בית אפרים אבן העזר חלק ג יג

גוף האגרת חתם עצמו האדון וכתב בתוכו שזה ביקש ממנו לכתוב להקהל שיתנו גט לאשתו וע"ז חתם את עצמו הבעל ולא יחפוץ כי אם בהגלות לבו שכדברי האדון כן הוא וכן נראה ממה שחתמו עוד שנים עמו ואינם רק כבאים להודיע שדברי האדון בזה הם אמיתים וא"כ פשיטא דהוה כאומר אמרו ונראה דאף מ"ד דאומר אמרו הוה ספיקא אין הדברים אמורים אלא בישראל אבל בעכו"ם כה"ג אפילו ספיקא לא הוי אפילו אם יש שני עדים שאמר לעכו"ם אמרו לפלוני כו' ל"מ שהרי הרמב"ן כתב טעמא דפסול באומר אמרו משום דאין הסופר והעדים עומדים במקום הבעל כל שלא שמעו מפיו והקשה הרא"ה דמנ"ל דטעמא דר"י משום דמילי לא מימסרו לשליח דלמא טעמא דר"י משום דבעינן שישמעו מפיו ותירץ הר"ן דאם איתא דמילי ממסרן לשליח כיון דשליח של אדם כמותו כשהסופר והעדים שומעין מפי השליח הרי הוא כשומע מפי הבעל הלכך ע"כ מאי דפסול ר"י באומר אמרו משום דמילי ממסרן לשליח הוא עכ"ל ולפ"ז אם זה שהבעל אומר לו אמרו הוא עכו"ם ואין עכו"ם נעשה שליח להיות כמותו של הבעל אפילו תימא דמילי ממסרן לשליח מה שהם שומעין מפי השליח עכו"ם ל"ה כשומע מפי הבעל ואינם עומדים במקומו כלל אך לפי דברי הרא"ה והר"ן דס"ל דממנה שליח שלא בפניו מהני ודוקא באומר אמרו מדעתיכם פליגי ולפ"ז כאן שמינה לשלוחים קהל דק"ק סטאשוב כאומר אמרו לפ' דמי והוא ממנה שליח שלא בפניו דלהרא"ה והר"ן בכה"ג שפיר עומדים במקום הבעל ואם כן אנו צריכים לאחוז בזה קולי שניהם דכת"י מהני וממנה שליח שלא בפניו מהני. ובאמת בס' ג"פ הביא בשם המבי"ט שכתב להקל בעדים שכתבו לסופר ולעדים שהבעל מינה אותם והוא ז"ל כתב שדבריו תמוהים שלקח קולי שניהם כו' ומסיק דאפילו במקום עיגון אפילו לא נתגרשה לא תנשא רק אם נשאת ל"ת משום דהוה ס"ל ספק אם הלכה כר"י דפוסל באומר אמרו או כשמואל דמכשיר וכבר כתבתי דספק זה ל"ש הכא כיון דעכו"ם הוא ל"מ גבי' הא דמילי מימסרן לשליח דלאו בר שליחות הוא ולא נשאר לנו רק הספק דלמא כהרא"ה והר"ן וכבר כתבתי בשם מהרד"ך שאין לסמוך ע"ז אפילו בשעת הדחק ועיין בס' בני יעקב כתב ג"כ שדברי המבי"ט תמוהים בזה. גם צ"ע לענ"ד כפי משמעות לשון השאלה שהבעל לא כתב שום דבר רק חתימתו לבד ועוד שני יהודים חתמו עמו ועל גוף האגרת חתום האדון וכותב בו כמדבר בעדו שהלזה בא לבקש ממנו לכתוב שיתנו גט וחתימת הבעל וריעיו מלתא באנפי' נפשיה הוא שהרי אין להם קישור וסמיכות אל גוף האגרת שהוא דברים היוצאין מת"י האדון והוי כאילו חתם א"ע אטיוטא ואין זה ענין כלל למדבר מתוך הכתב שיתנו גט לאשתו דהתם הוא כותב וחותם משא"כ כאן דאפילו תימא דחתימתו זו בסתם מרמז רמוזי שעיניו נתן בגירושין מ"מ דיינו אם נכשיר הרכנה לבד וכתב לבד ולא שנכשיר בפקח רמיזה בכתב והרי הרבה פוסקים הסוברים שבעינן שליחות בכתיבה והרי אין כאן שליחות אלא אפילו לדעת הפוסקים דלא בעינן שליחות ציוו מיהו בעינן והרי אין ציוו כלל ומה שחתם עצמו אינו רק הוראה שמרוצה על אגרת האדון שכתב בשמו כן וכמ"ש. ומכ"ש שאין מקום לפ"ז שכתב מחו' הגאון נ"י דאמירה בפה וכתיבה מהני ושוב גמגם בדבר לשיטת הרמב"ן וכתב דאפשר דבכה"ג גם הרמב"ן מודה דמהני מה שמודיעו ע"י כתב וכבר כתבתי לעיל ביאור הדברים וזה היה נכון אם היה כאן כתיבה ממש משא"כ בזה שאינו רק גילוי מלתא מה זה מועיל יותר מן הגילוי דעת שגילה דעתו לפני העדים שיאמרו לפלוני כו' ואפשר לצדד דלפי הסברא שכתבתי לעיל דדבור שעל ידי העדים פורח באויר וליתא קמן משא"כ גילוי דעת שע"י החתימה שעיני הסופר רואים אך דמ"מ אין על מה שנסמך וכמ"ש דאף אם נאמר שזה מיקרי גילוי דעת אין כאן גילוי דעת רק על הא מלתא גופא שהוא וחביריו מעידין שאמת הענין אשר כתב האדון וכמו נוסח הגט שהוא כותב בלשון אנא פלוני והעדים חתומים למטה ועיין סימן קמ"ד וזולת זה לא ידעתי מקום לחתימות אילו שאין כתוב לפניהם שום דבר רק באו עה"ח אחר שחתם האדון וגוף האגרת כפי הנראה מהשאלה ששאל ממנו אם היה ידועה כו' בכן שרייב איך ווידר אוב מען האט איר נאך קיין גט גיגעבין בעט איך זייער חז מן זאל איר גט געבין בלי עיכוב ולהשיב לי תשובה על ידי הב"ד המוקדם וע"ז חתם א"ע הקאפיטאן וכפי הנראה מלשון הזה הקאפיטאן הוא השואל והמבקש באגרת שיתנו לה גט אלא שהוא חתם א"ע ג"כ ועוד שנים עמו שביקש מהם ג"כ ולא ידענו אהייא קאי אין זה רק כמגלה דעתו שיודע מזה שהקאפיטאן מבקש שיתנו גט ואין זה כלום ואע"פ שבהאגרת הראשון מן הקאפיטאן היה מבואר שהוא ביקש ממנו שיכתוב להם שיתנו לה גט מלתא דפשיטא שאין בו ממש כלל כיון שלא היה עליו חתימתו רק האגרת מהאדון בלבד אין לנו לדון על דברי האגרת הראשון כלל רק על דברי האגרת השני היה חתימתו עליו ויש לדון ג"כ בלשון שכתב שם אז מען זאל איר גט געבין בלשון נסתר והרי זה כאומר השומע קולו יכתוב גט כו' וא"כ נראה דאף אם נפרש שחתימתו היה שהוא ביקש מהאדון לכתוב כנ"ל אין זה רק כאומר אמרו מדעתיכם שהרי לא פרט הסופר והעדים שיהיה אפשר לומר שהוא ממנה שליח שלא בפניו רק סתם ואמר מען זאל שרייבין איין גט: גם צריך לעיין בנדון זה שכתב אז מען זאל איר גט געבין בלי עיכוב ולהשיב לי תשובה על הב"ד המוקדם דשמא הוה כמטיל תנאי בדבר שיתנו לה בלי עיכוב דוקא וכיון שנתעכב הדבר בערך שלשה שנים אינו רוצה בכך שהרי באגרת הראשון כתב טעמים לדבריו מחמת שהוא חולה ומומר מי יודע אם יהיה יכול לשוב לביתו להתראות עמה עוד ואולי תוכל להצליח אם עוד תהי' לאיש כו' וכיון שעבר זמן רב שמא הוא במקום קרוב שמצפה לשוב לביתו ונמלך שלא ליתן גט ופשיטא שאין לומר לפי שלא הזכיר בה לשון תנאי ולא עשה בכל דיני תנאי דמה שמצוה לשלוח אינו יכול לעבור אף על פי שלא התנה בדיני תנאי כמ"ש הרשב"א והר"ן והביאו הב"ש סימן קמ"ד ואין לדמות זה למה דאיתא שם בסעיף ה' בהג"ה דאם לא נתנו לה מיד אחר יב"ח אלא זמן רב אח"כ אע"פ שהעיכוב היה מצד האשה אפ"ה הוי גט ובלבד שהבעל חי מ"מ הרי כתב הב"ש שם דל"ד לאם אמר לאחר שבוע ואחרו מן הזמן שאמר דהוי ספק מגורשת משום דשם הגביל זמן אימתי שיכתבו הגט אבל כאן לא היה כוונתו אלא שלא יכתבו קודם יב"ח ואחר יב"ח אין זמן לדבר עכ"ל ואם כן בנ"ד שאמר שיתנו בלי עיכוב ויכתבו לו תשובה על הב"ד המוקדם נראה דדמי להגביל זמן וגרע מיניה דהתם אף ע"ג דאיחר מ"מ גם השתא לאחר שבוע הוא כמבואר בכ"מ שהביא הב"ש סקי"א משא"כ כאן שהוא אמר לתת בלי עיכוב ויכתבו לו תשובה על הב"ד המוקדם ולא נעשה כדבר הזה כ"א עברו שלשה שנים בזה נראה שא אם היה כאן ורוצה לילך למרחקים ואמר תנו גט לאשתי בלי עיכוב וכתבו לי כו' שאם לא עשו כדבריו אינו כלום ועיין בב"י שנראה שגם על ההיא עובדה שכתב רמ"א נראה שהיה קצת פקפוק אלא שכתב שהרי בן בולאט עשה מעשה להתיר וגם הם ז"ל התירו בכנופי' וא"כ בנ"ד שאין דומה בטעמא לההיא דהתם ודמי לההיא דסעיף ה' נראה שאין מקום להקל ועיין בב"ח שביאר יותר דהתם לא הגביל זמן לכתיבה רק הגביל זמן לביאתו אם לא אבוא תוך יב"ח אבל על הכתיבה לא הקפיד אימת שתהיה. ובאמת קשה לפי"ז על מ"ש הרמב"ם והובא בסימן קמ"א דמשמע דגם אם אמר לה תנהו ביום פ' יכול לאחר והב"ש באמת מפרש שם דגם שם אם נתן אחר כך פסול אלא דאם נתן קודם אינו גט ודלא כב"ח ובאמת בטור מבואר שם להדי' דמפרש דברי הרמב"ם דיכול לאחר ועיין במל"מ בהלכות גירושין שכתב ג"כ כדברי הב"ש והט"ז בסימן קמ"א כתב כהטור דאם אמר תנהו היום יכול ליתנו למחר וצ"ע דהא בלאחר שבוע כתב הרמב"ם להדי' דאם איחר הזמן פסול וכמ"ש הב"ש והמל"מ: אך לענ"ד נראה אחר שהתבוננתי בדברי הרא"ש ס"פ מ"ש נראה מדבריו דודאי כל האומר סתם אחר שבוע דהיינו תיכף אחר כלות השבוע ואין לנו לפרש דהך אחר השבוע הוא הזמן שאחר שבוע דהיינו שנה רק מפרשינן כפשוטו דהיינו תיכף בכלות השבוע נמצא דאין זמן קבוע שלא אמר כן רק שלא יקדים ליתן קודם שבוע אבל אחר השבוע יכול ליתן מיד רק דלשיטת רש"י דמפרש אם לא באתי א"כ קשה למה אמר אחר שבוע הול"ל אם באתי בתוך שבוע אלא ע"כ שכוונתו על הזמן שנקרא אחר שבוע משא"כ לפר"ח דמיירי בנתן גט שתתגרש לאחר שבוע שהוא לא היה יכול לומר בענין אחר שיהיה נאות למשפט הלשון כ"א באופן זה וא"כ מה"ת נאמר שהיה