בית אפרים אבן העזר חלק ג קנז

ומ"ש עוד על ראיה הנ"ל דהא בלא"ה הוי מצי לאוקמי בצמר וסמנין דחד דאז אין אומן קונה בש"כ אלא בחדא מכולהו אוקימתא נקט עכ"ד ולענ"ד דטעמא דצמר וסממנין דבע"ה הוא משום דצבע אגר ידיה הוא דשקיל וכבר כתבתי בתשובתי החילוק בין זה לנותן עצים לחרש כו' ועתה ראיתי שהחילוק הוא מבואר לפי מה דאמרינן לקמן דאגרא לביטשא וע"ש בתוספות שהביאו דברי רש"י בב"מ שכתב מיהו לא בקבלנות עסקינן אלא בשכירות בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטישות כו' ומזה נראה בענין קבלנות הוא שמקבל שום דבר לתקנו ולהשביחו וזה מקבל שכרו בזה שייך אומן קונה בש"כ משא"כ כשאין ענין השכירות שיתקן וישביח רק שזה נעשה מלאכה זו בחפץ זה ולא איכפת ליה לפועל אם יהיה כאן שבח מחמת מלאכה זו או לא אין לו קנין בשבח כלל אם השביח דמעיקרא לא נחית אדעתא להשביח דוקא רק אדעתא דאגרא נחית בין ישביח או לא ולפי זה החילוק מבואר בנותן עצים לחרש הוא קבליה לתקן ממנו כלי ולעשות בו שבח ושפיר אמרינן ביה אומן קונה וכן בצמר דבעה"ב וסממנים דאומן שזה נותן לו הצמר להשביחו ולצבעו בסממנים האומן קונה השבח משא"כ בצמר וסממנים של בעה"ב שאין לצבע רק לעשות בו בישול היורה ולא איכפת ליה אם ישביח ע"י סממנים אלו או לא ישביח שאינו מוטל עליו רק לעשות כדרך בישולו וסממנים דבעה"ב הן הגורמים השבח שיש עתה אבל איהו לא איכפת ליה בהכי רק שכיר בעלמא הוא על גוף המלאכה וזה שכירות מיקרי ובזה א"ש נמי דקאמר סוף סוף למאי יהביה ניהליה לרכוכי כיון דרככיה היינו שנוי ולכאורה היינו נמי צמר וסממנים דבעה"ב ולפי מ"ש א"ש דמעיקרא ניתן ע"ד שישביחו על ידי הריכוך ואם לא היה הריכוך שלו מועיל להשביחו לא היה שכרו וכיון דנחית ע"ד שישביחנו שפיר שייך לומר אומן קונה וכמו נתן עצים לחרש ומדוייק לישנא דס"ס למאי יהביה ניהליה ועיין בב"מ דף קי"ב ברש"י שם בגרדא דסרבלא שאם היה מניחה היתה מתקיימת ביותר ואם כן מעיקרא לא ע"ד להשביח נחית ואהא קאמר דס"ס למאי יהביה ניהליה כו' ומעיקרא ע"ד להשביח נחית וזה ברור לענ"ד והשתא א"ש מה שהקשית דנוקמא בצמר וסממנים דבעה"ב דלפי מ"ש הך אוקימתא דאגרא לביטשא חד ענינא הוא עם צמר וסממנים דבעה"ב וניחא ליה טפי לאוקמי בהכי מלאוקמי בצבע לפי שהלשון הנותן טליתו לאומן וגומרה כו' לא משמע בצבע שדרך התנא למיתני הנותן צמר לצבע כו' ומסתבר ליה טפי באגרא לביטשא ומ"מ דא ודא אחת היא ובזאת תדע כי צדקו דברי במה שכתבתי על קצוה"ח בהך דקונם מ"י שכתב שם דאוסרת משום דאומן קונה וע"ז כתבתי דליתא דהא הו"ל צמר וסממנים דבעה"ב וע"ז כתבת דדמי לנותן עצים לחרש דאפילו מעשה רבה היא וכי ייטב גרדא דסרבלא לרכוכיא מאופה כו' ובאמת שז"א דמ"ל פת מ"ל בישול צמר וסממנים ונתת דבריך לשיעורין כי טוב בעיניך גרדא דסרבלא לרכוכי' מבישול צמר וסממנים אבל לא ממעשה אופה ואופה למדין לענין מלאכת שבת מבישול סממנין שיש בו גם כן בישול פת ופשיטא דמלאכת פת הוא מעשה הדיוט ולא כן צביעת צמר בסממנים לענין מלאכת חה"מ כמבואר שם במו"ק דף י"ג ולא צמר מבית הצבע כו' ועיין במ"א סימן שהב"י כתב הטעם שיאמרו שהאומן תקנו במועד ועיין בשבת דף ק"מ לכסכוסי כתניתא לרכוכיה קא מכוין ושפיר דמי וכן לענין חה"מ חשיב מלאכת הדיוט כמבואר בהלכות חה"מ וצ"ל דלרכוכי' בגרדא דסרבלא מעשה אומן הוא ואמנם לפי מ"ש עיקר החילוק הוא אם שכירות האומן הוא רק לעשות המלאכה ולא איכפת ליה אם ישביח או לאו אין לו קנין בשבח כלל וכמו בטישת הסרבל או נתינת הצמר ליורה וכמו כן בזה נתינת הפת לתנור הוא מלאכת האשה ולא איכפת לה בשבח כלל ולא שייך גבה קנין כלל דשבחא ממילא קאתא ולא נחתה לאפות אדעתא לקנות בשבח כי כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים שתיקנו שבע מלאכות אלו לבעלה ואם כן לא שייך בזה קנין שבח כלי וגם נראה כיון דע"פ תקנות חכמים היא שתיקנו שהיא חייבת בד' מלאכות אלו הו"ל כהקדים שכרו והיינו נמי מטעמא שלא ע"ד השבח נחית וכמש"ל וקצרתי: ומ"ש על מה שכתבתי דקושית קצוה"ח לק"מ דמ"מ אסור לו ליהנות בחנם כו' וע"ז כתבת דהא לא אסרה רק החפץ הנעשה ואינה שלה ונפלאתי עליך דהא כשאומרת קונם מ"י היינו הנאת מ"י כדאיתא בנדרים דף נ"ז שאסור בחליפיהן דהיינו מה שניתן לה בשכר מ"י אע"פ שאינה נהנה ממ"י עצמם וכ"ש דאסור ליהנות ממ"י עצמם אף ע"פ שהקנית לו הדבר שעשתה מכל מקום השכר המגיע בעד זה הוא נהנה ממנו לאסור וע"ש בר"ן בשם ר"י ז"ל שאסור במעות שכנגד טחינה ואפיה שלה ועיין בחידושי הרשב"א שם: ומ"ש ליישב קושיית התוס' בכתובות דף נ"ט דלימא יפר שמא תאמר איני ניזונת ואיני עושה וע"ז תירצת ע"פ דברי הר"ן דאין מפר עד שיחול הנדר אלא דגירושין לאו בדידה תליא דשמא יגרשנה בעלה וא"כ משום שמא תאמר א"נ הו"ל לא חל הנדר עכ"ד בקצרה ודברים ערבו עלי מאד אך נפלאתי שלא הזכרת מחידושי הרשב"א שכתב שרבינו יונה ז"ל גופיה הקשה מהא דשמא יגרשנה ותירץ דכיון דלא תלתה נדרה בתנאי ונדרה מהשתא אלא שהנדר נדחה מכח השעבוד עד שיגרשנה אלא שהרשב"א מקשה עלה דהא בס"ד הוי בעי למימר באומרת יקדשו ידי לאחר שאתגרש ועל זה יש לומר כדברי הר"ן דלאו בדידה תליא ולפ"ז שוב מקשין התוס' שפיר למסקנא שנדרה מהשתא ונדחה מכח השעבוד דל"ל שמא יגרשנה לימא שמא תאמר א"נ ואיני עושה אך מ"ש בשם הר"ן דתולה בגירושין חל הנדר מיקרי לא דקדקת היטב בכוונת הר"ן שלא בא אלא לומר לסברא דרבינו יונה דכיון שא"א להנצל מענוי נפש מצי מפר ולכן גבי הריני נזירה לאחר שאתגרש שאינה יכולה להנצל מזה שהרי אפשר שיגרשנה שפיר מיקרי נדרי ענוי נפש משא"כ לענין קונם מ"י שאין כאן נדרי ענוי נפש כלל וגם דברים שבינו לבינה אינה כיון דבעודה תחתיו לא חייל אלא אחר שיגרשנה ואז פשיטא שאין זה דברים שבינו לבינה. ואמנם הר"ן בכתובות כתב דאפשר כמו דלענין ענוי נפש דמצי מיפר כיון דהשתא מיהו א"א היא כה"ג נמי אמרינן בדברים שבינו לבינה ע"ש שלא החליט הדברים שיש לחלק כמ"ש אבל עכ"פ מ"ש בשם הר"ן אין זה כוונתו כלל וגם מצד הסברא כיון שהיא הנודרת ואין בידה שיחול לא חל הנדר מיקרי מחמת שבידו ואם נפשך לומר כיון שהוא המיפר בתר דידיה אזלינן בפשיטות יש לנו לומר כיון דכל עיקר שאין הנדר חל עתה הוא מחמת קושי השעבוד של הבעל וכיון שהוא רוצה להפר עתה אנו רואין כאלו מוחל השעבוד שיחול הנדר ומצי להפר דלזכותו השעבוד מעכב אבל לא לחובתו שמחמת זה לא יהיה בידו להפר ומצאתי שהרא"ה והריטב"א כתבו ע"ד זה ושמחתי: ואשר כתבת על מ"ש על דברי הש"ך ס"ק ע"ב דמתני' דאומנין ש"ש בשליחא דאגרתא דז"א דהא בשטרות ש"ש פטור וע"ז תמהת שרוצה דמי הנייר וגם דאגרתא לאו דוקא דאף בשולח חפיצים יקרים לא שייך אומן קונה יפה כוונת ודבריך כינים לפי קיצור דברי הש"ך שכתב בסתם או בשליחא דאגרתא כדמוקי בהש"ס ואם הדברים ככתבן מרפסין איגרי דהש"ס דב"ק מוקי הכי הך דבעו מר"ש קבלנות עובר וכו' אבל מתני' דקתני כל האומנין כו' איך יאמר הש"ך דמיירי בשליחות שהוא דבר שאין לו שחר כי שליח אומן יקרא ומי סני ליה למימר כל השלוחין בשכר וגם כי אין מקום למ"ש שם טלי את שלך ודייק מינה הא גמרתיו כו' וכל הסוגיא שם וגם הא דקאמר דתליה בפלוגתא דר"מ ור"י גבי שוכר ע"ש ברש"י ותוס' דמדמי אומן לשוכר ולענין שליח נראה דכ"ע מודים דמתני' הוא בב"ב נשברה החביות נשברה לסרסור וקיי"ל הכי בש"ע סימן קפ"ה ודוקא גבי אומן י"ל דלא הוי ש"ש שאינו נוטל רק שכר פעולה משא"כ בשליח שאם יאבד קודם שיעשה השליחות יפסיד שכר שליחות בהאי הנאה שיטול שכירותו הו"ל ש"ש וכמו בסרסור דהוי ש"ש מהאי טעמא בהליכתה כמבואר בסימן קפ"ה והא דמשמע בב"מ דף נ"ח גבי בני העיר ששלחו שקליהן דנשבעין ונוטלין שכרם וכן מבואר שם באשר"י ובש"ע סימן ס"א מבואר דאם שמר כראוי אינו מפסיד שכר שליחות אך ז"א דהיינו דוקא בשמר כראוי ונאנס וזה מבואר מדפריך התם נהי דבגניבה ואבידה לא מחייבין דהקדשות הוא אגרייהו מיהו לפסידו ופירשו שם שהרי נשתעבדו לשומרם מגניבה ואבידה וע"מ כן היו נוטלין שכרן והרי לא השלימו מלאכתן ולכאורה צ"ע כיון דהקדשות הוא מעיקרא לא נשתעבד אדעתא דגניבה ואבידה וצ"ל דכל נוטל שכר לשמור מקבל להיות שומר מגניבה ואבידה אלא שגזה"כ לפוטרו גבי הקדש ומכל מקום