בית אפרים אבן העזר חלק ג קלט

שלד"ע אז אע"פ שיואב ג"כ שוגג היה מ"מ לענין דין שמים לשוגג אין לעשות המעשה שעושה השליח כהמשלח שהיה לו לדקדק בדבר אם לעשות או לא ושוב ל"ש ואותו הרגת שאין לנו לדון מה שהרג השליח כאלו הרגו הוא ומזה מוכיח שמאי דבכל גווני יש שליח לדבר עבירה: והנה בנ"ב כתב דאם השליח שוגג לכ"ע בטל השליחות דהוה שליחות בטעות ע"ש ונלענ"ד דז"א דא"כ בכהן שמקדש גרושה ולא ידע שהיא גרושה וכן שאר חייבי לאוין נימא דהוה קידושי טעות כמו גבי מומין ונדרים ולהדי' אמרינן דבחייבי לאוין ולא הכיר בה אף כתובה יש להן והר"ן כתב החילוק דבנדרים ומומין ודאי אינו מתפייס משא"כ באיסור סברא שמתפייס וערב עליו המקח ע"ש וצ"ל דמה"ט נמי לא אמרינן שהקידושין הם קידושי טעות אלא אמרינן דמסתמא כיון שלא נתן לבבו לחקור זאת לידע אם יש כאן איסור מסתמא באמת ערב עליו המקח באיזה אופן שיהיה בין באיסור בין בהיתר ועיין בר"ן שם וא"כ נראה דה"ה לענין השליח כיון שעשה השליחות בסתם ולא נתן לב לחקור מסתמא נתרצה להיות שליח בכל אופן שיהיה אלא שעדיין צ"ע בהא דיואב שעשה כן בטעות שלא היה דורש אכין ורקין ובכה"ג ודאי אונס כדאמרינן בהוריות שאם הורו ב"ד וחזרו בהם אם הלך למדה"י או אפילו היה בדעתו לילך למדה"י הו"ל עשה ע"פ שגגתו בהוראה וכיון שיואב היה אז במלחמה לא היה לו לחזור על בתי דינין לידע שמא טעה בסברתו ואפשר לחלק דשאני היכא שעכ"פ שאל פי הב"ד והורו לו לעשות מעשה ואע"ג שחזרו בהם לזה לא היה צריך לחוש כיון שהיה בהול לילך למדה"י משא"כ היכא שטעה מסברת עצמו שגגת תלמוד עולה זדון והכא יואב טעה מסברת עצמו והיה לו לישאל פי הסנהדרין ולכן אע"פ שעשה בטעות מ"מ אין מקום לבטל השליחות בשביל זה: ולפ"ז לכאורה בנ"ד אם עשה השליחות מפי ב"ד ויש טעות בהורא' שפיר הוי שליחות בטעות אם יעשה כן ע"פ חכם מפורסם בהוראה ובתר בי דינא לא דיינן ואין לך אלא שופט שבעיר וכמ"ש הרשב"א גבי הא דפלטי כיון שעשתה ע"פ הוראת ב"ד של שאול כו' אך י"ל דבכה"ג שעושה ע"פ הורא' ב"ד ויש לו דין אנוס בדבר זה לא מיקרי שליחות בטעות כיון שאין עליו שום עון אשר חטא כלל דאונס רחמנא פטריה והרי הוא השליחות בכוונה רצויה שהרי אף אם הב"ד טעו אין הקולר תלוי בצווארו משא"כ אם הוא שוגג בענין דעכ"פ חל עליו עונשו של שוגג אע"פ שלא ידע ואשם מ"מ כיון שאינו אנוס הוא חייב בד"ש ובד"מ אדם מועד לעולם בין שוגג כו' שפיר י"ל דהוי שליחות בטעות שאין רצונו בשליחות זה משא"כ באנוס דלא איכפת ליה כלל בקיום השליחות דס"ס אין עליו אשם כלל וא"כ בנ"ד אין כאן ביטול בשליחות כלל וצ"ע: ועל דרך הפלפול נלענ"ד להביא ראיה דבכה"ג שטועה בדין לא בטל השליחות מהא דאמרינן בריש ב"מ ל"צ דנקיט זוזי מתרווייהו כו' ופרש"י דגבי מקח וממכר נמי החלוקה יכולה להיות אמת דאימור לשניהם נתרצה המוכר ולכאורה קשה דאיך שייך לומר דהחלוקה אמת מחמת זה דבשלמא במציאה שפיר אמרינן שאף על פי שכ"א אומר אני מצאתיה היינו לפי שכ"א מדמה בנפשו שהגביה כמעט רגע קודם לחבירו ובאמת בהדדי אגבוה משא"כ לענין רצוי המוכר שלפי טענותם ודאי א' כפה המוכר לקבל המעות וגם המוכר בעצמו אומר כן ואיך נבדה מלבינו שלשניהם נתרצה מה שלא עלה על דעת המוכר והלוקחים אין בהם מגיד זאת וגם קשה דלמה נקטי הש"ס טעמא דמציאה דאימור תרווייהו כו' ומקח וממכר שבקי וטפי הו"ל לפרושי טעמא דמקח וממכר שאינו פשוט כ"כ ולכן נלענ"ד ע"פ מ"ש הב"י סי' ר"ה דכל שאנסוהו למכור ושתק וקיבל הדמים רוצה אני קרינן ביה ועיין בלח"מ הלכות מכירה ולפי"ז נראה דאם שתק בשעת משיכה נמי כן הוא והוה כאומר רוצה אני ולפ"ז י"ל דאע"ג דמעיקרא קיבל הדמים מאחד מהם באונס מ"מ אח"כ בשעת משיכה שבאו לקנות הטלית במשיכה תרווייהו בהדדי אגבוה והמוכר שתק והוי כאומר רוצה אני ולכך שפיר קאמר הש"ס אימור תרווייהו כו' שהוא כולל מציאה ומקח וממכר ולפ"ז קשה לפי שיטת הרמב"ם שכתב כל המפציר בחבירו למכור לו חפץ כו' עובר בלא תחמוד ומבואר בה"ה שם דהיינו אף באומר רוצה אני שאז המקח קיים מ"מ עובר בלא תחמוד והאיסור נגמר בשעת גמר הקנין ולפי"ז קשה דהא לקמן בהא דהמגביה מציאה כו' אמרינן דלמא במקח וממכר כתב בש"מ בשם המפרשים דהא במקח נמי הגבהה כולה בעינן ותירצו דבמקח שפיר אמרינן דקנה חבירו שכ"א נעשה שליח לחבירו בהגבהה זו ודוקא במציאה מספקא לן דהוי חב לאחרים ע"ש ולפ"ז אכתי תיקשי היכי משכחת לה שהחלוקה תהיה אמת במקח וא"ל דלשניהם נתרצה המוכר כיון שע"כ לומר שקנו בהגבהת שניהם וזה נעשה שליח לזה והרי אינו יכול להעשות שליח שאע"פ דהוה כאומר רוצה אני מ"מ נגמר אז האיסור דלא תחמוד ע"ז שנתן הדמים בע"כ ואין שלד"ע והמעשה בטל וצ"ל כיון דקי"ל דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע והשליח שוגג ובכה"ג שפיר מהני השליחות וא"כ מוכח אף דבכה"ג ששוגג בדין ולא אסיק אדעתיה שיש איסור בדבר לא אמרינן דהוי שליח בטעות כלל: אך מ"ש בקצה"ח סימן קפ"ב בעושה שליח סתם לגרש ושליח מדעתיה דנפשיה נתן בע"כ דבזה עיקר השליחות לא בטל כיון דכבר נעשה שלוחו לגירושין וחרם ר"ג גבי גירושין אינו אלא כמו איסור אחר וכמו עשאו שליח בסתם לטביחה והלך ושחט בשבת שכתב המ"ל דהשליחות לא בטל ע"ש ודבריו תמוהים מאד דבכה"ג שעשאו שליח בסתם לגרש והשליח מדעת עצמו גירש בע"כ אין ספק שהוא משנה מדעת המשלח דאנן סהדי דאדעתא שתקבל הגט ברצון עשאו שליח ומעולם לא עלה על לבו שתתגרש בע"כ ויעבור על חרגמ"ה ואפשר דאפילו בלא חרגמ"ה נמי בטל השליחות בכה"ג דסתמא דמלתא לא היה דעתו לגרש בע"כ ומכ"ש בזיווג ראשון וגם אפשר דאיכא בזה משום בזיון דבעל כשמגרש בע"כ ולא היה דעתו בשליחות זה כי אם לגרשה מרצונה ולפי שנ"ד נראה שבפירוש עשאו שליח לגרש בע"כ לא הארכתי בזה: והנה בחידושי' כתבתי שיש סברא לומר דדוקא במזיד המעשה בטל לפי דאמרינן כסבור היה שלא ישמע לו משא"כ בשוגג אפילו תימא דגם בשוגג אין שלד"ע מגזירת הכתוב דהוי ליה שני כתובים כו' מ"מ הא דהשליחות בטל במזיד סברא בעלמא הוא ובשוגג דל"ש הך סברא לא בטל השליחות כלל ובזה כתבתי ליישב כמה ענינים שפלפלו בהם הגאון מהר"י הלוי ז"ל והגאון נ"ב והארכתי בזה וא"כ בנ"ד אין מקום לבטל השליחות כלל: ועוד יש לצדד לפי מה דמשמע מהחלקת מחוקק סימן ס"ו ס"ק י"ח ומדברי הב"ש שם ס"ק י"א דחרגמ"ה אין בו איסור דאורייתא וא"כ לדעת כמה פוסקים באיסור דרבנן יש שלד"ע והנ"ב מחליט שם לומר דאיסור דאורייתא הוא ובאמת ז"א מוכרח ולא רציתי להאריך בזה כיון דבלא"ה משמע דאף בדרבנן יש שלד"ע וכמ"ש המ"ל בה' רוצח ואין להביא ראיה מהא דקי"ל בש"ע ח"מ סי' קצ"ה בקנו קנין בשבת דאף ע"פ שעשו עבירה קנו ומשמע דאף אם קנו העדים בסודר שלהם שכך הורגלו כמ"ש בסעיף ג' מדברי הרא"ש אפ"ה מהני אף ע"ג דקנין העדים מטעם שליחות הוא וע"כ דבדרבנן יש שלד"ע יש לדחות דהתם הם שלוחי הקונה והם זוכים בשבילו ואיסור קנין בשבת הוא מצד המקנה שאסור להקנות בשבת וכמו אין מקדישין כו' דהאיסור מצד המקדיש אלא דבאמת ז"א דגם מצד הקונה איכא איסור כדמשמע בירושלמי הדין דכנסין ארמלין כו' שלא יהא נראה כקונה קנין משמע שהאיסור מצידו שהוא קונה וגם דהא גם מעכו"ם אסור לקנות בשבת ועיין בעירובין פ' הדר כל מיקני ביתא אסור בשבתא: אך באמת מ"מ אין משם ראיה כלל דאפילו תימא דגם בעדים דינא הכי מ"מ הקונה לא אמר להם שיעשו הקנין בשבת וזה שעשו הקנין בשבת הוא מדעת עצמן ובכה"ג לא אמרינן אין שלד"ע כמבואר בטור הל' גניבה הביאו המ"ל ע"ש ובקצה"ח הכריח מזה דקנין העדים לאו מטעם שליחות הוא אלא מדין עבד ואין צורך לזה. ולענין דינא אם גירש ע"י שליח בע"כ במקום שעובר על חרגמ"ה קשה להכניס ראש בין הרים גדולים וגם ק' לאסור איסור על המגרש שלא ישא אשה ולמשדי עליה גודא רבא רק