בית אפרים אבן העזר חלק ג קנה

לי לזמן ואף שיוכל לדחות המלאכה לזמן שירצה מ"מ ס"ס חיובא דרמי עליה לעשותה עכ"פ הוא לפי שמוכר עצמו למלאכתו של זה ואף לפי מש"ל בטעמא דיכול לעשותה ע"י אחר מ"מ השתא מיהא חייב א"ע שיעשה הוא המלאכה והך חיובא יכול הוא לחייב א"ע בכסף או בשטר כדין מוכר עצמו וילפינן ליה מע"ע דשכיר קריא רחמנא וחילוק הרמב"ם בין פועל לקבלן נלענ"ד דס"ל דאף ע"ג דפועל דמי לע"ע שאין בו אונאה קבלן לא דמי דבשלמא בע"ע עיקר הדין שביניהם על מכירת עצמו ושעבוד גופו כמה נתאנה עליו ובזה אין בו דין אונאה אבל בקבלן שחל דיני אונאה על שיווי מלאכת הכלי ששכרו לארוג בב' זהו' ואינו שוה כ"כ הרי דינו כמטלטלין שיש בשכירותם ומכירתם דין אונאה

והשתא לפי זה דברי ר"ת ברורים ונכונים מטעמם דר"ת קאי אהא דנתן פרוטה לספר מעל אם משך תספורת ושפיר כתב דאינו יכול לחזור דבאמת שכירות של גוף הספר נקנה לו בכסף רק התספורת שהוא מטלטלין בעי לממשך ומזה למד ר"ת גם לענין סופר וכיוצא בו היכא שנותן לו פרוטה על שכרו דאז נקנה הגוף רק שלא נגמר שכירות הכלי ע"י כסף מהני ביה משיכה. ולפי הצעה זו תזכה בדבריך תזכה בשפטיך דכל שעושה המלאכה בכלי של בעה"ב מהני כסף דאינו יכול לחזור בו ולאו מטעמך דליכא מידי לממשך אלא מטעם דע"כ לא צריך משיכה בכלי אומנות אלא משום שהשכירות הוא על שניהם על האדם ועל הכלים והכלים צריכים קנין משיכה אבל אם השכירות הוא ע"ד לעשות מלאכה בכליו של בעה"ב או שהוא מלאכה שא"צ כלים כלל שפיר סגי על שכירות האדם לבד קנין כסף שהוא גומר בקבלן שא"י לחזור בו רק הפועל חוזר בו משום גזה"כ אך מפשיטות ל' הפוסקים נראה דדברי ר"ת אמורים אף היכא דליכא נתינת כסף כלל אפ"ה אינו יכול לחזור אם משך הכלי אומנות וכן נראה מדברי הטור והרמ"א בסימן של"ג ולענ"ד צריך עיון בזה דאפשר דגם ר"ת לא קאמר אלא דומיא דהך דנתנה לספר וכדכתיבנא

ולפי מ"ש בפירוש דברי ר"ת נראה לעמוד על כוונת הסמ"ג הביאו הגמי"י והמרדכי בשם שכתב על ר"ת דאינו דומה דלא גרע מע"ע שמגרע בפדיונו ויוצא כו' וכ"כ הרא"ש בפ' הזהב על דברי ר"ת דאם הוא שכיר יום אע"פ שנגמר קנין השכירות יכול לחזור כמו ע"ע שמגרע פדיונו ויוצא. ולכאורה הדברים אינם מובנים דהא הא דפועל יכול לחזור לאו מטעם גרעון כסף אתינן עלה רק משום דכתיב כי לי בני ישראל כו'. ובתשובת מיימוני בשם מהר"מ כתב וז"ל דמה"ט אמרינן דפועל יכול לחזור כו' דילפינן ליה מע"ע שיוצא בגירעון כסף דכל קולי ע"ע יהבינן עליה מק"ו דהשתא ע"ע דעבד איסורא על כי לי ב"י עבדים ע"ש ובאמת בש"ס ב"ק וב"מ לא כלל הך טעמא דגרעון כסף אלא משום כי לי ב"י עבדים ולכן כיון שדין הפועל שיכול לחזור בו תו לא הוי עבד שהרי לדעת עצמו הוא עושה שבידו לחזור

ולפמ"ש נראה דא"ש ויובן ג"כ ע"פ זה הא דקשה לכאורה הא דאמרינן ע"ע עבד איסורא כי לי ב"י עבדים ולפ"ז ע"כ הא דיוצא בגרעון כסף לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה אע"פ שבידו לגרע ולצאת ודוקא בשיכול לחזור בו בטל ממנו שם עבד אבל אם צריך ליתן כסף כשחוזר בו עבד הוי ועובר משום כי לי ב"י כו' ולפ"ז צ"ל אע"ג דבעלמא אמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ שא"ה דגלי קרא. והשתא א"ש לפמ"ש בפ"י דברי ר"ת דבאמת שכירות אדם נקנה בכסף דהיינו הפרוטה שנתן לספר מדין עבדים ואין המשיכה בזה רק להקנות הכלי אומנות ואז אין יכול לחזור בו והשתא לא תיקשי מהאי דפועל יכול לחזור משום כי לי ב"י עבדים דהתם אין שם קנין עבד רק התחלת מלאכה בלבד משא"כ היכא שנעשה קנין גמור שקונה בעבדים מה בכך שנאמר דכיון דא"י לחזור איכא איסורא דהא גבי עבד נמי עביד איסורא ומ"מ אינו יכול לחזור וכאן שקיבל כסף מדין קנין עבדים נגעו בה וע"ז השיב ר"י דהא ליתא דאע"ג שקיבל הפרוטה שפיר יכול לחזור וכסף ישיב לבעליו דלא גרע מע"ע שמגרע פדיונו ולכן שפיר יכול לחזור בו וגם מ"ש מהר"ם דילפינן ליה מע"ע ר"ל דאפילו בכה"ג שנגמר השכירו' ע"י כסף ילפינן מע"ע שיוצא בגירעון אבל אם לא נגמר השכירות ע"י כסף באמת לא צריך לגירעון כלל אלא שפיר חוזר בו משום כי לי ב"י

ולפ"ז צ"ע מ"ש בש"ע בשם מהרי"ק דאפילו הקדים שכרו יכול לחזור והמעות חוב עליו דנימא בכה"ג שקונה בכסף ואינו קונה עצמו בלא כסף אך נראה דודאי א"א לומר שיש לו כל דין ע"ע שהרי ע"ע אינו נוהג אלא בזמן היובל ומ"מ שפיר ילפינן מיניה לענין קנין הפועל שיהיה קנוי בכסף אבל מ"מ אין לנו לתפוס הקנין באיסור אלא אמרינן שיכול לחזור בו ואז אין לו דין עבד דאם נימא שאינו יכול לחזור איכא איסורא ולענין זה ל"ל למילף מע"ע דאע"ג דעבד איסורא מהני כיון דע"ע אינו נוהג בזה"ז

שוב ראיתי בקצה"ח סימן של"ג שכתב ג"כ בזה על דברי מהרי"ק ע"ש ולענ"ד כמ"ש גם מ"ש שם על דברי התוספות ב"מ דף יו"ד דהא ע"ע נמי יוצא קודם זמנו בגרעון ז"א כמ"ש דהא קמן דמה שיוצא בגירעון לא מפיק ליה מאיסורא דלי ב"י כו' (ואף שאין ע"ע נוהג בזה"ז מכל מקום כיון שאם היה נוהג עבדות הוא זה קפיד רחמנא עלה) רק היכא דמצי למיהדר ביה כהאי גוונא לא דמי לעבד וכמ"ש

ולפי הצעה זו דלר"ת גוף שכירות אדם מטעם קנין כסף נגעו בו תצדק בדבריך כו' דכל שעושה המלאכה בכליו של בעה"ב מהני כסף דאינו יכול לחזור בו ולאו מטעמך דליכא מידי לממשך אלא מטעמא דע"כ לא צריך משיכה בכלי אומנות אלא משום שהשכירות הוא על שניהם על האדם ועל הכלים והכלים צריכין קנין משיכה אבל אם השכירות הוא ע"ד לעשות המלאכה בכליו של בעה"ב או. שהוא מלאכה שאין צריך כלים כלל שפיר סגי על שכירות האדם לבד קנין כסף שהוא גומר בקבלן שאינו יכול לחזור בו רק הפועל חוזר משום גזה"כ אך מפשיטות לשון הפוסקים נראה דדברי ר"ת אמורים אף היכא דליכא נתינת כסף כלל אפ"ה אינו יכול לחזור אם משך כלי אומנות וכן נראה מדברי הטור והרמ"א בסימן של"ג ולענ"ד צ"ע בזה דאפשר דגם ר"ת לא קאמר אלא דומיא דהך דנתנה לספר וכדכתיבנא

והנה על מ"ש דפשיטא דאין משיכת כלי אומנות מועיל שיקנה שכר כתיבה ע"ז כתבתי שנראה לך דמהני דע"י משיכת כלי אומנות הוא מקנה ומשכיר גופו לבעה"ב לעבודת מלאכה זו וכמ"ש במחנה אפרים ליישב דברי הריטב"א לענין קנין דלא הוי קנין דברים שמקנה גופו כדין עבדים וכתבת והארכת בזה ונפלאתי עליך שבאת לדמות הנושאין דקנין חליפין הוא המועיל בכ"מ לשעבוד הגוף לחייב עצמו באיזה קנין למשיכת כלי אומנות שאין בו שייכות קנין הגוף כלל וגם בזה אין כן הסכמת הפוסקים ועיין במ"ל הל' עבדים דע"ע אין נקנה בחליפין מדברי התוס' ע"ש ועל הראשונים שכתב ר"ת שאינו יכול לחזור תמהו עליו והריטב"א כתב שהוא כהלכתא בלא טעמא ואתה בא להוסיף עליהם לא הלכתא ולא טעמא איכא וכבר הארכתי בתשובתי לברר דלא אמרינן לענין זה ידו כיד בעה"ב גבי קבלן ומהאי טעמא מספקא לי אי אומן קונה בש"כ הלוואה היא וטעמא משום דהבעה"ב אין לו קנין בשבח המחודש עד שיבא לידו והוא כמוכרו לו ומה יושיענו זה שמשך כליו הלא לא משך ידו לומר שתהיה קנויה לו ואינו מועיל רק לענין יכול לחזור בו דזה שמושך הכלים הוא גמר של השכירות וכמ"ש הרא"ש שם אבל מ"מ לא נתחדש קנין הגוף מחמת זה ואדרבא מדברי ר"ח מוכח איפכא שאם איתא דע"ע גופו קנוי אדרבא הוא יכול לחזור בו מטעמא כי לי ב"י כו' כמו פועל וראיתי שהרגשת בזה ורצית לחתור היבשה דאף שגופו קנה מ"מ לא שייך עבדי הם כיון שיכול לעשות באיזה זמן שירצה ותלית תני' בדלא תניא בודאי אם הקנה גופו פשיטא דעבד לעבדים הוא על אותו זמן או אותו העת שהקנה עצמו למלאכה רק שלפי שיכול לעשות בכל זמן שירצה זה האות שאינו קנין הגוף ואינו רק עבד לעצמו ובדידיה קא טרח וכדאשכחן לענין שבת דכל שרשות בידו לעשות המלאכה אימת שירצה לאו שליחות דישראל קא עביד אלא בדידי' קטרח שהרי אין הכרח שיעשהו היום דוקא אבל אם היה עליו שם קנין הגוף בשעת עשיית מלאכה פשיטא שאין מקום לומר בדידי' קא טרח שהרי אנו אומרין שגופו קנוי לבעה"ב בעת עשיית המלאכה וא"כ מה שאינו יכול לחזור הוא הוראה שאין גופו קנוי רק אדעתא דנפשיה קא