בית אפרים אבן העזר חלק ג קסז

מדבר גזרה שמא ישבור הזוג ויצאה חנם. אציע צדדי ההיתר אשר ממקור הש"ס והפוסקים נובע מעיינם. וראשון לציון הנה הנם: מתחלה אבאר מה שיש לצדד בנ"ד שאחר שהשיבו לו הדיינים הן אבל נוסח הגט צריך להיות באופן זה דווקא והקשיב לקולם ואמר סתם אם לא מתי לא יהא גט לא משגחינן בדיבורא קמא כלל ותפוס לשון אחרון ואע"פ שי"ל שעל סמך תשובת הדיינים שהבטיחוהו שיהא גמר ונתן ואמר שלא יהא גט ולבו לא נכון עמו לא איכפת לן בהא כלל כיון שפיו סותר הדברים שבלב פשיטא דלא הוי דברים והא דאמרינן בריש זבחים כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה היינו דווקא בסתם כגון שוחט לשם פסח וסתמא או כההוא דאיתא בח"מ סימן רכ"א בשם הנ"י דאם היה קציצה ביניהם וחזר א' ושוב משכו סתם אמרינן ודאי על דעת קציצה ראשונה קנו וכ"כ הב"ש בסימן כ"ט משא"כ אם פי' וסותר מה שאמר תחלה מבואר בדוכתי טובי דדבורו האחרון שאמר בשעת מעשה עיקר ואף ע"ג דאומדנא הוא שבלבו למה שאמר תחלה אפ"ה אמרינן דדברים שבלב נינהו וכדמוכח בקידושין דף נו"ן דמייתי רבא ראיה דדברים שבלב אינם דברים מהא דתני' יקריב אותו כופין אותו עד שיאמר אמר רוצה אני ודחי דילמא אנן סהדי דניחא ליה בכפרה והרשב"א שם הקשה ג"כ דילמא שאני התם דאגב אונסא גמר ומקני ותי' דחדא מתרי טעמא נקט אלמא דהא דאמרינן דברים שבלב אינם דברים היינו אף בלביה לא ניחא ליה לגמרי ולא גמר ומקני אפ"ה אמרינן דברים שבלב אינם דברים וה"ה בנ"ד אף אם היה אומר שמה שאמר לא יהא גט היה כוונתו ע"ד ראשונה שאם ירצה יהיה גט אפ"ה אינו כלום: איברא שבשו"ת פנים מאירות ח"א סימן נ"ג כתב דדוקא כגון ההוא דזבין אדעתא למיסק כו' דבעיקר זביני הם פיו ולבו שווין אלא שבלבו היה להטיל תנאי המבטלו בזה אמרינן שאינם דברים וכן בהא דסבור הייתי שהוא כהנת כו' אבל הכא שבגוף הקידושין אמר שלשחוק והיתול נתכווין ומעולם לא נתכוין לקדושין שפיר הוי דברים ע"ש שהאריך מ"מ נראה דמודה בנ"ד שהרי לא היתה כוונתו היפוך הדבור לגמרי רק שאם ירצה כשיבריא יהא גט והוי כתנאי דהתם ועוד שגוף דברי הפמ"א תמוהים שהרי מההוא דיקריב אותו דמייתי הש"ס מוכח דאף בכה"ג נמי ס"ל לרבא דלא הוי דברים ומצאתי בשו"ת שב יעקב חלק אה"ע סימן כ' בתשובת הגאון מוהר"ר הילמן ז"ל שהשיג על הפמ"א בזה. ואחר העיון היה נלפע"ד שיש פתחון פה לקיים דברי הפמ"א ואדרבה לכאורה דבריו מוכרחים דאלת"ה תיקשי קושית הרשב"א שהבאתי לעיל דמנ"ל לרבא להוכיח מיקריב דילמא טעמא משום דאגב אונסא גמר ומקני ותי' הרשב"א דחוק וגם הגאון מוהר"ם בתשובה הנ"ל הקשה כן משמיה דנפשיה וגם קשה מה שהקשה הלח"מ פ"ד מהל' אישות דלמה לא דחי הש"ס בב"ב דמייתי מיניה סייעתא לר"ה נימא שאני התם שאמר רוצה אני וכך נראה דלכאורה באמת כופין עד שיאמר רוצה אני אמירה דידיה ל"ל כיון שכופין אותו שימסור לידם הקרבן שפיר גמר ומקני אגב אונסא וצ"ל דהא ודאי אגב אונסא מקני אלא דמ"מ לאו ברצון הוא מקנה רק מחמת אונס אלא דבזביני מהני כיון דעכ"פ גמר ומקני משא"כ גבי קרבן דכתיב ביה לרצון מה מועיל מה שגמר ומקני סוף סוף לאו לרצונו קרינן ביה שהרי מה שמוסר לידם הקרבן מחמת אונס הוא ועוד דלרצונו ל"ל כלל כיון דכתיב יקריב שכופין אותו ממילא גמר ומקני מחמת אונס לא מהני והיינו דקאמר יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וא"כ שוב אע"ג שבלבו שמחמת אונס הוא מקנה הוי דברים שבלב אינם דברים וניחא טפי הא דמוכיח ר"ה דאגב אונסה גמר ומקני דלפ"ז בגוף המעשה פיו ולבו שוין ואף שבלבו שמקנה מחמת אונס הרי אומר בפיו רוצה אני והוי דברים שבלב ואינם דברים משא"כ אם נימא דלא גמר ומקנה אע"ג דדברים שבלב נינהו מ"מ לא מהני אף ע"ג דאמר רוצה אני כיון שלבו חלוק מפיו בעיקר הדבר כסברת הפמ"א וממילא דלק"מ קו' הלח"מ דנימא שאני התם דאמר רוצה אני דז"א דעיקר הדבר מאמירה לא שייך גבי קרבן דכתיב לרצונו משא"כ בזביני כיון דאגב אנסיה גמר ומקני מה לי אמר רוצה אני או לא. ובזה מיושב דברי הרמב"ם שבפ' י"ד מהל' מעשה הקרבנות הצריך רוצה אני ובפ"י מהל' מכירה לא הצריך רוצה אני וכן בה' אישות ותמה הלח"מ דבש"ס מדמי להו להדדי ולפמ"ש א"ש בס"ד: אך קשה אהא דדחי ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה דא"כ רוצה אני ל"ל וצ"ל דה"ק דאמרינן דאף על גב דמתחלה לא היה רוצה אמרינן מה שאומר רוצה אני אינו מחמת אונס אלא מחמת דניחא ליה בכפרה וכן מבואר בפ"י והשתא בנ"ד נמי להא דמי שבעיקר הדבר פיו ולבו שוין ואף שמרצונו לא היה אומר כן רק לפי שלא רצה להמרות פי הדיינים שאמרו לו שנוסח הגט צריך להיות כן מ"מ לא עדיף מאונס שאף שבלבו שמחמת אונס הוא מקנה ואנן לרצונו בעינן אפ"ה כיון שאמר רוצה לרצונו קרינן ביה וכ"ש שלא היה כאן אונס בדבור וגם לא היה לגמרי חלוק מפיו רק כעין תנאי וכמ"ש. ומצאתי ענין כזה בשו"ת מהרי"ט חלק אהע"ז סי' י"ג שכתב בש"מ שאמר לו ליתן גט ואמר שכך יעשה אמנם קצת מטלטלין ינתנו לאמו ואמרו שלא יתלה נתינת הגט בנתינת המטלטלין אלא יתן גט בלא תנאי והבטיחהו לעשות כן ונתן גט סתם וע"ז השיב דאע"ג דנראה דקפיד בהכי מ"מ לא כפליה לתנאי כו' ומכ"ש שכבר הוציאו מלבו ואמרו לו שלא יתלה כו' וסמך על הבטחתם וה"ל לאתנויי בשעת נתינה כו' והא נמי להא דמיה: ועוד נראה דבנ"ד ממ"נ אם אזלינן בתר מחשבתו ומה שבלבו וכנראה מדברי התוס' בשבועות דף כ"ו שחילקו בין ת"ח לע"ה דבע"ה שדינין ליה במשקר והחמירו שלא יקל ראש בנדרים ואמנם התוס' בפסקים והר"ן בקידושין והרשב"א בנדרים ובשבועות חולקים ע"ז וכן דעת הריטב"א וכן מוכרח לע"ד מסוגיא דקדושין ואין להאריך שאף לפי דעת התוספות לא שייך לומר שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא שהרי אומר שמעולם לא היה בלבו לגרש לכשיבריא רק שאמר כן לאיים על חותנו ואם לא אזלינן הרי אמר שלא יהא גט אבל מכל מקום יש לעיין בנ"ד ומתחלה אבאר מה שנלע"ד לתמוה לכאורה לפמ"ש התוס' בכריתות ר"פ אמרו לו שהקשו בההוא דאמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב דהיאך מחייב ר"מ הא חייבי חטאות אין ממשכנין אותם והוא מרצונו לא יביא ותירצו דהתם שאני דלא ניחא ליה בכפרה משא"כ כאן דניחא ליה אלא שסבור שאינו חייב כפרה ממשכנים וכוונתם מבוארת דבכל חייבי חטאת אפשר דאע"ג דהשתא אינו רוצה וישהה איזה זמן מ"מ לא יפשע שלא להביא לגמרי וכשישים על לבו יביא משא"כ כאן שלפי דבריו אינו מחויב כלל ולעולם לא יביא והשתא תימא דהא בב"ב דף מ"ח הקשו התוס' אהא דמייתי מיקריב הא ר"ה תלוהו וזבין קאמר תלוהו ויהיב לא קאמר והך תלוה ויהיב הוא ורוצה ר"י לתרץ דכיון שהוא מחויב כפרה תלוהו וזבין חשבינן ליה: והשתא בהך דאמרו לו תיקשי ממ"נ למה ממשכנין אם יודע שמחויב כפרה רק שמשקר במזיד א"כ הוי כשאר חייבי חטאת דאין ממשכנין דכשישים על לבו יביא וע"כ כמ"ש התוספות דלכך אין ממשכנין לפי שהוא סבור שאין מחויב כפרה אם כן שוב הו"ל כתלוהו ויהיב ומאי מהני כפיה. ולכן נלענ"ד ליישב שהמפורשים הקשו דמ"ט בתלוהו ויהיב או בגט מעושה אינו כלום הא קי"ל דברים שבלב אינם דברים ותי' הריטב"א בקידושין דדוקא דברים שבלב בלבד אינם דברים. משא"כ היכי שהם דברים שבלבו ולב כל אדם שכל העולם יודעין שהדבר כן משום אומדנא דמוכח שפיר הוי דברים ולפ"ז א"ש בההוא דר"מ דשפיר ממשכנין דהרי אנן מספקינן אם שקורי משקר במזיד או שמא הוא שוגג וסובר שא"צ כפרה הלכך שפיר כייפינן ליה אולי יתעצל מלהביא דשמא ליביה אנסיה וסובר שלא אכל ואפ"ה שפיר מהני כפיה אע"ג דשמא בליביה לא ניחא ליה והוי כתלוהו ויהיב ז"א דהוי דברים שבלב וא"ל דהוי דברים שבלבו ולב כל אדם ז"א דאדרבא בלב כל אדם הוא להיפוך שמאמינים להעדים שאומרים בבירור שאכל רק אשתמוטי משתמיט מלהביא קרבן ולכך הוא משקר וכיון שאומר רוצה אני אז בלב כל אדם דודאי גמר למיקני גם בלב וא"כ אף אם האמת אינו כן רק ששוגג הוא וא"כ לא גמר למיקני מחמת אונס מ"מ רק בלבו הוא כן אבל כל אדם כסבורים הם שניחא ליה ודברים שבלבו אינם דברים וא"ל דאכתי תיקשי למאי דבעי הש"ס למימר דדברים שבלב הוי דברים והתם טעמא משום דאנן סהדי דניחא ליה דתהוי כפרה א"כ אכתי תיקשי מ"ט מחייב ר"מ הא התם