בית אפרים אבן העזר חלק ג קמג

מסירה וגם להרמב"ם לכתחלה צריך ע"מ וגם לפמ"ש התוס' משמע דאף אם נימא בע"ח לחוד סגי מ"מ דרך ליתן בע"מ כדי לפרסם שהיא פנויה ויש לעיין בענין זה וקצרתי: וגם במ"ש הב"ש ס"ק ז' לדייק מדברי הרמב"ם פ"ב שכתב כותבין וחותמים לו הגט והוא מגרש בכל עת שירצה שזה היפך ממה שמדייק הטור מהרמב"ם לפום ריהטא היה אפשר לומר דהרמב"ם ס"ל שחלק בין אם העדים כותבין וחותמין ומוסרים ליד הבעל הגט באותו יום עצמו רק שהבעל מאחרו בידו וכההיא דכתביה ואנחיה בכיסתיה או כהך דכותבין גט לאיש כו' ובין אם נכתב ונחתם ביום אחד והעדים מאחרים הגט בידם כמה ימים דאם ניתן באותו יום לבעל אין חשש פירות דמיד הם מוציאין קול כיון שאפשר שהבעל יתן אותו מיד ולא אמרינן שהם סומכים על עידי מסירה שיוציאו קול דהא אפשר שלא יתן אותו בע"מ כלל והרמב"ם לשיטתו דסבירא ליה דבדיעבד מהני בלא ע"מ וא"כ על ע"ח מוטל להוציא קול וא"כ אף שנתאחר ביד הבעל אין כאן טריפת לקוחות שלא כדין שהיה להם למנוע מליקח משעה שיוצא הקול שיש ת"י גט כתוב וחתו' בעדים ויוכל ליתנו בכל עת שירצה ודמי למ"ש הרא"ש בתשובה הביא בטוש"ע ח"מ סימן כ"א ס"ז שמעון שכתב לראובן כו' ע"ש שכתב דמאז היה להם ללקוחות למנוע מליקח כיון שיצא הקול והיה להם לחו' שמא נתן לו כ"י מיד ע"ש ובאמת שהרמב"ם השמיט הדין דאין לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ י"ל דשפיר טרפה קודם נתינת הבעל לאשה כיון שהוא מוכן לגרש מיד ועיין בתוס' שם רק דמ"מ לא טרפה משעת חתימה ממש כל שהגט מתאחר ביד העדים דכ"ז שלא מסרוהו לבעל אין מוציאין קול ובכה"ג שנתאחר ביד העדים שפיר י"ל דס"ל להרמב"ם דאין לו תקנה וכמ"ש הטור והיינו משום דבזה יש חששא דפירות ובהכי מיירי שם הרמב"ם שהביא הטור ראיה מדבריו שכתב הרי שאמר לב' כו' ונתאחר הדבר כו' וע"ש מ"ש האחרונים ליישב דברי הטור מהשגת הב"י ולפמ"ש יש לומר דהרמב"ם אזיל בשיטת בעה"ע דאיפוך קמייתא ויש בזה אריכות דברים ולקצר אני צריך: ותבנא לדינא דבכה"ג דנ"ד אפילו אם היה כאן שעת הדחק יש להחמיר ומכ"ש שלא בשעת הדחק ומכ"ש לפמ"ש אא"ז רמ"א בתשובה סימן קי"ב דבזה"ז דאיכא חרגמ"ה לא שייך הך מילת' כיון שנתן עינו לגרשה כו' ע"ש שכ"כ על דברי הרשב"ם לענין ירושת אשתו וא"כ ה"ה לענין שעת הדחק דהכא נפל הך היתרא בבירא דהא ליכא למימר דסמכינן אר"ש דכיון שנתן עיניו וכבר נתעורר בזה חכם אחד בספר עמק המלך שנדפס מקרוב ע"ש ולפ"ז אין מקום לצדד היתר ג"כ מחמת שהיו עסוקין באותו ענין דס"ל להרא"ש והרשב"א להכשיר וע"ש באשר"י שכתב טעמא משום דכיון דהגט ראוי לגרש משעת כתיבה ע"י ע"מ וגם יצא הקול כיון שהיו עסוקין באותו ענין והיו העדים מזומנים לחתום ובכה"ג מפסיד הבעל הפירות משעת כתיבה לרבנן והוא מדברי התוספות שם אך הרמב"ם כתב להדיא לפסול אף בעסוקין באותו ענין והעתיקו בש"ע וע"ש בב"י טעמו דאיהו סובר דאף דיש לו קול מכל מקום אינו מפסיד משום שראוי לגרש בו רק משעת נתינה וא"כ יש חשש טריפת פירות ע"ש ולפום מאי דכתיבנא לדידן דאיכא חרגמ"ה בכל גווני יש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ איכא חשש פירות ובט"ז ח"מ סימן מ"ג כתב ותו ק"ל מ"ש מגט דמהני עסוקין כו' ולהרמב"ם לא מהני מטעם אחר שכתב הב"י שם כו' ולענ"ד צ"ע והן הן הדברים בטעמם דאף ע"ג דאית ליה קלא מכל מקום כיון דהפירות אינו מפסיד רק משעת נתינה שוב ה"ל כשטרי חיוב שאין השיעבוד מתחיל ביום: אך מ"ש הט"ז ראיה מהרא"ש והרשב"א דמכשרי הוא נכון לכאורה ושארי הגאון אב"ד דק"ק ליסא בספרו על ח"מ תמה על דברי הט"ז בזה מדברי התוס' שכתבו כיון דראוי לגרש בו מיד כו' ובאמת דברי התוס' הם אמורים אליבא דר"ל דס"ל דמשעת חתימה אין לבעל פירות וא"כ כיון שעסוקין באותו ענין והעדים מזומנים לחתום כאילו נחתם ביום דמי משא"כ לר"י דאפילו אם נחתם גם כן אפ"ה יש לבעל פירות עד שעת נתינה אין סברא שבעסוקין באותו ענין תפסיד הפירות משעת הכתיבה ובאמת בלא"ה קשה דהא הוי מוקדם מחמת טריפת הפירות והב"ח באה"ע סימן קכ"ז כתב הטעם להרא"ש דמהני עסוקין באותו ענין משום דראוי לגרש ויש קול ובג"פ וספר בית מאיר השיגו עליו מטעם זה דדברי התוס' אינם רק לר"ל אבל לר"י אין חילוק בזה ולכאורה היה אפשר לומר דכמו שכתבו התוספת דכיון שהעדים מזומנים לחתום הו"ל כחתמו ה"נ אם עסוקין בא"ע והעדים מזומנים למסור בפניהם הו"ל כנחתם ונמסר ביום דקול יוצא ביום שנתגרשה אשה זו והא דקי"ל לר"י אפילו בגט שנכתב ביום ונחתם ביום יש לבעל פירות אף ע"ג דראוי לגרש בו מכל מקום כיון דאין ע"מ מזומנים שם באותו ענין לא הו"ל כשעת נתינה וע"ח המזומנים שם לא מהני דאפילו אם חתמו מ"מ ע"ח לא מפקי לקלא לר"י ולפ"ז לר"י אם נימא דכשר נכתב ביום ונחתם בלילה ועסוקין באותו ענין היינו בכה"ג שגם הע"מ שנמסר לפניהם היו מזומנים שם דאז שפיר מפסדת פירות משעת כתיבה אף לר"י וצ"ע ועיין ברשב"א שנראה מדבריו דנייד מהך סברא דמחמת קול וראוי לגרש תפסיד מזמן הכתיבה מחמת קושית התוס' מאמר לעשרה כו' ואעפ"כ דעתו להכשיר בעסוקין בא"ע אלמא דלאו מהאי טעמא הוא ע"ש: ולענין דינא הנה בש"ע סתם כדעת הרמב"ם שאין להקל משום עסוקין בא"ע וכך הוא דעת רש"י ועיין בג"פ הביא תשובת מהר"מ גלאנטי בגט שנכתב ביום ונחתם בין השמשות וניתן בלילה ובעלה בעיר והשיב שאין להכשיר משום עסוקין בא"ע גם מטעם שעת הדחק שאין זיווגם עולה יפה לא מיקרי שעת הדחק כיון דבעלה בעיר עכ"ל הרי שזה ממש כנ"ד ולא רצה להכשיר ואף ע"ג דשם היה בעלה בעיר לאו דוקא כמ"ש בד"מ ובג"פ בשם מהרד"ך דדוקא אם א"א להשיג גט אחר שהלך למרחקים ולא שכיחי שיירות אבל אם שכיחי שיירות אף שהלך למרחקים לא הוי שעת הדחק ע"ש וגם בספר נדפס מקרוב מהגאון מו' זלמן כהן אבד"ק פירדא ושמו שו"ת בגדי כהונה מצאתי שכתב שם עובדא כנ"ד שלא הספיקו לחותמו עד שכמעט חשיכה ולכל הפחות ספק לילה ושם היה מקום עיגון קצת וע"י שליח והאריך בדבר בפלפול ולדינא כתב להקל בעסוקין בא"ע ובמקום עיגון שא"א להשיג בשום צד גט אחר כיון שנשתלח על ידי שליח רק בהא מסתפקא אי נידון דידן מקרי א"א בגט אחר דז"ל היש"ש ודווקא בכה"ג שהלך לדרכו וא"א בגט אחר אבל היכא דאפשר אלא דאיכא למיחוש לעגונה כולי האי לא מקלינן ביה עכ"ל דמשמע דעיגון ברור דא"א בגט אחר הוא דמקרי שעת הדחק כו' והכא בנ"ד אם יכתבו אלופי ק"ק מיץ לתקיפי ארץ במדינות מעכ"ת בודאי יתנו רשות ליתן גט אחר או ילכו חוץ למדינה כו' ע"ש שברור מדבריו דכה"ג דנ"ד אינו בכלל היתר דשעת הדחק ואף ע"י שליח לא התיר אף שעי"ז יש צד גדול להתיר כמבואר בפוסקים ומכ"ש בנ"ד שהבעל נתן בעצמו: אפס מה שהיה מקום לצדד קולא בנ"ד דהני עובדי דמהר"מ גלאנטי למהרז"ך הוא בחיי הבעל ויש חומר א"א בדבר משא"כ בנ"ד דאיסור א"א פקע ולענין איסור יבמה לשוק קיימינן דאינו רק איסור לאו ומדאורייתא הותרה לגמרי שהרי גט מוקדם כשר מדאורייתא ואין כאן רק זיקה מדרבנן לבד ובזה אפשר דכ"ע מודים שיועיל הני טעמים דספק לילה ועסוקין באותו ענין להתיר אף שלא בשעת הדחק: אך לא מלאני לבי להקל בזה כיון שהחמירו באיסור א"א אף בע"י שליח ואף שהיה קרוב למקום עיגון איך נקיל בזה שגירש בעצמו ואין כאן מקום עיגון כלל. ועיין בתה"ד סימן ר"ן שכתב והביא מיבמות פרק הערל דאין לחלק בין לאו לכרת ובחבורי בית אפרים סימן ל"ח ס"ק י"ד הבאתי דברי מהרי"ק שכתב דלענין ספיקא אין לחלק כיון דהוי ספק דאורייתא לחומרא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וע"ש ובק"ה שהארכתי בענין זה ובנ"ד אף ע"ג דאינו רק ס' דרבנן וכמ"ש מ"מ כיון דבאיתחזק איסורא ס' דרבנן לחומרא ומה לי ס' דרבנן דאיסור כרת או ספ' דרבנן דאיסור לאו כיון דאשה זו בחזקת זקוקה ליבם היתה עומדת ומספק אתה בא להתירה אל תתירנה מספק ומכ"ש בזה שבעת נתינת הגט היה הבעל קיים ונפל הספק לענין איסור א"א שאנו דנין להחמיר אע"פ שעתה נתגלגל הדבר לאיסור לאו אין להקל וכעין שכתב הש"ך לענין ס' איסור