בית אפרים אבן העזר חלק ג קנג

א"צ שאין לך יחוד גדול מזה שהרי העבד תובע את גופו מרבו שישחררנו ומדויק היטב לשון זה דלכאורה אינו מובן אחרי שכתבו בתחלת דבריהם שהעבד זוכה לעצמו איך כתבו שתובע גופו דמה תביעת גופו יש כאן אלא הוא הדבר אשר דברתי דמעיקרא לא אסקי אדעתייהו דזה שזוכה בעצמו מתלי תלי וקאי בהך פלוגתא אם צריך ג"ש ולכן הקשו דאפילו יחוד כלי לא שייך והשתא כתבו למאי דקיימינן דאי צריך ג"ש אינו נותן לו דמי עינו תו אפילו יחוד כלי לא צריך שהרי יש כאן תביעת גוף העבד ג"כ ועיין בב"מ דף מ"ח בד"ה תשומת יד ששם כתבו התוספות גם כן כדבריהם בכתובות אלא שבקושייתם נקטו בקצרה ובתירוצם שם שכתבו וי"ל דשפיר צריך יחוד ששואל גופו בשעובדו שכובש ואינו משחררו והוא מבואר ע"פ מ"ש דכיון דס"ל צריך ג"ש ממילא שעדיין יש לו תביעה על גוף העבד וא"כ מה דקשיא לן על דברי התוספות זה בעצמו כוונת תירוצו אלא שקיצר במובן: ואמנם במה שכתבו התוספות דאי א"צ ג"ש מצינן לאוקמי שהפיל כו' ויחוד כלי על דמי עינו צ"ע לענ"ד דא"כ אמאי פטר ליה משום קנס דאי מודה מיפטר דהא בב"ק דף ק"ה אמרי' דאם אמר ש"ח אני עליו חייב שכבר פטר עצמו מגניבה ואבידה כו' אע"ג דהא קאים כיון דאי מיגנב ממון כפר ליה ולפי זה ה"נ יתחייב על כפירת דמי עינו שייחד לו כלי דהא דמי עינו או מעשה ידיו שוב לא קנס הוא אלא ממון גמור אחר שכבר יצא לחירות ע"י שינוי ואין לך אלא לומר משום דאי הוי מודה על הפלת שן הוה מיפטר משום מודה בקנס ושוב ממילא פטור על דמי עינו ע"ז ר"ל כיון דאילו אתו עדים על נפילת שן היה מתחייב דמי עין אם לא כפרו והשתא דכפר ליה אפילו אם יבאו עדים על הפלת שן יהיה פטור א"כ נימא דממונא דכפר ליה בהא דכפר דמי עינו או מעשה ידיו וגם קשה דמנ"ל למעוטי כה"ג מוכחש דילמא דוקא באם עיקר הדבר שאנו רוצים לחייבו עליו הוא קנס ואי הוה מודה ביה הוה פטור ממעטינן ליה מוכחש משא"כ בזה שעל מה שאנו מחייבין אותו קרבן אינו קנס אלא שהיה בידו להודות על ד"א והיה פטור גם מזה שהוא ממון ואם היו עדים על הפלת שן לא הוה מצי פטר עצמו בהודאת סימת עין מנ"ל לפטור כה"ג וצריך לומר כיון דעכ"פ מצי פטר נפשיה ע"י הודאת של הפלת שן אינו בכלל וכחש וצ"ע: ועכ"פ מבואר דקושי' התוספות דהוי תביעת עבד הוא נכון לפי מה שהקדימו שר"ש ס"ל צריך ג"ש וארווח לן בזה קושיות מחו' זקינך הגאון שי' בספר מחנה לוי במסכת שבועות שהקשה למאי דמדייק ר"פ מדלא קתני גנבת את עבדי דאין נשבעין על עבדים וא"כ תיקשי שם קושיות התוספות דל"ל למימר טעמא משום קנס ולפי מ"ש א"ש דקושית התוספות לר"ש אבל במתניתין לק"מ דמצינן למימר דאתיא כמ"ד א"צ ג"ש וא"כ גלי קרא דזכה בעצמו מיד והו"ל תביעת ב"ח ובמאי דכתיבנא נראה דא"ש מ"ש התוספות בב"ק דף מ"ב ע"ב בד"ה אלא אמר רב אשי כו' וא"ת מה דוחקו לתרץ כו' אבל אטעם דהמית ע"פ ע"א וגבי טעמא דמתכוין לא שייך למימר דילמא אית ליה טעמא אחריתי דטעמי' חשובין הם כו' וזה צ"ע דנהי דטעם מתכוין טעם חשוב הוא אבל טעמא דהמית קרי לעיל זוטרי וקאמר שדי וטרי כו' ממונא ע"ש ונראה דהתוספות שם כתבו דגם על ע"א מצי למיפרך מודה בקנס הוא דאין סברא לומר שלא יחשוב מרשיע עצמו כשמודה ואינו רוצה לישבע כו' ועיין במהר"ם שיף ובחידושי הרשב"א שיש מי שדעתו לפר' כן דבכהאי גוונא לא מיקרי מרשיע עצמו והרשב"א האריך בזה: ולכאורה לפי שיטת הרמב"ם דתבעו דמי קרקע אין כאן חיוב שבועה א"כ כיון דאדם איתק' לקרקע אין כאן חיוב שבועה וא"כ אפילו תימא דבכה"ג לא נחשב מרשיע את עצמו מ"מ א"א לפרש כן כיון שאין בזה חיוב שבועה אך י"ל דממ"נ להרמב"ם ב"ח לא איתק' לקרקע ולהראב"ד תבעו דמי קרקע אינו כקרקע אך זה א"ש בדרשא דר"א נקי מח"כ דמיירי בב"ח משא"כ בדרשא דר"ע נקי מדמי עבד אין מקום לאוקימתא זו אליבא דהרמב"ם דס"ל דמי קרקע הם כקרקע ועבד ודאי כקרקע הוא ואין מקום לשבועה וא"א לאוקמא בע"א כלל ודו"ק אך לפי מה דאיתא בגיטין דר"ע ס"ל יוצא בשן ועין צריך ג"ש ובעי למימר התם דאפ"ה קנסו לרבו א"כ אכתי א"כ לאוקמי נקי מדמי עבד בכה"ג דהוא ע"פ ע"א ושפיר הוי בעי שבועה דמעוכב ג"ש לא הוי כקרקע וכה"ג כתב בספר כתובה בהא דהמית שורך את עבדי דאיכא לאוקמי במעוכב ג"ש ע"ש וזה א"ש אף למה דכתיבנא דלמ"ד צריך ג"ש אינו זוכה בעצמו עד אחר העמדה בדין ועד שעת העמדה בדין הוי כקרקע דמשום הא לא איריא דשפיר מצינא לאוקמ' דמיירי בעבד כה"ג באמת שכבר עמד בדין וזכה לעצמו ומ"מ הוא מחוסר ג"ש וקנסו לרבו וכיון דזכה לעצמו בשביל שמחוסר ג"ש לא חשיב כקרקע אך באמת מ"ש הגאון ז"ל לאוקמא מתניתין בהמית עבדי במעוכב ג"ש צ"ע לענ"ד דהא התם מיירי דליכא עדים כלל דקטלי' שהרי קתני זה אומר לא המית ובכה"ג ס"ל לר"י בב"ק דף מ"ג שאין השור בסקילה ואין הבעלים משלמין שלשים שקלים וע"כ מיירי שתבעו דמי' וקמ"ל דאפ"ה פטור דאין משתלם ע"פ עצמו כדאמרינן התם גבי עבד דאי אתו סהדי ואסהידו דקטל כו' היכא דליכא עדים לא משלם דמי' וא"כ א"א לאוקמי במעוכב ג"ש אפילו להך צד איבעיא דקנסו לרבו משום דמסתבר דדוקא במקום דאיכא קנס דכל כמה דלא קיבל ג"ש אדון קרינן ביה ומ"מ לענין תביעת דמי' לבד במקום דליכא קנס כגון בזה שכבר עמד בדין וזכה בעצמו נראה שהדמים הם שלו כמו מעשה ידיו ודוקא בעבד גמור הדמים לרבו אבל לא בזה שעמד בדין וזכה שצריך רבו לתת לו ג"ש מה"ת יזכה רבו בדמי שויו וצ"ע ובזה יש לדחות גם מ"ש מחו' הגאון נ"י בספר מחנה לוי לתרץ הקושיא מהמית שורך את עבדי על שיטת הרמב"ם משום דקנס אינו דומה לדמי קרקע כיון שאינו נגד השווי של עבד רק מחמת קנס ע"ש ודפח"ח אך לפמ"ש ז"א דמעיקרא אין שם רק תביעת דמים לבד שהרי אין השור בסקילה ואין כאן קנס כלל והירושלמי דמוקי במוכה שחין לא ס"ל דר"ל דהכי באמת ס"ל לר' יוחנן בש"ס דילן דלא כריש לקיש לענין שלא בכוונה ואפשר דילפינן מיניה נמי לענין היכא דליכא עדים: ולעיקר הקושיא על שיטת הרמב"ם בדמי קרקע כקרקע מהך מתניתין דהמית שורך עבדי היה נלענ"ד לפמ"ש התוס' נקי מדמי עבד היינו שלשים של עבד אבל דמים משלם וכן דעת הרמב"ם פרק יו"ד מה' נזקי ממון דתם שהמית את עבד שלא בכוונה אע"פ שפטור מכופר משלם חצי דמים מגופו ע"ש. ונראה דבכה"ג למ"ד פ"נ ממונא דינא הוא דאם כפר זה שיתחייב שבועה אף להרמב"ם דסבר דדמים הבאים מחמת קרקע הרי הם כקרקע אין זה כ"א בתובע לו ממון שחייב לו בשביל היזק קרקע משא"כ היכא שתובע ממנו חפץ שהחליף עמו על קרקע פשיטא דגם הרמב"ם מודה דאין זה כתובע קרקע אע"פ שבא מחמת קרקע כיון שהתביעה הוא על דבר המטלטל המסוים שזכה בו לא איכפת לן אם נצמח מכח קרקע דהשתא מיהא דבר מסוים הוא תובעו ואם כן בתם דקיימא לן כר' עקיבא דזכה בו מיד בשעת הנזק וכשהוא תובע אותו הוא תובע השור תם הזה להשתלם מגופו תו לא איכפת לן מה שגרם התביעה הוא ע"י עבד ולפי זה י"ל דשפיר מתוקמי מתני' בכה"ג דהשור תם והוא תובע את גוף השור ושפיר היה חייב עליו שבועה וקרבן שבועה רק משום דאין משלם ע"פ עצמו וא"ל דא"כ ל"ל שהוא קנס מחמת למ"ד של עבד ת"ל שהוא קנס מחמת שהשור תם ופ"נ קנסא אך ז"א דודאי מהמנת לחוד לא קשיא דמצינא לאוקמא כר"א אליבא דמאן דמחייב משביע עדי קרקע רק דממתניתין דלא קתני גנבת את עבדי מוכח דפטור והך הוכחה ר"פ קאמר ליה והש"ס דחי דמהא ליכא למשמע מיני' ולפ"ז לדידן דקיי"ל קנסא נקטינן כמסקנא דמהא ליכא למשמע מיני' ושפיר י"ל דמתניתין חייב בקרקע ואין קושיא רק אליבא דר"פ דמוכיח ממתני' דפטור (וכן מבואר הקושיא בספר מחנה לוי) ור"פ הא ס"ל פ"נ ממונא ולדידיה שפיר מתוקמא מתניתין בתם דמגופו משתלם ולא שייך בזה דמי קרקע: ולפ"ז נדחה מ"ש לעיל דלא מצי לאוקמא נקי מדמי עבד מהמית