בית אפרים אבן העזר חלק ג קסו

והנה לכאורה בלא"ה אין הכרע מהך דחולין שיסבור רבא דל"ש התראה אף לפי גירסת הספרים שם דהא ודאי אף על גב דקאמר ואזדא רבא לטעמיה מכל מקום רבא לנפשיה לא ס"ל הכי להלכתא דהא אנן קי"ל ששא"ר שמה שחיטה אלא אליבא דר"ש הוא דקאמר רבא הכי וכמ"ש רש"י ולפ"ז גם הא דהתראת ס' ל"ש התראה הכי קים ליה לרבא דר"ש הכי ס"ל אבל רבא גופיה ודאי ס"ל להלכה דשמיה התראה. אך יש להוכיח לכאורה דר"ש ס"ל שמיה התראה מהא דאמרינן בע"א דף ס"ח ר"ש לטעמיה דאמר אפילו איסור ואיסור לא מצטרפי וכ' התוס' דהיינו דאמרינן במעילה דר"ש דקאמר אין מצטרפין היינו שא"צ צירוף היינו דווקא בעינייהו בלא תערובות משא"כ בע"ז מיירי ששניהם נתערבו בהיתר דבכה"ג לא קאמר ר"ש כ"ש למכות כו' ע"ש ולפ"ז ק' דא"כ דלר"ש מועיל ג"כ ביטול א"כ אכתי קשה הך דמעילה ומה ילקה עליהם דהא אמר ר"ל בזבחים דף ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן כו' פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו וא"כ מה בכך דכ"ש למכות הא מ"מ בטל חד בחבריה ולא ידעינן משום הי מינייהו מתרים ביה וכדאמרינן התם ש"מ ל"ש התראה אע"כ שסובר שמיה התראה מיהו יש לדחות דהתם מיירי שלא בללן רק אכלן בזא"ז בתוך כא"פ וגם יש ליישב עפמ"ש רבינו ברוך שם דכל שמתרין בו אע"ג דלא ידוע משום הי מינייהו לא הוי התראת ס' ועיין בשבת דף פ"ט ואין להאריך: והנה בשבת דף ד' ד"ה קודם כו' הקשו התוס' היכי אתי לידי חיוב סקילה הא התראת ס' הוא ולכאורה קשה ג"כ מאי קושיא דילמא רב ביבי ס"ל דשמיה התראה וגם תימה לי מ"ש התוס' דשמא היה בדעתו לרדותה קודם ומה שלא רדה שמא שכח ההתראה דאטו התראת ס' מטעם דשמא אינו רצונו לעבור איסור אתינן עלה שדנין אותו לכף זכות ששכח ההתראה דהא אפילו בהכה את זה כו' אמרינן דהתראת ס' הוא ועוד דלפי דברי התוס' א"כ גם בשוחט או מעביר ד"א וכה"ג נימא שלא היה בדעתו לגמור המעשה ואח"כ שכח ההתראה וגמר המעשה: וראיתי שאא"ז מהרש"א כ' דהו"ל להקשות במתני' דכלל גדול דחשיב אופה ותירוץ דשם מצינן לפרושי דמיירי באופה להדיא כו' ואכתי קשה דגם בשאר מלאכות שיש שהות במעשה נימא הכי והא ודאי ליתא דכל שהתרו בו והתיר עצמו למיתה בשעה שמתחיל לעבור ל"א דהוי התראת ס' ויהיה כמשיב ידו אלא כיון שהתחיל יגמור אותה וע"כ ל"א דהוי התראת ס' אלא כשצריך לעשות מעשה אחר ומדברי רבא בתירוצו משמע לכאורה דיש חילוק בין היכא דמחוסר מעשה דהוי התראת ס' משא"כ בזה שאין מחוסר מעשה אפילו. ולענ"ד אפילו אם הוא תלוי במעשה כל שהתחיל בה אע"פ שהוא צריך לעשות גמר המעשה שפיר הוי התראה ודאי ובדברי אא"ז מהר"מ מלובלין ראיתי אהא שכ' התוספת דמה שלא רדה שמא שכח ר"ל דאם היתה התראה שירדה שמא שכח שאל"כ דברים אילו למותר ור"ל דודאי כיון דהתראות ס' הוא אצ"ל שמא שכח אלא ל"ש התראה כמש"ל. ואני תמה דאם הו"מ למימר שהתרה שירדה אם כן משכחת לה שהתרו בו קרוב לשעת גמר אפייתו דאין סברא לומר שכח: אמנם באמת אין זה סברא כלל שהתרו בו שירדה כיון דעיקר ריבויה על מעשה אופה הוא ואין התראה על עבירת הלאו בעינן וכמש"ל בשם רש"י במכות דמה שאינו רודה עבירה שאין בה מעשה הוא ועל כן שנתרה בו שאם ירדה יתחייב על המעשה שהדביק הפת בתנור וזה אינו מועיל: ואמנם כבר כתבתי דבנדון כזה ודאי יש לחייבו אם התרה בו בשעת התחלת המעשה וכמ"ש הריטב"א בשם הר"מ ז"ל דכל עבירה מתרין בשעת התחלת עבירת הלאו ומ"מ ל"א דשמא לא היה בדעתו לגמור רק ששכח ההתראה וגדולה מזו כתב התוספת במכות דף כ' ע"ב ד"ה לא צריכא כו' דכיון דהתחיל לעבור תכ"ד להתראה ל"ש אישתלי וכדמוכח פי' יוחסין גבי ה' אלמנות בזא"ז דחייב אכל חדא וחדא כו': והנה בהך סברא דשמא שכח ההתראה יש לפלפל הרבה והנה מצינו בשבועות דף ל"ו דקאמר רב אחא בר הונא כו' פגע בהו רב כהנא א"ל הזיד בשבועות הפקדון והתרו בו מאי לפירש"י דבשבועות העדות ליכא למיבעי הך איבעיא משום דאין התראות ודאי דמי יודע אם יודעין לו עדות והתוספת הקשו ע"ז דאין נראה דלא חשיב ס' כיון דלמותרה אין ס' דהא בעדים זוממין כו' והא דלא בעי הזיד בשבועות העדות דא"א לידע אם הם מזידין שיכולין לומר שכחנו עכ"ל ולכאורה בלא"ה ק' על רש"י ז"ל לפי מה שנראה מדברי התוס' דהא משום התראת ס' נגעו בה וא"כ עדיין קשה דהא מרא דאיבעיא זו הוא ר"כ ור"כ הוא דאמר בחולין אתיה מהורג את הנפש כו' וכ"ת דבדקינן ליה כו' וכ' התו' דאע"ג דהו"ל התראת ס' שמא קסבר דשמיה התראה כו' ולפ"ז שוב הו"ל למיבעי גם בשבועות העדות ודוחק לומר דאף ע"ג דאיהו ס"ל דשמיה התראה מ"מ נקט בעייתו לכ"ע דז"א דהו"ל למינקט הא בעיא בתרווייהו (ואע"ג דתרי רב כהנא הוי חדא שהיה תלמיד חבר לרב וכדאמרינן א"ל ר"כ ור"א לרב וכמ"ש התוספת בר"פ המוכר את הבית וחדא בתרא שהיה בזמן רב אשי מ"מ משמע לי דההיא דשבועות הוא ר"כ בתרא שפלפל עם תלמידי רבה וגם ההוא דחולין הוא נזכר בסוף אמוראים הנזכרים שם אחרונים): ואמנם כבר כתבתי דבלא"ה בההוא דחולין לפמ"ש התוספת כשהס' למותרה לכ"ע ל"ש התראה. והנה הגאון בעל שאגת אריה ז"ל בתשובתו שהשיב לנו כמו י"ג שנים הרגיש בזה וכ' דהתוס' ה"ק דהש"ס ר"ל דשמא לא אזלינן בתר רובא רק דהתראת ס' הוי התראה אף בכה"ג. והנה נשתייר עוד דברים רבים בקולמס ובכל ענין וענין שכתבתי יש לי לפלפל הרבה כשערות ראשי כו' ומחיה חיים יחלימך ויחייך. ולטובה יכתבך ויחתמך כנפשך ונפש ש"ב המתעלס באהבתך ודורש"ת וטובתך: הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד שאלה קכב שאלה איש פלוני וכהן הוא היה שכיב מרע והוה תקיף ליה עלמא טובא ונכנסו דייני העיר אצלו לחלות פניו שיתן גט לאשתו ע"ת דאם לא מתי כו' והשיב בזה"ל יוא אובו. איך וויל אז איך וועל גיזונד ווערין זאל איך דיא ברירה האבין וויא איך וועל וועלין והשיבו לו יהא כדבריך אבל אין לנו לשנות נוסח הגט ונתינתו ונכתב הגט כדינו ובהגיע המסדר לתנאי דאם מתי ואם לא מתי אמר הש"מ בזה"ל איך האב דאך אייך גיזאגט אז איך וועל גיזונד ווערין זאל איך דיא ברירה האבין וויא איך וועל וועלין והשיבו הדיינים יוא אבר דער נוסח הגט מיז אזו גיין וסידר הדברים כסדר הכתוב בהל' גיטין וניתן הגט ושוב חזר לבריאתו וכמה ימים משחזר לבריאתו לא גילה דעתו אם לרחק או לקרב ועתה רוצה לדור עמה ואומר כי מעולם לא היה דעתו לגרש רק שכוונתו היה לאיים על חותנו שלא סילק הנדן שפסק לבתו בשלימות ועתה עמד השואל ושאל אם יש כאן בית מיחוש לפוסלה עליו מחמת הגט או לא: תשובה נלענ"ד למצוא עזר ותרופה. לכהן שדעתו. יפה ואזני שמעה שנפתח ברבוותא אבל אותיותיהם לא ראיתי ויודע אין אתי מה שנמנו וגמרו וענו ואמרו והערוני רעיוני. לומר עם קני את אשר מן השמים יורוני ואתנהל לעטי. לרגל המלאכה אשר לפני ואף כי צעיר אנכי לימים ראיתי עצמי מחויב בדבר לקיים כדבר האמור ומבשרך אל תתעלם שארי הנה. למען השיבה אל בעל נעורים ולא יכרת מעונה למפסלה מכהונה והגם כי הענין עמוק ומי ימצאנו. כי חזק הוא ממנו אף כן אנכי אעננו. ויש אשר נמנעין ומושכין את ידיהם ילדות היתה בי ואמרתי לדין לפניהם אם דברי ייטבו בעיניהם יסמכו את ידיהם אם כה יאמרו שמועה זו נאה מפיהם לו תצא הוראה ואם יחזו במראה ולא בחידות. כי תמר תמרורים בתמרוריתה עומדת. מי יאמר נואש לדבריהם ולא יענה אמן אחריהם. ובה' בטחתי שיאיר עיני. ועל הדין ועל האמת יעמידני. ואשר דעי כי המחמיר ותולה בוא"ו דכתיב אאופתה קסבר ריחה מילתא וריחו כטעמו ונימוקו עמו. דדריש חספא בוא"ו דואשה לא יקבל שכר על הפרישה כי לא הותרה הוצאה שלא לצורך ואף כי אנכי היום רק אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינם ומדאגה