בית אפרים אבן העזר חלק ג יד

כוונתו לזמן הנקרא אחר השבוע רק מפרשינן כפשוטו ולכן שפט הרא"ש שגרסתו ברמב"ם הוא הנכון דלפמ"ש הטור וה"ה דלהרמב"ם ג"כ יכול ליתן מיד א"כ קשה מנ"ל שאם אחרו הזמן שפסול דהא אית לן למימר שכוונתו לכתוב אחר השבוע מיד וה"ה זמן רב אח"כ שאין הכוונה להגבלת זמן אלא ע"כ דהרמב"ם ס"ל דהך לאחר שבוע היינו הגבלת זמן היינו על זמן הנקרא אחר שבוע ולכן כיון שמגביל זמן שוב אין לאחר יותר ויש הכרח לזה דע"כ כוונתו על הגבלת זמן דאל"כ הול"ל בכלות השבוע כתבו כו' ומדקאמר אחר השבוע מכלל שכוונתו על הגבלת זמן ולכך ס"ל דקודם זמן זה אין לכתוב משום דס"ל דכל שאומר על איזה זמן חוששין שמא אין כוונתו רק על סוף הזמן דלא מקדים כו'. וזה מבואר בסימן קמ"ה סעיף ב' ה"ז גיטך מהיום כו' יש להסתפק שמא אין דעתו אלא מסוף היום כו' והב"ש שם הקשה בסק"ה מאם אמר כתבו לאחר שבוע דכותבין מיד לאחר השבוע ולא אמרינן דכיון דכל השנה בכלל אחר השבוע כוונתו על סוף השנה עכ"ל. ולפמ"ש א"ש דלדעת הרא"ש אליבא דהרמב"ם באמת כן הוא דכל דמגביל איזה זמן חוששין שמא כוונתו על סוף הזמן ולכך ס"ל באומר אחר שבוע לא יכתבו אלא בכלות שנה אחר שבוע וזהו פי' דברי הרמב"ם אין כותבין ונותנין אלא עד שנה שלאחר השבוע והיינו בכלות השנה והרא"ש משיג ע"ז וכתב שיכתבו מיד אחר השבוע משום דהרא"ש ס"ל דכל כה"ג לא מפרשינן שר"ל אחר שבוע היינו זמן הנקרא אחר שבוע דהיינו שנה רק ר"ל כשיהיה אחר שבוע יכתבו וא"כ משם והלאה כל יומא זמנו הוא ולכן כתב הרא"ש על דברי הרמב"ם שגם זה לא יתכן שאם אמר אחר השבוע כותבין מיד אחר השבוע מפני שאין זה הגבלת זמן וא"כ ממילא שאף אם איחר הרבה אין בכך כלום כנלענ"ד פי' דברי הרא"ש. אך הטור וה"ה ס"ל דודאי גם להרמב"ם הך שאמר אחר שבוע הגבלת זמן הוא דאל"כ הוה ליה למימר בכלות השבוע אך מה שגורס ברמב"ם ומפרש דלא יכתוב עד אחר שנה אחר השבוע זה אינו דנהי דהך אחר שבוע כוונתו לזמן הנקרא אחר שבוע דהיינו שנה מ"מ כל אותו הזמן יכולין לכתוב דהיינו מראשית השנה עד אחרית השנה וא"צ להמתין שיכלה הזמן ההיא רק הכוונה על כל משך הזמן ההוא זהו ההפרש שיש בין פי' הרא"ש ברמב"ם ובין פי' הטור וה"ה והב"י בדבריו אבל מ"מ תרווייהו מודים דלהרמב"ם ס"ל דיש הכרח שהוא הגבלת זמן דאל"כ הול"ל בכלות השבוע. ולפ"ז א"ש מה שהקשה הב"ש ומל"מ דלפי מ"ש הטור ושאר מפורשים באומר תנוהו ביום פ' יכול לאחר אם כן למה באחר השבוע אם איחר אחר השנה ה"ז פסול ולפמ"ש א"ש דדוקא בלאחר שבוע שהרי ע"כ כוונתו להגבלת זמן דאל"כ הול"ל בכלות השבוע וא"כ אם איתא שאף אם מאחר הזמן נמי שפיר דמי א"כ הדק"ל למה אמר אחר שבוע דמאי הגבלת זמן יש כאן כיון שתיכף בכלות השבוע יכול ליתן כל אימת שירצה והל"ל בכלות השבוע אלא ע"כ שכוונתו להגביל הזמן דמכאן ואילך לא יתנו ואע"פ שי"ל דכוונתו סתם לאחר שבוע וא"כ לעולם לאחר שבוע היא וכמ"ש בכ"מ ובבד"ה מ"מ כיון דאיכא למשמע מיניה שכוונתו להגביל זמן הוא פסול עכ"פ ולהר"ן הוי ספק מגורשת משא"כ תנהו לה ביום פ' אף על פי שמגביל זמן מ"מ י"ל שהגבלת זמן זה אינו רק שלא יקדים ומשום דלא מקדים אינש כו' וכמ"ש הב"ח והט"ז אבל לאחר הזמן שפיר יש בידו ולאחר השבוע שאני שכל עיקרו של הגבלת הזמן הוא שלא יאחר דאל"כ הול"ל בכלות השבוע כנלענ"ד נכון ליישב קושיות הב"ש והמל"מ: ולפ"ז י"ל דגם בנ"ד שכתב שיתנו לה בלי עיכוב הוי כאומר תנהו לה ביום פ' דאמרינן שלא נתכוון לומר ביום פ' דוקא אלא שלא יקדים אבל מיום פ' ואילך שפיר דמי וה"נ כאן מה שאמר בלי עיכוב אין הכוונה שאם יתעכב לא יתנו רק כדרך לשון ב"א שלא יתעכבו ויתנו לה אשור הייא כי היכא דמישלם צערה ומשם ואילך הם יכולים ליתן באיזה זמן שיהיה אך כבר כתבתי שדעת הב"ש והמל"מ להרמב"ם באומר ביום פ' הגט פסול וכן מבואר בתשו' הרשב"א שהביא הב"י סימן קכ"ז מי שצוה לכתוב ולחתום גט לאשתו ביום פ' כו' ונתאחר הכתיבה ולא כתבו לה באותו יום אם הכוונה שצוה לכתוב הגט בר"ח ניסן הגט פסול וז"פ עכ"ל. ונראה מזה דס"ל דאומר ביום פ' הוה כאומר לאחר שבת דפסול להרמב"ם ויש סיוע להרמב"ם בזה דפוסל אחר שבת אם איחרוהו עוד מדברי הירושלמי בגיטין בפ' מ"ש ועיין בקרבן העדה שם ואין להאריך. ומ"מ אפשר לצדד כיון דאמירת בלי עיכוב בלשון ב"א הוא לזרוזיה בעלמא ולא על הזמן קאמר רק ר"ל שלא יהיה מוחה ומעכב בדבר א"כ שפיר דמי ליתן אף שנתאחר עד עתה אלא דהלשון שאמר אח"כ ולהשיב לו תשובה על הב"ד המוקדם נראה שהיה חפץ בזריזות הזמן גם כן אלא דמ"מ אפשר שהיה חפץ שיעשה בקדימה ובזריזות אבל מ"מ לא היה זה בדרך תנאי שיתנו תיכף אלא אף שיתאחר הדבר שלא נתן לא עכב וכעת לא מצאתי גילוי לענין זה וצ"ע: ועוד יש לעיין במה שאומר שישובו לו תשובה על הב"ד המוקדם אם הוא ג"כ תנאי בשליחות הזה והרי א"א לקיימו עתה כי מי יודע איה איפא הוא או דלמא מלתא באנפיה נפשיה קאמר שהוא מבקש ג"כ שיכתבו לו תשובה אבל אין זה תולה בנתינת הגט כלל שאף אם לא יהיה רצונם להשיב לו ג"כ אין זה מעכב על נתינת הגט ולכאור' יש ללמוד דבר זה מהא דאמרינן בביצה דף כ' ההוא גברא דא"ל הבו ת' זוזי לפ' ולנסיב ברתי אמר ר"פ ת' זוזי שקיל וברתא אי בעי נסיב כו' והנה לפמ"ש שם בעהמ"א בטעמא דמלתא לפי שהוא תנאי שקדמו מעשה ואינו תנאי א"כ בנ"ד שפיר מהני דהא בשליח לא בעינן דיני תנאי כמש"ל מדברי הרשב"א והר"ן וכן מבואר במלחמות שם בשם רב אחאי משבחא ז"ל. אך באמת דעת הרי"ף בב"ב פ' מ"ש וכ"ד הרמב"ם והרמב"ן במלחמות והראב"ד דעיקר הטעם לפי שאין זה תלוי בזה וכ"כ בסמ"ג וטור וש"ע שהרי זה כמי שנתן לו מתנות כל איזה מהם שירצה יקח וא"כ ה"נ ר"ל דשני ענינים קאמר ולא תלאן זה בזה. אך י"ל דשאני התם שכ"א הוא ענין בפ"ע שאין צוואה זו שישא הבת ענין לצוואה זו שצווה ליתן לו ת' זהו' ואמרינן שלא תלאן זה בזה כלל משא"כ כאן דמה שאמר ותכתבו ל' תשובה כו' הוא על אותו ענין של הגט עצמו וזולת זה אין לו ענין כלל וכיון דע"כ עליה קאי א"כ איכא למימר דקפידא הוי ודוקא באותו ענין צוה ליתן הגט ואשכחן כה"ג דקפיד עלה כדאמרינן בגיטין דף כ"ד והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופרש"י והתוס' דשליח לא מיקרי אלא הראוי לחזור ולומר עשיתי שליחותך כו' הא קמן דאיכא קפידא לאינשי בהכי שיהיה השליח ראוי שיחזור לו תשובה ואם כן בזה שכתב בהדיא מסתמא קפיד עלה ואין ראויה פוטר שאפשר שתלה ענין הנתינה בזה שיכתבו לו תשובה על הב"ד המוקדם ואם לא ירצו לעשות כן או לא יוכלו לא יכתבו ויתנו וגם דסברא הוא שאם יהיה לו תשובה שכבר ניתן הגט ונתפרדה החבילה ביום ההוא יאבדו עשתונותיו ומחשבתו אשר חשב לחזור אל ביתו זו אשתו ויבחר לנפשו דרך אחר ובאם לא ירצו בתשובה אזי אין רצונו כלל שיתנו גט בלעדו כיון דבלא"ה ישוב על עקב לדעת מה יעשה בה או יגרש בעצמו או ישלים עמה ופשיטה דבכה"ג איכא למימר דחד מלתא קאמר ותנאי הוי: אך מדברי הרמ"א בהג"ה בח"מ סימן רנ"ג שכתב האומר תנו ק' זוזי לבתי ותקנה בהם חגורה ומתה נותנין ליורשיו דהוי כאילו אמר ב' צוואות ואע"פ שא"א לקיים לקנות בהם חגורה מ"מ מתנה ראשונה קיימת משמע דאף בכה"ג דחד ענינא הוא אפ"ה אמרינן שלא תלה זה בזה כלל. אמנם דברי רמ"א בזה תמוהים וכמ"ש בספר קצות החושן שם דהא אדרבא שתה"ד שם כתב וז"ל אמנם בסמ"ג מפרש טעמא כו' משום דהיכא כא דקאמר הבו ת' זוז ולנסוב ברתי ר"ל שתי צוואות כו' ולפ"ז נ"ד חד צוואה הוא ולא אזלינן בתר תפוס לשון ראשון עכ"ל הרי מבואר להיפך ממ"ש רמ"א בשמו דבכה"ג הוי כאילו אמר ב' צוואות. ומ"ש שם קצות החושן דמ"מ נוכל לקיים פסקא דהרמ"א ע"פ טעם הראשון דתה"ד משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו כו' לא נהירא לענ"ד דע"כ לא כתב התה"ד שם הטעם דדעתו של אדם קרובה אלא כלפי מ"ש שם שי"ל אומדנא שלא נתן אלא ע"מ שתהנה היא וכמו דעובדא דא"ז שהקצה מעות ליתומה להשיאה ונפטרה כו' דהתם אומדנא גדולה היא שלא כוון לעשות במעות זה אלא חפצי שמים ולא ליתנם במתנה לאינשי בעלמא משא"כ בנ"ד דאמרינן דעתו של אדם קרובה כו' ונוכל לומר דודאי גמר להקנות הק' ליטרין בלי תנאי ומה שצוה שתקנה בהם חגורה כדי להראות לה חבה שבשעת פטירתו זוכר על תכשיטין עכ"ל. ור"ל