדברי התוס' מחוורין יותר וגם ביש"ש ב"ק הסכים לזה ומבואר מדבריה'