בית אפרים אבן העזר חלק ג קנא

כמות שהיא הוא מקנה לאשה וא"כ פשיטא דלית ביה קנין משיכה דאפילו תימא דמצי קני מלאכת הכתיבה במשיכת הקלף מ"מ הרי החלף אינו של סופר אלא של הבעל ומשני דאקנו ליה רבנן המעות והסופר אדעת' דבעל קא עביד והבעל קני ליה אגב הקלף ואי משום אומן קונה בשבח כלי כבר הארכתי בזה בתשובתי ויותר נראה דמיירי שהאשה נותנת שכר הסופר מיד דאל"כ הרי בשעת כתיבה אין כאן קנין מעות כלל (אך שם בתירוץ קמא דהפ"י משמע שמתנת אח"כ ע"ש בתי' שיכולה לחזור בה ולומר שאינה רוצה לשלם שכר הכתיבה ע"ש וקצרתי) ובבית מאיר כתב מ"מ האשה שהיא רוצה בכתיבת הגט היא קונה מן הסופר במעות בלא משיכה כו' ע"ש דמיירי למ"ד אין אומן קונה א"כ אף כשנותנת לו האשה המעות לבסוף היא קונה מלאכת הכתיבה שהרי אין מה למשוך ומעיקר' נמי אדעת' למשקל אגריה מן האשה עביד אך מ"ש דאין לו מה למשוך קונה במעות דומיא דשכירות מרחץ דפרק הזהב וע"ש בתוס' עכ"ל הוא תמוה שבתוס' מבואר להיפך כמ"ש ואפשר שגם כוונתו לומר דבתוס' לא משמע כן: והנה דברי הר"ת ז"ל דבמשיכת כלי אומנות א"י לחזור עמדו בו הראשונים ז"ל ובש"מ כתב בשם הריטב"א שהוא כהלכתא בלא טעמא דהאיך זכה זה באומן שלא יחזור בו במשיכת כלי אומנתו כו' ולדידי קשי' לי מהא דאמרינן פרק השואל עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה ועיין בדברי התוס' והרא"ש שם בשם הראב"ד הקשה דנוקמא שלא התחילו עדיין ותירץ דא"כ קדמה שאלת פרה לשאלת בעלים כו' ולפי שיטת ר"ת ה"ל לאוקמי בפשיטות שהשאיל עצמו עם פרתו לעשות הוא בעצמו מלאכה ובמשיכת הפרה ה"ל כמושך כלי אומנתו שאז נקנה גם גופו של המשאיל וגופו ושאלת פרתו באים כאחד ממש וא"צ לאוקמא בקיימא בחצירו כו' או דא"ל את גופך כו' ואפשר לומר דלדברי רב המנונא שם דף צ"ח דאמר עד שתהא פרה וחורש בה לק"מ דלדידיה ע"כ מתוקמא מתני' בכה"ג ששאל אותו לחרוש פרתו עם השאולה וה"ל שאל עמה ממש אבל למאי דדחי דר"ה מברייתא ושם בברייתא קתני ג"כ שאל עמה ומיירי שהוא נשאל למלאכה אחרת ובכה"ג שאינו כלי אומנתו פשיטא שאין שאלת הבעלים למלאכה אחרת תלוי' במשיכת הפרה וע"כ לאוקמי בהנך גווני דמוקי בש"ס ולכך מוקי נמי מתניתין בכה"ג: והנה בהג"א שם כתב בשם הא"ז דמשמע מהכא דאומר הריני שאול לך א"י לחזור בו עד שיעשה לו אותה מלאכה וכגון לדבר האבד דאל"כ לא גרע מפועל ובהג"א דב"מ דף ע"ט כתב בשמו דאם אמר הריני מקבל עלי לעשות כך וכך א"י לחזור ורפיה בידי עד כאן לשונו ומדברי הרמב"ן והרשב"א בריש השוכר את האומנים הביאם בשיטה מקובצת שכתבו שכשם שקרקע נקנית בחזקה ומטלטלין במשיכה וכן שכירת קרקע או מטלטלין כך שכירות פועלים בתחלת מלאכה ע"ש וכ"כ בנ"י נראה מדבריהם דעכ"פ התחלת המלאכה קנין גמור הוא אך מדברי הנ"י ריש השואל דלענין שיהיה נקרא בעליו עמו באמירא בעלמא יחשוב כשואל דבתשו' שארית ישראל כתב שאין כאן ענין לקנין אחר (ומשמע מזה דלא ס"ל כהריטב"א דבקנין א"י לחזור דאל"כ בפרה נמי נימא דמתחיל משעת אמיר' דכתיב שארית ישראל ואי משום דשייך קנין משיכה משאיל גופי' נמי שייך קנין משיכה אלא ע"כ דגם בקנין יכול לחזור ולכן כיון שאין קנין אחר שא"י לחזור שפיר קרוי נישאל באמירה לבד) וטעמא שתיקנו הקנין בתחילת המלאכה נלענ"ד לפי מ"ש בש"מ בב"מ דף צ"ט בשם הריטב"א אהא דבקע בו קנאו דתקנתא דרבנן הוא מפני ת"ה שלא יהא אדם משאיל או משכיר כלים לחבירו ואחר שיתחיל במלאכתו יחזור בו ויניח מלאכתו מותחלת וכ"כ הריטב"א בקידושין ונראה דמה"ט התקין גם בפועליו תחלת מלאכה לקנין קצת אבל מדינא דאורייתא לא משתעבד באמירה וכדאמרינן גבי מתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים בעלמא ואפילו קבלן לא משתעבד והתחיל במלאכה שידן עה"ת משום תקנת דרבנן נגעו בה: אמנם נראה דאם שוכר לעצמו ומקבל כסף שפיר מהני מדין ע"ע שנקנה בכסף ובשטר ואע"ג דע"ע גופו קנוי מ"מ שכירות ליומא נמי ממכר הוא וכמו שהשוו שכירות קרקע למכירתה כך יש להשוות שכירות אדם למכירתו וכן מבואר מדברי הרמב"ם פי"ג מהל' מכירה דפועל אין לו אונאה לפי שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה וכבר כתבתי מזה בתשובתי הראשונה והנה במשנה למלך פ"ה מהל' טוען כתב על דברי הראב"ד שם דמייתי מהא דשתים חבלת בי אף על גב דאדם איתקוש לקרקע וה"ה שם כתב דדוקא עבד כנעני כו' וע"ז הקשה המ"ל מדברי הרמב"ם דהל' מכירה כו' ושמא יאמר דהתם דוקא איתמר כו' ע"ש שר"ל דדוקא היכא שהוא משכיר עצמו דחשיב כמכירה לזמן בזה יש לדונו דין עבד והביאו באו"ת ס"ס צ"ה אך שם הביא ראיה מהא דקידושין דקאמר השבע לי שלא נמכרת לי בע"ע ופריך ממון בעלמא הוא ומשני גופו קנוי וקשה דאף אם אין גופו קנוי הא תבעו שעבוד על אדם דהוי כקרקע וא"כ הוא ש"ק אלא ע"כ דדוקא ע"ע דגופו קא קנוי איתקוש לעבד כנעני אבל אי אין גופו קנוי לא איתקש לעבד כנעני ע"ש. ונפלאתי דלפ"ז איך נתיישבו לו דברי הרמב"ם בפועל לענין אונאה שנותן עליו דין עבד דהא פועל ודאי אין גופו קנוי דאי גופו קנוי לא מצי למימר באפי תרי זיל ואין גרעונו מחיל כמבואר בקידושין דף ט"ז ולענין פועל אינו כן. ועיין בר"ן דקדושין גבי השבע לי שלא נמכרת בע"ע שכ' דהא דאמרי' גופו קנוי הוא לפי שרבו מוסר לו שפחה וא"כ פשיטא דפועל אין גופו קנוי וע"ש בדף י"ז בד"ה חלה: אך באמת מה שהקשה דאף אם אין גופו קנוי הוי שעבוד אדם שהוא כקרקע לענ"ד לק"מ דגם בקרקע אם אין התביעה על גוף הקרקע ששניהם מודים שהקרקע הוא של ראובן ושמעון אוכל פירות בנכיית' או באריסות ומחולקים כמה שנים יש לו לאכול פירות השדה נראה דאין זה תביעת קרקע רק תביעת פירות שזה לא איכפת ליה בקרקע רק שיזכה בהם לאחר קצירתם מן הקרקע ולכן אם הוא מודה במקצת חייב שבועה וה"נ אם ע"ע אין גופו קנוי אין תביעתו רק על מעשה ידי אדם ולא שעבוד הגוף על האדם רק כשיעשה פעולתו הרי הוא שלו וזהו מטלטלין הוא ומשני דגופו קנוי והוי כקרקע לפירותיה. וגם מ"ש דע"ע איתקש לעבד כנעני לא ידעתי מנ"ל דהא דנקנה בכסף ילפינן מכסף מקנתו רק לענין שטר אמרינן לא תצא כצאת העבדים אבל נקנה בקנין עבדים ואדרבא אין ע"ע נקנה בחזקה דממעטינן והתנחלתם אותם אותם בחזקה ולא אחר בחזקה וא"כ ע"ע לא הוקש לעבד כנעני כלל ולכאורה מסתב' בזה כהש"ך כיון דגלי קרא בעבד כנעני דהוקש לקרקע ילפינן מיניה דאדם הוי כקרקע ולכן שפיר כתב הרמב"ם דפועל אין בו אונאה כדין עבדים דאף על פי שאין גופו קנוי מ"מ ילפינן מיניה כל שיש בו ענין שעבוד הוי דינו כקרקע ומ"מ לענין חבלה שאין ענינו לשעבוד לית לן למילף מעבד כנעני ואין לו דין קרקע והראב"ד ס"ל דלכל מילי הוי כקרקע ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם דמחלק בין פועל לקבלן וכבר כתבתי בזה בתשובתי על דברי ה"ה והמ"ל ולפי מ"ש י"ל דהרמב"ם ס"ל דלענין גוף הקנין אין חילוק בין שכיר יום לקבלן דגם בקבלן שייכה ביה מכירה דמה לי שמוכר עצמו לזמן או לעשות מלאכה זו ואף שיכול לדחות לזמן שירצה מ"מ חיובא רמי עליה לפי שמכר עצמו למלאכתו של זה ומ"מ לענין דין אונאה הם חלוקין זה מזה אף על גב דהרמב"ם סובר דקונה ע"ע אין בו אונאה ולכך כתב בפועל דהוי כקונה לזמן ועבדים אין להם אונאה מ"מ מכירה של קבלן לא דמי למכירה של ע"ע ופועל דבשלמא ע"ע עיקר דינם על מכירת עצמם ושעבוד גופו כמה נתאנה במכירה זו וכן בשכיר לזמן שאין כאן מלאכה מסויימת והאנאה חלה על מה שהשכיר גופו לזמן שהוא שוה יותר או פחות ובכה"ג ילפינן מדין עבדים משא"כ בקבלן שהם דנין על המלאכה ידועה ששכרו לארוג בגד בב' זוזים ואינו שוה כ"כ ועל שווי המלאכה אנו דנין הרי דינו כמטלטלין שיש בשכירתם ומכירתם דין אונאה ולענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם למעיין שם וא"צ לחילוק התה"ד ומיושב קושיות ה"ה שם: והנה בהא דאמרינן דקבלן אין לו דין עבד כתב הסמ"ע בסימן רכ"ז בטעמא לפי שיכול לעשות אימת שירצה וכן מבואר בהגהות מיי' ולענ"ד אין זה מעלה ארוכה וכמ"ש דהא ס"ס מכר עצמו וחייב את גופו לעשות מלאכה זו וגם בשוכר לזמן אף על פי