בית אפרים אבן העזר חלק ג טו

דהא אין כאן אומדנא שנתן ע"מ שתעשה לעצמה תכשיט דאל"כ למה פיזר מעותיו דז"א די"ל דדעתו קרובה ונתן סתם כדרך כל הנותנין ומחמת אמירתו שאמר שתקנה כו' איו זה רק דרך חיבה כו' אך דכ"ז אם נימא דלעולם פלגינן דיבורא אע"ג דחד צוואה הוא לא תלינן בתנאי משא"כ למאי דמייתי מהסמ"ג דכל כה"ג דחד צוואה הוא הוי כתנאי א"כ גם בזה אין לנו לומר שלשם חיבה קאמר אלא אמרינן דהוי תנאי וכמו התם דאי לאו דהיכא דקאמר הבו ת' זוזי ולנסוב ברתי י"ל דשני מתנות הם היינו אומרים שתנאי הוא וה"נ דכוותיה אמרינן דתנאי הוא אלא שצריך להבין למה באמת נותן לזה דין צוואה א' דלמה לא נאמר דגם כאן שני צוואות הם בחדא מה שמצוה שיתנו לה וגם מה שמצוה שתיקנה לעצמה חגורה ומאן לימא לן שתלאן זה בזה ונראה דס"ל דדוקא התם שהצוואה השניה אינו תלוי בראשונה כלל משא"כ כאן דודאי מה שאמר ותקנה כו' אין לדברים אלו קיום מבלעדי הצוואה שצוה ליתן לה ק' ליטרין ואי לא הא לא קיימא הא ואע"פ שהראשונה אפשר לה בלא השני' לא פלגינן להו ואמרינן דהוי כמו תנאי: ולפי"ז יש ללמוד בנ"ד דכיון דמה שכתב שיכתבו לו שנגמר ענין הגט על הב"ד הקודם אין לו ענין מבלעדי מה שאמר שיתנו לה גט א"כ חד צוואה הוא וכל שא"א להתקיים ענין השני גם הראשון אין לו קיום ואין ליתן הגט כיון שא"א לכתוב תשובה ואע"ג דמ"ש על הב"ד הקודם א"ל דאין קפידא מחמת זה דודאי הקודם אחר קבלת הגט. מ"מ בזה שאנו יודעין שבודאי אינו שם ואנו מסופקים אולי עודנו חי באיזה מקום ואין בידינו לקיים הדבר הזה לכתוב לשם להשיב לו שנעשה רצונו וניתן הגט דלמא אדעתא דהכי שלא יבא לו ידיעה לא צווה ליתן ומכ"ש לפמ"ש שדעת התוס' ובעהמ"א דגם התם בביצה הטעם משום מעשה קודם לתנאי ובשליח לא שייך זה וכמש"ל וצע"ג: והנה מ"ש לעיל דיש לחוש לפי שאמר בלי עיכוב דמשמע שיתנו תיכף וכיון שנשתהה אפשר שאין ליתן כמ"ש הרמב"ם לענין אחר שבוע לכאורה יש להביא ראיה מדברי הרשב"א בתשובה הביאה הב"י סי' קמ"ד שכתב בראובן שכתב גט לאשתו והפקידו ביד שליש ואמר אל תתנהו לה עד שנה והלך ראובן ואחר ג' חדשים כתב לשליש שיתן הגט לאשתו משיראה כתב זה מהו שיתננו לה כיון דליכא למיחש לשמא פייס שהרי ביטל כל מודעי כו' תשובה כזה גט ואין כאן חשש כו' ע"ש ולכאורה משמע שהשליח לא עשה כאשר כתב הבעל ליתן לה מיד אלא החמיצו הדין עד ששאלו את פי הרשב"א אם ליתן לה אם לאו והרשב"א השיב בפשיטות כזה גט והיינו שרשאי ליתן לה אלמא דלא קפיד הרשב"א אהא שלא קיים השליח ככתבו של הבעל ליתן מיד ולא חשש לומר שמא הבעל מקפיד שיתנו מיד ואם לא יתקיים כפי כתבו שוב לא יתן אח"כ עד שנה כמו שציוה קודם אלא אמרינן שלא כתב זה רק לזריזות בעלמא ומ"ש אם יתאחר זמן מה אין קפידה ויכול ליתנו גם אח"כ. וד"ל דבאמת מיירי שהכתב לא הי' עדיין למראה עיני השליח כלל רק שהובא הכתב לפני המורה ושאל להרשב"א אם יתננו לה השליח ע"י שיראו לו את הכתב או לא דפשטא דלישנא משמע שהכתב הגיע ליד השליח וראה מ"ש לו הבעל רק שהוא שאל את פי המורה כדת מה לעשות אם ליתן ע"פ הכתב ההוא אם לא וע"ז הביא הרשב"א דשפיר דמי ליתנו לה ע"פ הכתב ההוא וא"כ ע"כ דמה שנתאחר הזמן לאו מלתא הוא: אך דמ"מ צ"ע דהתם כתב הרשב"א שאין לחוש לשמא פייס וביטל הגט כיון שציוה ליתן לה מיד כו' ע"ש משא"כ כאן שציוה לכתוב וליתן לה מיד ולהשיב לו תשובה על הב"ד המוקדם ועתה שהוא רואה שלא השיבו לו תשובה נפשו יודעת כי לא נעשה מעשה ואדרבא הרי השיבו לשם שאינם רוצים לעשות פה מאומה רק שהוא יעמוד לפני הב"ד הסמוך שם והם יורוהו כדת מה לעשות א"כ יש לחוש שחזר בו וביטל השליחות הראשון לגמרי וכמבואר בגיטין דף י"ח בתוס' ורשב"א ושאר פוסקים שם דכל זמן שלא נחתם הגט טפי איכא למיחש שמא פייס ואצ"ל שיש מקום לחוש לזה כ"ז שלא נכתב הגט עדיין שקבל יכול לבטל השליחות בדבור בעלמא. וכיוצא בזה כתב בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן ס"ו באומר שיכתבו ויתנו לה הגט ולא תתגרש בו אלא לאחר שנה או שנתיים כו' ועוד דנפיק חורבא דזימנין שיבטל הגט בתוך דבריו במקום שילך עם בני אדם והוא לא ישים לב באותן המלות דלאו כולי עלמא בקיאי בדברי ביטול ובמלואות הימים תנשא לאחר ונמצאת א"א יוצאות לעלמא בגט בטל כו' ע"ש וא"כ כ"ש כאן שעדיין לא נכתוב כלל אלא שי"ל דמהרי"ט לא כ"כ כ"א לענין לכתחלה משא"כ במקום עיגון כנ"ד אין לחוש לזה: אך ראיתי בשו"ת שב יעקב חלק אה"ע סי' ל"ה במי שנפסק דינו להוליכו על הגאלא שבמדה"י וצוה לסופר לכתוב גט כתב שם וז"ל וספק הד' שמא חזר וביטל השליחות הן מה שצוה להסופר או להעדים או לשליח אף דבש"ס אמרינן באומר כתבו כו' או ביוצא בקולר או במפרש במדה"י יכתבו ויתנו התם איירי שיכתבו ויתנו הגט בזמן קרוב דל"ח שיחזור מיד אבל כאן שכבר עברו וחלפו ד' שנים מיום שצוה מי יודע מה יולד יום שנוטה לדעת אחרת ומתחרט על הראשונות וביטל השליחות כו' אבל גם זה אין חששא הואיל דהעדים מעידים שקיבל עליו בשבועה חמורה עד"ר כו' בכן אם ידוע להב"ד שמה שהשבועה נעשה ג"כ ע"ז שלא יבטל השליחות שעשה ודאי ל"ח שחזר וביטל ע"כ. הרי מבואר שהיה מקום עיגון גדול ואעפ"כ לא מצא לה תקנה מחשש ביטול רק ע"י השבועה וא"כ בנ"ד שאין כאן שבועה ועברו ג"ש וגם הוא מומר דודאי יש לחוש לזה וכמש"ל משו"ת שבות יעקב ושו"ת חינוך ב"י אלא שצ"ע על השב יעקב שכתב דהך דיוצא בקולר כו' היינו בזמן קרוב אבל בזמן רחוק חוששין שמא אח"כ רוח אחרת עמו שאין נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב הרי שאמר לשנים לכתוב ולחתום גט לאשתו ונתאחר הדבר ימים שנים או שנמצא הגט בטל כו' אין כותבין זמן שאמר הבעל כו' והובא בטור וש"ע סי' קכ"ז הרי מבואר דאף כשאמר לכתוב ונתאחר כמה שנים כותבין אח"כ ואין חוששין שמא ביטל בינתיים ודינו כמו בשולח גט לאשתו שיכול השליח ליתנו בחזקת שלא ביטל כמבואר סי' קמ"א וצ"ל דהרמב"ם מיירי כגון שידוע שלא ביטל כגון שנשבע או שמודה שלא ביטל וכמ"ש הרשב"א בתשו' והתם לא קעסיק אלא לענין כתיבת הזמן והוא דחוק ועכ"פ כאן שלא נשבע כלל וגם הוא מומר ודאי יש לחוש כמ"ש: ועוד יש לפקפק בזה שנראה שאין כאן שליחות כלל לפי שכל שליח שלא נתרצה בשעה ששמע השליחות השליחות בטל ואף אם אח"כ הוא חוזר ורוצה לעשות השליחות לא מהני וכן מבואר ממ"ש בסדר הגט של ר"מ ר' יוזפ' בסד"ג אות כ"ג גט שניתן מיד הבעל ליד השליח שבעת עשיית השליח יאמר השליח בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה וראיתי בשו"ת ש"י סי' הנ"ל שכתב שדין זה לא נמצא בטור וש"ע בדיני שליחות כו' ובודאי כתב רק לרווחא דמלתא ולדינא אינו מעכב כגון שמזמינים אותו בשביל זה להיות שם עם הבעל והעדים וכתב שטעות הוא שיצא לו לרב המסדר ממ"ש סי' קס"א סעיף כ"ו ושם קאי על המשלח שא"צ להקנות בקנין רק יאמר בלב שלם אמרתי כו' וגם א"א לתלות שט"ס נפל בסדר הגט וצ"ל יאמר הבעל שהרי גם באות ס"א כתב כן ושם מיירי שהבעל הלך לו אלא ודאי שהרב המסדר הי' סובר דקאי שם בסי' קס"א על השליח וז"א דעל המשלח קאי וכן מבואר גם בהל' מכירה ע"ש ודבריו נכונים אך עם כל זה אין הדברים אמורים אלא לענין שא"צ השליח להוציא בשפתיו שנתרצה לשליחות זה אלא בסתמא קיבל השליחות עליו וכמ"ש השב יעקב אבל אם בפירוש לא נתרצה בשליחות פשיטא דלא מהני מה שעמד אח"כ מעצמו ועשה השליחות ודבר זה מבואר בגיטין דף ס"ג הבא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי כו' אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת משום דעקרי' שליח לשליחות לגמרי דאמר שליח לקבלה הוינא שליח להולכה לא הוינא ופירש"י דכיון דעקר לשליחות לקבלה אי נמי אמליך ואמטיי' ניהלה לאו גיטא הוא דמעיקרא לא קיבל עליו להיות שליח להוליך כו' ע"ש וכן פסקו כל הפוסקים ועיין בחידושי הרשב"א שם שכתב ואע"ג דמטי גיטא לידה לא מיגרשה דהו"ל כטלי גיטך מעג"ק דהא לא שקלה לי' לא מבעל ולא משליח הבעל עכ"ל. וא"כ פשיטא דבנ"ד דהוה עובדא שאחר שהגיע הכתב לראשי הקהל דק"ק סטאשוב שהם יתנו הגט דחו