בית אפרים אבן העזר חלק ג קלו

עשאו שליח: וראיתי בקצה"ח סימן קפ"ב הביא גם כן דברי הנ"ב בזה וכ' דדמי למ"ש בש"ע סימן ק"ה אם אמר הלוה זכה כו' לענ"ד יש לדחות דמיונו רק הסברא אמת כיון שהתורה נתנה לו רשות לגרש בע"כ יכול לעשות שליח וכמש"ל ותופס לבע"ח שאני שעושה שליחו על דבר שאינו שלו וכמש"ל מדברי הירושלמי ובהכי א"ש גם מ"ש קודם לזה לדחות דברי הנ"ב במה שדחה ראיות הגאון מהמבורג משחרור ומפירות שביעית משום דהו"ל שלוחו של העבד ושל המתקדשת וע"ז כתב שז"א לפי מ"ש התוספ' בב"מ דף ע"ב דנהי שאם היה העכו"ם מפקיר מעותיו היה יכול לזכות לחבירו השתא מיהת שאינו מפקירין אלא בא לזכות ללוה ע"י זה אין לו כח לזכות כו' ולפי מ"ש א"ש דדברי התוס' הם דברי הירושלמי שאין מועיל שליחותו של זה בממון שאינו שלו אלא הוא נעשה שלוחו של המזכה לזכות לזה ומ"מ א"ש גבי שחרור דהתורה זיכתה לעבד שיעשה שליח לקבל גיטו כמבואר בקידושין דף כ"ג דאף לרשב"א דאיהו גופיה לא מצי לקבל גיטיה שליח משוי דילפינן לה לה מאשה אם כן פשיטא דשליח העבד הוא כמו שליח הגט דאשה ובהכי א"ש גם מעשה דהי' נשים שקידש בפירות שביעית משום דבשליחות קידושין שהתורה זיכתה אותה לעשות שליח לקבל קידושין הוי כעושה שליח על דבר שהוא שלה ומ"ש בקצה"ח שם ליישב הא דפירות שביעית ע"פ דברי רש"י בב"מ דף י"ח בשנים שגנבו דאף אם הוא שלד"ע אמרינן מיגו דזכי כו' הוא תמוה דהתם בב' שגנבו שגם השליח בעצמו עושה איסור אמרינן מיגו דזכי לנפשיה מה שא"כ בזה דאיהו לא עבדה איסור' כמ"ש בנ"ב דהא אין איסור לקוח מפירות שביעית. לצורך אכילה ועיקר ביטול השליחות הוא מצד שעבירה הוא ביד המשלח ובזה אין השליחות מועיל אע"פ שזיכה לעצמו דאיהו בהיתרא זכי משא"כ לגבי אחרים הוי שלד"ע: ועוד י"ל דהתם הכי קאמרינן מיגו דמועיל הגבהה זו לגבי דנפשיה שהרי אם נאמר שהגבהתו לדעת חבירו אינו מועיל אם כן הו"ל כחציו מונח ע"ג קרקע ולא קנה כלל וכיון דמהני לענין שיועיל הגבהתו לענין קניות עצמו הוא מועיל ג"כ לענין שיקנה חבירו משא"כ בזה שהפירות שבכלכלה המגיעים לחלקה לא אגידו בפירות המגיעים לחלק האחרות ול"ש מיגו דזכי לנפשיה ועיין באו"ת סימן ק"ה במ"ש על הש"ך בענין אם חייב גם לתופס ע"ש ועיין בשיטה מקובצת ב"מ בסוגיא דראה אותן רצין שכתב בשם הר"ן לענין חצר דא"א לומר מטעם שליחות שא"א לזכות לחבירו מתורת שליחות אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון ובמציאה ליכא בעל הממון וגם למ"ד המגביה מציאה לחבירו ק"ח אינו מתורת שליחות רק משום מגו דזכי כו' ודברים אילו הובאו בנ"י שם בשם הר"ן בקצרה ע"ש וצ"ל דמ"ש התוספות דבמציאה והפקר יכול לזכות היינו משום מיגו דזכי כו' ולקצר אני צריך: והנה לכאורה בלא"ה יש פקפוק על מ"ש הנ"ב לתרץ משחרור ששם אינו שליח האדון רק שליח העבד ומטעם זכיה דזה ניחא לשיטת התוספות משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם דאינו רק שליח להולכה רק דהשליח זכה בגט זה לענין דלא מצי למהדר ביה כיון דהוא עצמו אמר תן גלי דעתיה שאין זה חובתו ואין זה בכלל תופס לבע"ח וכמ"ש הפ"י גבי כל האומר תן כו'. וא"ל שלעולם הוא נעשה שליח לקבלה רק דהוה כמטיל תנאי שלא יהא גט עד דלימטיה לידיה כיון דאמר תנו וכן משמע מדברי הפ"י במ"ש בשיטת הרי"ף אך לענ"ד צ"ע שהרי התוס' לקמן דף מ"ה ע"ב כתבו דכל כה"ג הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע ואף לפי מ"ש שם בתשובה הב' דהוי כקבלה אריכת' היינו דוקא היכא שמתגרשת עכ"פ בעודו ביד השליח כגון התם דקאמר עד דמטית למתא מחסיא מה שא"כ היכא שהתנה שיגיע לידה דוקא נפיק לי' מכלל שליחות לקבלה ועוד י"ל דאם איתא שזה נעשה שליח לקבל אף תנאו אינו כלום דכיון דאין שלד"ע ולא מצי לקיומי ע"י שליח לא מהני ביה תנאה דל"ד לתנאי דבני גד כו' וכדאי' בכתו' דף ע"ד ומכ"ש לפמ"ש במ"א דלשיטת הרי"ף זכיה לאו מטעם שליחות א"כ ע"כ שהוא שלוחו של אדון להולכה אך לכאורה י"ל כמ"ש הרשב"א פ' השולח דאחזוקי אינשי בעוברי עשה לא מחזקינן ומסתמא עביד ליה נייח נפשיה שהוא חייב לו על גמולו לשחררו והרי הוא כמוכרו לו ואינו עובר ע"ש בדף ל"ח וכ"כ בקצה"ח אך דבאמת ז"א דהתינח לרבנן דס"ל זכות הוא לעבד שפיר איכא למימר שחייב לו על גמולו לשחררו משא"כ לר"מ דס"ל חוב הוא לעבד הגמול הוא גומל אליו לרדפו עד חובה ולשלם לו רעה תחת טובה וא"כ האיך קתני דלא יחזיר משמע בהגיע לידו מהני נימא דנתבטל השליחות וכן מקשה הנ"ב לנפשיה דמתרץ שנעשה שליח העבד שהרי לר"מ ל"ש זה והנ"ב כתב דר"מ ס"ל דלעולם בהם תעבודו רשות ומתרצא נמי קושיא זו לשיטת הרי"ף והרמב"ם: אך דלפ"ז יש להקשות טפי שהרי התוס' הקשו כיון דתן במתנה לאו כזכי ולמה בשחרור אמרינן דהוה כזכי ותירצו דאי לא דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה משחררו ודומה לחוב דאמרי' בי' תן כזכי והפ"י הקשה ע"ז דהא במתנה נמי אמרינן אי לאו דעביד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה והניח בצ"ע ובאמת כבר הרגיש הרא"ש בזה בסוף פירקין ותירץ דמתנה דרך ליתן לאוהבו אע"ג דלא עביד ליה נייח נפשיה משא"כ בעבד דאי לאו דעביד נייח נפשיה טובא לא הוה משחרר ליה ועדיין צריך ביאור כי הדברים סתומים ואני אפרש דבשלמא במתנה אע"ג דמסתמא עביד ליה קצת נייח נפשו עד שנעשה אוהבו מ"מ אין זה חוב עליו עד שיתן לו מהון ביתו באהבה משא"כ בשחרור דלא מחזקינן ליה בעובר בעשה וע"כ לומר דעביד ליה נפשיה טובא עד שהוא חייב לו על כך לשלם גמולו ולעשות עמו בטובה ולשחררו וא"כ פשיטא דדמי לחוב ואמרי' ביה תן כזכי והשתא תיקשי ל"ל לר"מ למימר דלכך יכול לחזור משום דחוב הוא לעבד דאפילו תימא זכות הוא לעבד מכל מקום לא אמרינן תן כזכי דהא דמי למתנה שהרי לר"מ דס"ל דאין עובר בעשה וא"כ אצ"ל דעביד ליה נייח נפשיה שיהא כחוב והנה לשיטת הרמב"ן שתירץ לקמן דלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום לא תחנם ולפי"ז לר"מ דס"ל חוב הוא לעבד ע"כ דלא אסרה תורה רק לסלק השעבוד מעל העבד ואעפ"כ עדיין מותר בשפחה כמ"ש התוס' לקמן דף מ"ב ועיין בפ"י לקמן דף ל"ח ד"ה מיתיבי שכתב ג"כ דאיכא למימר דאין איסור רק לסלק השעבוד וא"כ שפיר הוצרך ר"מ למימר טעמיה דחוב הוא לעבד דאי הוה כזכות היה עובר בעשה כיון דשייך לא תחנם והיינו מוכרחים לומר דעביד ליה נייח נפשיה ודומה לפרעון חוב וא"כ דינא הוא דלא יחזור ולכך הוצרך לטעם חוב אבל לשיטת הרשב"א קשיא כנ"ל וגם צריך ישוב מה שהקשה הפ"י לעיל דף י"ב דלמה צ"ל בגיטין טעמיא דחוב הוא לה תיפוק ליה דאפילו אי הוה זכות מכל מקום תן שלו לאו כזכי כיון דל"ש לומר דעבדה ליה נייח נפשיה בשביל כך מגרשה: ונלענ"ד ליישב דלכאורה צריך להבין לשיטת הרי"ף והרמב"ם דמטא לידיה דוקא בעינן ולפי"ז קשה אמאי לא יחזור הא אמרינן בפ' השולח בגט שביטל חוזר ומגרש בו דנהי דביטל לשליחותיה דשליח גט גופא מי קא מבטל וכתבו התוס' שם דהיינו שאין כוונתו רק לבטל השליחות אבל מ"מ יכול לבטל הגט מעצמו וכן הוא שיטת הרמב"ם וכתבו המפרשים טעמא משום דכיון דסגי ליה בביטול השליחות אמרינן שלא היתה כוונתו רק על השליחות לבד ולא על הגט עצמו ולפי"ז קשה אמאי לא יחזור וא"ל דמחמת תן כזכי לא מצי למהדר או תופס לבע"ח כס"ד דש"ס ולפי"ז חזירתו על השליחות לא מהני מידי א"כ אדרבה נימא שהגט עצמו בטל שהרי הוא יכול לבטל הגט עצמו כיון דמטו לידה בעינן וכ"כ הרמב"ם דכל היכא דליכא ביטל השליחות הגט עצמו בטל וצ"ל דדוקא התם דמיירי שאמר גט זה בטל הוא יש לדון כוונתו על שניהם או על הגט או על השליחות ולכן היכא דבביטל השליחות לא סגי ליה אמרי' שמבטל הגט עצמו משא"כ כאן דמיירי בל' חזרה שאומר בפירוש שהוא חוזר בו מן השליחות ולא כלל בלשונו ביטול הגט עצמו אבל באומר לשון הכולל ביטל הגט עצמו ודאי דמהני ואחרי הודיע כל זאת נראה ברור דלר"מ דסבר לעולם בהם תעבודו רשות בלא"ה הוה אמרינן תן כזכי בשחרור אי לאו משום דחוב הוא לעבד דלכאורה יש לתרץ קו' התוס' דהא שחרור כמתנה ומ"ט אמרינן בי' תן כזכי