בית אפרים אבן העזר חלק ג קלח

סי' הארכתי וכתבתי ליישב קו' הנ"ל דשם גרע טפי אם עשה ע"פ הוראה בטעות מן שוגג שלא ידע כלל שיש איסור אך בנ"ד נראה ודאי דעשה עפ"י ב"ד בהוראה שלהם שוגג גמור הוא ואמרינן גבי אין שלד"ע וראיתי בספר קצה"ח סי' שמ"ב שכתב וז"ל וראיה ברורה דאפילו בלא ידע שליח אין שלד"ע מב"ק דף מ"ב הוסיף לו רצועה א' כו' דטעה דיינא גופיה וא"א דבלא ידע יש שלד"ע אמאי שליח ב"ד גולה כיון שהב"ד הם המשלחים ואע"ג דהמשלח נמי לא ידע כו' ע"ש ולענ"ד אין כאן ראיה כלל דאע"ג דודאי אם עושה ע"פ ב"ד מיקרי שוגג כמש"ל ומכ"ש בזה שהכל בטעות מ"מ אין זה ענין לשליח שוגג בדבר עבירה דענין שליחות הוא שזה מצוה לשליח לעשות כך וכך והמשלח הוא המצוה וזה מקיים את פקודתו ועשה עפ"י ציווי וזר לא עבר בתוכם משא"כ אם ראובן אומר לשמעון כי יהודה ציוה שתלך ותכה את לוי והלך והכה אותו ובאמת שקר ענה בו ראובן כי מעולם לא יצאו הדברים מפי יהודה לעשות כן הדבר פשוט שאין מקום לומר על ראובן שהוא המשלח שהרי באמת הוא לא שלחו רק שהוא דבר סרה על יודא ושמעון שוגג הוא שהיה סבור שהוא עושה בשליחותו של יודא ובאמת אין הדבר כן ועכ"פ שלוחו של ראובן לא מיקרי כיון שראובן אמר ציווי זה בשם יודא ולא עשה יד השליח כידו כלל וגם השליח לא עשה ע"ד ראובן כלל כ"א על דעת יודא. ואם כן מכ"ש בזה שהב"ד אין כוונתם שזה השליח יעשה ע"פ פקודתם כי הם המדברים להשליח זה שיכה לזה שכן צוה לו המלך הקב"ה וזה המכה הוא שוגג שהוא סובר שהוא מכה בהיתר לפי שהוא שלוחו דרחמנא ובאמת אין הדבר כן רק שהדיין הממונה הטעה אותו אבל מעולם לא היה דעת המכה לעשות בשליחות הדיין רק בשליחות השם ולכן הוא שוגג בדבר וחייב גלות וז"ב: ובזה היה אפשר ליישב גם מה שהקשה הנ"י על התוספות מפלוגתא דשמאי הזקן דהא יואב שוגג הוה ולפי מה שכתב י"ל שהתוס' סוברים דע"כ הך סוגיא דקידושין לא סבירא ליה דיואב שוגג הוה דאל"כ אין משם ראיה לשלד"ע כלל דכיון דגם יואב ידע שיש איסור להרוג הנפש רק שהיה סבור שאעפ"כ יש לו לעשות ע"פ מימר דרחמנא איש לא ימרה את פיך ואכין ורקין לא דרש א"כ אין זה כעושה בשליחות דוד כלל רק כאלו עושה בצויו ובכה"ג אין בזה דין שלד"ע: וקצת יש ראיה לזה מיבמות דקאמר התם איש אמו ואביו תיראו כו' מאי לאו דאמר ליה שחוט ליה בשל לי ולכאורה קשה כיון דבכה"ג ל"ש אין שלד"ע שהרי הוא מחויב לשמוע לו ול"ש דברי הרב ודברי התלמיד כו' ואם כן בכה"ג האב חייב על חילול שבת ואם כן שוב הוי אין עושה מעשה עמך ואינו מחויב לשמוע לו כלל אע"כ דבכה"ג שתחלת עשייתו הוא לקיים ציווי דרחמנ' וה"ז כאלו אינו עושה ע"פ שליחות האב כלל אלא שיש לדחות דהתם ודאי דהוה ס"ד דרשאי לעשות כן משום דאתי עשה דכיבוד אב ודחי ל"ת דחילול שבת ממילא אין כאן איסור כלל לא על הבן ולא על האב שזה כלל גדול בתורה דעשה דחי ל"ת וכה"ג כתבו התוס' בשם הירושלמי שיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דחדש וכ"כ לענין מצה של טבל ולא אמרינן דהוי מצוה הבא בעבירה דכיון שהעשה דוחה ל"ת אין כאן עבירה כלל וה"ה לענין זה אמרי' דנדחה האיסור לגמרי ואע"ג דאלו עביד האב גופיה חילול שבת חייב מ"מ כל שבנו עושה ע"פ ציוויו ואתי עשה דכבוד ודחי ליה אין כאן עבירה כלל ואם כן גם בההיא דיואב א"ש שאף אם נאמר שלפי דעת יואב שהיה צריך לעשות מצות המלך אין זה כאלו עושה בציווי הש"י רק בשליחות דוד כיון דסוף סוף ע"פ שליחותו של דוד ובציויו עושה מה שעושה שפיר שייך בזה דין שלד"ע ולפי דעת יואב דלא דריש אכין ורקין גם דוד לא הוה מתחייב כלל כיון שזה ציוי התורה לשמוע למלך אף בדבר עבירה ממילא העבירה נדחית לגמרי מ"מ כיון שבאמת אין הדבר כן ויואב טעה בזה שהיה סובר שמות' לו לעשות שליחותו של דוד ובאמת יש איסור בזה שוב הדבר תלוי בדין שלד"ע בשוגג ושפיר הוכיח הנ"י מכאן דאף בשוגג ס"ל לחכמים דפליגי על שמאי דאין שלד"ע: שוב ראיתי במקראות גדולות פ' קדושים בפי' החזקוני שם שכ' ועדיין תיקשי דכתיב ונשיא בעמך כו' ואם אביו ואמו אומרים לו לחלל שבת אינו מחויב לכבדם וי"ל דמיירי בשבות דרבנן דאתיא כבוד אב כו' והוא תמוה מאד דודאי קרא לאו למיעוטי שבות שגזרו חכמים אתי ואם ר"ל דקרא אסמכתא מ"מ הוא נגד הש"ס דמוקי לה באיסור דאורייתא ובעל אמרי נועם שם והוא חידושים מלוקטים מרבותינו בעלי התוספות כתב וז"ל ואכתי קשה אמאי אצטריך לסמוך ת"ל מונשיא בעמך כו' וי"ל דאין שלד"ע ולא עביד מידי וישמע לו קמ"ל מהר"י נ"י וגם זה צ"ע והעיקר לפי ענ"ד כדכתיבנא שוב מצאתי בסמ"ג עשין קי"ב כתב תניא יכול אומר לו אביו היטמא כו' ולמדנו מכאן שבדיבור לעבור לא מחשב רשע דדברי הרב כו' שאם היה נחשב בדיבור פשיטא שלא ישמע לו ולא היה צריך פסוק לזה ולא מצינו עונש בדיבור אלא למסית בלבד שדיבר לאחד לעבוד עכ"ל: ובעיקר קושיא הנ"י כבר כתב מהר"י בתשובה דמ"ש הנ"י דיואב סובר שכדין הורגו ז"א דלא היה לו להאמין על זה שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים וכו' אך לפי ענ"ד נראה דתרי גווני ביטול שליחות איכא חדא מצד המשלך שאפשר שהיה סובר שלא ישמע לו כיון דדברי הרב כו' ואידך מצד השליח כיון דמן הדין אין לו לעשות כן דדברי הרב כו' ועתה שעושה הוה כעושה על דעת עצמו ולא ע"ד משלחו ולכן ס"ל התוס' דכשהשליח שוגג אין כאן ביטול שליחות לא מצד המשלח שהרי יודע שיעשה כיון שהוא סבור שאין כאן עבירה וגם מצד השליח כיון שא"י שיש איסור הרי בתום לבבו ונקיון כפו עושה כן ע"ד המשלחו ולכן שפיר יש שלד"ע ולכן שפיר הקשה הנ"י מהא דיואב שאע"פ שמן הדין לא היה לו להאמינו שחייב מיתה מ"מ כיון דבאמת היה נאמן לו דוד ליואב שזה עשה מרד וחייב מיתה שפיר עשה ע"ד המלך וציוויו וגם מצד המשלח אין כאן התנצלות שהיה סובר שלא ישמע לו כיון שבאמת לא דנו לדוד בידי אדם רק בידי שמים והרי קמי שמיא גליא שרצונו של דוד היה שישמע לו יואב להרוג אורי' ועלתה בידו ועיין בטורי אבן במגילה גבי הא דקאמר מורד במלכות הוא ולא צריך למדייניה דמבואר שם דמורד אין צריך עדים והתראה והא דאמרינן היה לו לדונו בסנהדרין היינו לברר אם זה נקרא מרד אם לא וא"כ יואב שהאמין למכתבו היה סבור שבאמת דנו בסנהדרין וחייבו אותו כמורד ואף שלא היה בפני בע"ד מ"מ גבי מורד לא צריך למדייניה בפניו כלל כדמשמע מהא דויחגרו איש חרבו דגבי נבל עיין שם ולפי זה הוי יואב שוגג גמור ומכ"ש למאי דאמרינן בסנהדרין דלא דריש אכין ורקין דהוה שוגג: אך לפי ענ"ד לתרץ קושית הנ"י דדוקא היכא שהמשלח מזיד והשליח שוגג שפיר אמרי' כיון שהשליח לא ידע אם כן בודאי ישמע לו והו"ל כאלו עשה המשלח בידים והמשלח מזיד הוא וחייב מה שא"כ אם גם המשלח שוגג אם כן אפילו נאמר דהוה כאלו המשלח עשה מ"מ הרי המשלח גופיא הוא שוגג בדבר אלא דמ"מ הוא מתחייב על שגגתו שעולה זדון שטעה בהוראה או שהיה לו לדקדק היטב בכדי להבדיל בין האסור ובין המותר אם כן דבר זה רמי על השליח גם כן שהיה לו לדקדק ומאי אולמיה דשליח ממשלח ושוב הדרינן לכללא דאף בשוגג יש שלד"ע ואע"ג דגם גבי מעילה כתבו התוס' כן והתם גם בעה"ב שוגג הוא ועל השוגג אנו מחייבין אותו י"ל דהתם מסתבר טפי לחייב למשלח משום ששגגתו עולה זדון כיון דידע דאיכא גביה מידי דהקדש הו"ל ליזהר ולא נזהר אבל השליח שלא ידע אותו מאומה בבית מה"ת לחייבו ובהכי א"ש מה שהקשה אא"ז מהרש"א דסד"א דבדבר עבירה קנסינן למשלח ובנ"ב דתינח בטביחה אבל במעילה לאו מטעם שליחות כו' ומאי טעמא קנסיה רחמנא למשלח ולא לשליח עכ"ל ולפמ"ש א"ש דגבי מעילה יש לקנוס טפי למשלח שהוא גזבר ההקד' וכן אמרינן להדי' בחגיגה דף יו"ד שליח עניא מאי קעביד כו' ע"ש ולפ"ז בהא דדוד י"ל שגם דוד שגג בדין וסבור שהוא מורד ונידון בדין שמים כמזיד לפי שהיה לו לדקדק בדבר וא"כ אם נימא דבמזיד אין