בית אפרים אבן העזר חלק ג קלה

שלא ילקט לעני פשיטא דשפיר תלוי בפלוגתא דאי עביד לא מהני אך בהא דתופס לבע"ח ולעני שאינו ענין כלל לא לשלד"ע ולא להא דאי עביד לא מהני דע"כ לא שייך למימר הכי אלא אם עכ"פ יש כאן דבר עבירה בקיום השליחות ואף אם נאמר שהשליחות מועיל מידי עבירה לא יצאנו משא"כ בזה שאם נאמר שיש שליחות וידו כיד הבעלים דהוי כאילו הבעלים בעצמם הם התופסים והרי הם רשאים לתפוס ואין כאן דבר עבירה כלל וא"כ אדרבה אמרינן שלוחו של אדם כמותו כמו בכל התורה ויש שליחות ואין עבירה כלל והדברים ברורים לענ"ד ובעיקר טעמא דתופס לבע"ח לא מהני שליח אבאר לקמן בזה: אך בלא"ה נלענ"ד שאין ראיה מהתוספות דגיטין שלא תירצו משום דאין שלד"ע דא"כ אכתי קשה למ"ד מעני לעני מחלוקת ליזכי לנפשיה ולמה יתנו לעני הנמצא ראשון וכן הקשו באמת המפורשים אך דא"ש לפי מה דאמרינן ביומא דף ל"ו דפליגי ר"ע וריה"ג אי תעזוב השתא משמע והוי ליה לאו הניתק לעשה שהזהירה התורה לא תלקט ואם עבר וליקט מחויב לעזוב אותם לעני ולגר וכן פסק הרמב"ם וכתב דאם אבד או נשרף לוקה וא"כ כיון דדרשינן לא תלקט בשביל העני ועבר בלאו ותיקון הלאו הוא תעזוב אותם והך תעזוב אותם פירושא שיניח לעניים אחרים כמו שמתפרש פשיטו של קרא לפי מה דאמרינן תעזוב השתא משמע שאם לקט הוא מחויב להניח לעניים א"א לחצאין ומתפרש ג"כ ע"ז הדרך כשלקט בשביל העני צריך לתקן הלאו לעזבו לעני ולגר א"כ אין חילוק בין הוא עצמו עני או לאו וא"ש טפי תירוץ התוס' שכתבו משום דכתיב תעזוב אותם דקושית התוספות אליבא דאביי דס"ל אי עביד מהני ואביי מתרץ התם ביומא תעזוב השתא משמע ולפיכך צריך ליתן לעני אחר משא"כ אם נימא משום אין שלד"ע היה יכול לזכות בעצמו אם הוא עני: ועפ"ז יש לישב עוד בסוגי' שם ואין להאריך הלום ראיתי להגאון בעל נ"ב ז"ל בחאה"ע סי' ב' שכתב דלפי סברת הרא"ש בתופס לבע"ח אפילו עשאו שליח לא מהני משום דלאו כל כמיניה למשויה שליח לחוב לאחריני ובזה אמרתי דין חדש דאף קודם חרגמ"ה א"א לגרש בע"כ על ידי שליח דא"א לשוי' שליח לחוב האשה כו' ע"ש והדברים מתמיהים מאד מכמה מקומות ולהדיא אמרינן בגיטין דף יו"ד בשליח בע"כ דבגירושין איתא ועיין דף כ"ב ועל גוף הסברא יש לתמוה דלפי"ז גט על ידי שליח היכא משכחת לה שהרי סתמא דמלתא חוב הוא לה ואפילו היתה צווחת להתגרש וא"כ איך זה נעשה שליח לחוב לה ואף שעתה קיבלה הגט ברצונה מ"מ נימא דעתה הוא דיהבא דעתה להתגרש וכמ"ש הנ"ב שם ג"כ ועיין בתוס' בשם הירושלמי וא"כ בשעת שליחות היה חוב לה ולאו כל כמיניה לשוי' שליח וא"כ לא משכחת לה רק בעמדה שם בשעה שעשה זה לשליח ונתרצית והדבר ברור שז"א ומתניתין היא המביא גט ממדה"י וכל הש"ס מלא מזה שיכול לעשות שליח גט בלא ידיעתה ומעשים בכל יום אלא ודאי שז"א דודאי שפיר מצי משוי שליח אף לחובתה וכדי לבאר מה בין זה לתופס לבע"ח צריך אני לבאר מ"ש בש"ע ח"מ סימן קכ"ה דבמתנה אפילו עשאו שליח לקבל המתנה לא אמרי' תן כזכי והוא מדברי הטור והב"י לא כתב מקום ומוצא לדין זה ובבאר הגולה כתב שהוא ממתניתין אם אמר אי אפשי כו' ובאמת אין זה ראיה כלל דהא להדיא אמר אי אפשי וטפי הו"ל לאתויי מהש"ס התם דאי הולך לאו כזכי הוה עקירה לשליחות דידה וכמ"ש הסמ"ע וגם זה צ"ע והפ"י הביא דברי הש"ע וכתב ולא ידעתי מאין הוציא זה דלכל הטעמים שכתבו הקדמונים דבמתנה תן לאו כזכי משמע דבעשאו שליח לא שייכי הנך טעמי עכ"ל ע"ש בגיטין דף י"א: אך לענ"ד ברור שמקור הדין נובע מהירושלמי פ' האומר התקבל דקאמר ר"ז בעי קומו ר' מנא אף אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ע"ש וביאר הדברים הוא דס"ל להירושלמי דע"כ לא ילפינן בכל התורה שלוחו שא"כ אלא שזה נעשה כיד הבעלים בדבר שהוא שלו כגון לתרום ולשחוט פסח ולקדש ולגרש משא"כ לעשות שליח לקבל איזה דבר מחבירו מה שעדיין אינו שלו אין ע"ז שם שליחות כלל ואף על גב דבגט היא עושה שליח לקבלה תמן התורה זיכתה לה כו' לפי"ז צ"ל בהא דאשכחן במתנה שמהני זיכוי על ידי אחר וזכיה מתורת שליחות אלמא דמהני שיהיה נעשה שליח על דבר שאינו שלו היינו היכא שאין שליחות זה לחוב לשום אדם הוי כנעשה שליח על דבר שלו כיון שזה רוצה לזכותו במתנה משא"כ בהולך כיון שבלשון הולך לא נכלל זכיה רק מצד שזה עשאו שליח לזכות והדבר חוב לנותן שלא יוכל לחזור בו אז לא מהני שליחות דידיה וא"צ למ"ש הסמ"ע דהולך הוי עקירה אלא אף רבי דס"ל בגט לא יחזור מ"מ במתנה מודה דחוזר דלאו כל כמיניה של המקבל לעשות זה לשליח על דבר שאינו שלו לחוב לנותן שלא יוכל לחזור בו ולפ"ז א"ש גם גבי תופס לבע"ח שאין מועיל שליחות דכל כמה דלא תפיס לאו דידיה הוא ואין אדם עושה שליח לקבל מה שאינו שלו לחוב באחרים ובתורת זכיה נמי לא מצי אתי לחוב לאחריני והן הן דברי הרא"ש דבתופס לבע"ח לאו כל כמיניה למשוי שליח לחוב לאחריני ומה שהקשה הפ"י הא אשכחן שליחות לחוב לאחריני בגירושין וקידושין כו' לק"מ דבאמת גם הרא"ש מודה בזה דיש בזה תורת שליחות דלא גרע מאומר לחבירו צא והרוג את הנפש או השולח את הבעירה וכה"ג דאי לאו דאין שלד"ע הוה אמרינן שלוחו של אדם כמותו וכן הוא באמת לשמאי וכן בטביחה ושליחות יד ע"י שליח אף ע"ג שהוא חוב לאחרים מ"מ אמרינן שלוחו של אדם כמותו ואין נראה לחלק בזה רק הרא"ש רוצה לומר במקום שזה בא לזכות בדבר שאינו שלו והוא חוב לאחרים לא מצי האי למשויה שליח שיזכה בשבילו בדבר זה ושאני גט לקבלה שיכול השליח לקבל ואין יכול להחזיר דכיון שזכתה לה תורה הו"ל כשליח לקבל דבר שלה ואינו כחוב לאחרים כלל משא"כ כששולח לקבל דבר שאינו שלו הוי חוב אם בא לזכות בתורת שליחות של זה ואינו כלום ולפ"ז כיון דגלי לן קרא בגט שיכול לגרשה בע"כ אין בזה דין חוב כלל שזה זכתה לו תורה לגרשה בע"כ והרי הוא בזה כאדם העושה בשלו ושפיר הוא יכול לעשו' שליח ועוד דהא דעוש' שליח ילפינן מושלח' והא דמגרש' ע"כ נמי מושלחה נ"ל דמשמע אף בע"כ וכמ"ש בהגהת פרישה ובב"ח שם כ' דכיון דגבי גט גלי קרא והיה אם לא תמצא חן בעיניו כו' שאין מוציא אלא לרצונו מכלל דבדיד' אף בע"כ נראה דלא ניחא ליה להב"ח למימר דושלחה היינו בע"כ ולענ"ד פשוט דמוכח מדגלי קרא גבי אונס לא יוכל לשלחה כו' והתם נמי מדעתה יכול לגרשה אלא ודאי דבע"כ קאמר מכלל דבעלמא אפילו בע"כ ואין להאריך ולפי מ"ש בטעמא דהרא"ש דלא מהני שליח גבי תופס לבע"ח יש מקום ליישב מה שהקשו התוס' על רש"י בב"מ דס"ל דמהני עשאו שליח מעובדא דיימר בר חשו והרא"ש הקשה גם כן ממתניתין דקתני ואמר תנה לי כו' ע"ש ולפי מ"ש י"ל בהא דיימר בר חשו דהתם אמרינן דאי לא תפיס ינתנו ליורשים או לכושל רק אם תפס הבע"ח לא מפקינן מיניה ולפי זה כל כמה דלא תפס לאו דידיה הוא ואין חל ע"ז תורת שליחות כלל דהוה כעושה שליח לקבל דבר שאינו שלו ואין כאן לדון רק מתורת זכייה דהיינו בשעה שהוא תופס יועיל תפיסתו בשביל חבירו וזה לא מהני שהרי הוא חב לאחרים ולפי זה א"ש גם במתניתין דקתני תנה לי וקס"ד דהטעם משום דהמגבי' מ"ל לק"ח ואף על גב דעשאו שליח מ"מ לא מהני שליחות בדבר שאינו שלו משא"כ בהאי דתופס לבע"ח שפירש"י שיש לו נושים הרבה ואחד מבקשו לתפוס קודם ע"ז שפיר כת' רש"י שלא עשאו הנושה שליח דאם עשאו שליח מהני וטעמא דמלתא שהרי כבר כתבתי בשם הירושלמי דבגט מהני כיון שמקבלת דבר שלה ור"ל דאי הוי יד השליח כיד האשה ממש ואע"פ שזה אמר הולך והיינו שיגיע ליד האשה מ"מ כיון דשפיר חל שליחות שלה לקבלה הוי כאלו קיבלה האשה בעצמה ולפי זה גבי נושים הרבה כל כמה דלא תפיס חד מינייהו ברשותא דכולהו קאי וגם לזה המשלח יש לו חלק בו לפ"ע החוב המגיע לו וע"ז בודאי שפיר מועיל השליחות שהרי הוא עושה שליח לקבל דבר שהוא שלו ולענין זה הוי יד השליח כיד הבעלים ואנו דנין כאלו הבעלים בעצמם הם התופסים ואם כן אף לענין שאר הממון שתפס אע"ג שלענין זה לא חל השליחות מ"מ שפיר מועיל תפיסתו דאמרינן ביה מיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה דלענין זה החלק הו"ל כאלו הוא הבעלים וזוכה בו לעצמו ולענין השאר זכה בו ג"כ לבעלים מטעם מיגו ושפיר כתב רש"י בזה דמהני אם