בית אפרים אבן העזר חלק ג קלד

שמא לא כיון לשייר בזנות ואת"ל כיון הא הוי איבעיא דלא איפשטא ואפילו נימא דס"ס לא מהני בחזקת איסור מ"מ בגט שנכתב מעקר' כהוגן ונתקלקל אח"כ הרי אנו רואין שלא שייר הבעל או הסופר וממילא הוא נכלל בכלל להתנסבא ואם כן שוב לא נחשב והרי את מותרת מן התורף וק"ו בנ"ד שאכתי ניכר לרוב ותינוק ג"כ קורא מותרת שיש לסמוך להקל עכ"ל: ושמחתי כמוצא שלל רב שעכשיו יש לנו גאון מובהק עמוד גדול לסמוך עליו. אך מ"ש להוכיח דהרמב"ן מיירי דווקא היכי דאתי בעל ומערער דאל"כ איך כתב שקרוב לומר דאף אם נישאת תצא הא הוי ס"ס. אין נראה לענ"ד מלשון הרמב"ן בחידושיו וכן מבואר ממה שמסיים שם וקרוב אני לומר שאף אם נשאת תצא שזהו גופא של גט כו' אלמא דבהאי טעמא אתי עלה. ומה שהקשה דהוי ס"ס נראה לענ"ד דהרמב"ן סובר כיון שתיקנו חכמים שיכתוב הרי את כו' וזהו גופו של גט אם לא כתבו הו"ל משנה מטבע שטבעו חכמים בגיטין ונהי דלא קי"ל כר"מ מ"מ אף לרבנן דס"ל אין הוולד ממזר מ"מ תצא כמ"ש הרמב"ן שם דף פ"ו אהא דפריך והאיכא גט קרח התם תצא כו' ש"מ דכל גט דאמרינן ביה פסול אף שהוא פסול מדבריהם אם נישאת תצא כו' ע"ש באורך אלא שאחר כך הביא דעת ר"ה גאון דס"ל דבכה"ג לא תצא וכתב שבטלה דעתו אצל דעתו ז"ל ואפשר שלכך כתב וקרוב אני לומר כו' וגם אפשר דס"ל דלא מהני ס"ס היכא דאיתחזק איסורא אך לענ"ד בכה"ג שכל הגדולים חולקים על הרמב"ן והרמב"ן גופא לא החליט הדבר שפיר הוי ס"ס ומכ"ש במקום עיגון כגוונא דנ"ד ומכ"ש לפי מ"ש שיש בזה כדי לצרף דעת הגדולים דס"ל דגם בזה מהני קריאת תינוק ע"י צירוף החלק שלמעלה ולכן אף שיש בזה צד חומר איסור א"א צדדי ההיתר רבה עליו ומבטלו מכל הלין טעמא נלענ"ד שיש להכשיר גט זה וינתן בהסכמת חכמי העיר ואף כי השעה נחוצה עלי לחפש ולחקור בדוק היטב הדק אני סומך ידי על דברת כבוד מחותני הגאון האב"ד נ"י. חזינא לך מאיר מקמאי אומר מותר ומראה פנים. ולא עשיתי זאת אלא לפנים לענות על רב כי דבריו חביבים ונאמנים. ואמיץ כח ורב אונים יצילנו משגיונים: דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד אחרי הדברים והאמת הביא לפני הציר הלז גופו של גט והצצתי וראיתי כי צוואר הלמד חלק ממנו נחלק בארכו לשנים ובמקום שנחלק אין שם רושם דיו כלל רק מקצת מן הצוואר בראשו שהוא שלם ופורח באויר ולפ"ז אין מקום לצדד כאשר כתבתי דהמאירי ודעימיא ס"ל דקריאות התינוק מצרף דאיהו מיירי שההפסק הוא כמין קו דק ולא שלטא ביה עינא של תינוק משא"כ בזה שההפסק הוא גדול כל רואיו יכירו כי הוא מובדל ומופרש לעצמו ואין קריאת תינוק מועיל בזה לכ"ע ועיין בשו"ת פ"י סימן א' אך אע"פ כן מזכה אני במקומי מחמת כל הלין טעמא דאמרן כדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק ועיגון כזה. גם הלום ראיתי עוד ראיה אחת אשר ממנו נקח דהאידנא נהוג עלמא דלא כהרמב"ן בזה שהרי הרמב"ן שם אחר שכתב וסוגיין דעלמא שכותבין הרי את כו' כתב וז"ל ומ"מ אני דן אם יש במשמעות להתנסבא ולא בזנות מה הועיל לר"י ודן אמרי בגט זה התירוהו בנשואין ובדבורא לכל אדם (ר"ל לזנות שהיא מותרת לכל אדם) ואם נאמר שהרי את בגיטא משמע דכתבינן ליה בתר ודן מ"מ למה כותבין למהך וס"ל דלישנא דגיטא היא אגרת שבוקין כו' ועוד דלשון מותרת לכ"א משמע שהיא פנויה כו' ע"ש ועכ"פ למדנו מדבריו דלפי שטתו דלהתנסבא אין זנות בכלל צריך למכתב הרי את מותרת בתר ודן כמ"ש הרמב"ן להדיא דכתבינן ליה בתר ודן וכיון שאנו נוהגין כן וכל טופסי גיטין שלנו כותבין והרי את כו' קודם ודין וגם למהך להתנסבא קודם ואין חוששין דילמא בדבור גרשה בין מזנות בין מנשואין ודקאמר ודן כו' היינו על נשואין לבד אע"כ כיון שכתבו אגרת שבוקין כו' סגי בהכי וכמ"ש בעה"ע והרשב"א והכי משמע גם מתשובה הא' של הרמב"ן אלא שתירוצו אינו מובן לי לפום ריהטא וצ"ע: שאלה קי"ד משיב דברים נכוחים. ערבים כעולות מחים. כריח השדה מריחים. ה"ה כבוד אהו' מחו' ידיד עליון הרב הגאון הגדול החריף הבקי המפורסם כש"ת מוה' מנחם מענדיל נ"י לנצח: אחד"ש כל"ש נמצאו דבריו אשר ערך בנידון הגט בע"כ (ואוכלי') והנה הדבר אשר כבר עבר דבר שפתים עצה וגבורה אך למותר מה דהוה הוה ואין לנו לראות אלא את המעשה הצריכה לשעתה אי אהנו מעשיו או לא ובמה דסיים מכ"ת אפתח והנה מכ"ת הביא ראיה מגיטין בהא דלא תלקט לעני ולפ"ז אדרבה מדברי התוספת שהוצרכו לתרץ משום דכתיב תעזוב אותם מוכח איפכא אך לענ"ד ההוא דהתם אינו ענין לשלד"ע כלל דע"כ לא אמרינן הכא דאין שלד"ע אלא אם גוף המעשה היא העבירה משא"כ היכא שהמעשה אשר יעשה אין בו איסור רק שהעבירה הוא שאסור לו לאיש הזה להיות שליח על מעשה זו אם נימא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני גם בזה מהני השליחות כיון דעל גוף הלקיטה אין כאן איסור רק האיסור שלא להיות נעשה שליח לחבירו דוגמא למ"ש חז"ל אשר לא טוב עשה זה הבא בהרשאה והלכך כיון דאי עביד מהני שפיר הוה זכי לחבריה בלקיטה זו אי לאו דכתיב תעזוב אותם וכמ"ש התוספות וזה מבואר דהא בכהן שאמר לישראל צא וקדש כו' או באמר לאשה אקפי לי קטן דאמרינן כיון דשליח לאו בר חיובא מחייב שלוחו אע"ג דהשליח הוא מוזהר שלא לעשות השליחות מחמת לפני עור כמ"ש התוס' שם ואפ"ה אין השליחות מתבטל בשביל כן כיון דמצד העבירה שפיר חל השליחות רק מצד שאסור לו לעשות השליחות ובזה לא אמרינן אין שלד"ע וכן בכל הני דאמרי' יש שלד"ע כגון מעילה ושחוטי חוץ וטביחה אע"ג דרבי רחמנא מ"מ בעינן שלא יתערב איסור אחר וא"כ נימא דדוקא היכא שאין על השליח משום לפני עור כגון שיכול לעשות בעצמו או ע"י אחר שסיפק בידו לעשות משא"כ בקאי בתרי עברי נהרא שיש בו משום לפני עור מתבטל השליחות ובאמת מוכח בש"ע ופוסקים שאין לחלק בכך וע"כ כמ"ש דלא איכפת לן בעבירה של גוף השליחות כלל רק אם העבירה בגוף המעשה: וראיתי בפ"י כתובות דף פ"ד כתב הטעם דתופס לבע"ח לא מהני שליח דהוי ד"ע שאם לא יתפוס זה נפסוק הדין שינתנו לכושל שבהם ואין שלד"ע ולענ"ד ז"א מטעם שכתבתי דאין מעשה התפיסה בעצמה עבירה כלל שהרי אם הבע"ח בעצמו היה תופס אין כאן דררא דאיסורא כלל רק העבירה הוא על שליחותו של זה ובכה"ג לא אמרינן אין שלד"ע כלל ומצאתי בקצה"ח סימן ק"ה שהביא ג"כ דברי הפ"י והשיג עליו דהיכא דאין העבירה על המשלח רק על שליח לא אמרינן אין שלד"ע ודוקא כגון כהן שאמר צא וקדש כו' דעבירת המשלח הוא ומביא ראיה מהך דגיטין גבי לא תלקט שמדברי התוס' מוכח דעל עבירת שליח לא אמרינן אין שלד"ע ע"ש ובאמת מצינו גבי צא והרוג הנפש והשולח בעירה וכל הני דקידושין שהוא עבירת השליח ואמרינן אין שלד"ע ואפשר כוונתו כמ"ש דהיכא שהוא עבירת השליח דהיינו שאין המעשה אסור רק השליחות אסור לא אמרינן אין שלד"ע שיתבטל השליחות בשביל זה אלא דלפי זה לכאורה דברי הפ"י נכונים לדינא ולאו מטעמיה אלא דכיון שיש בזה דבר עבירה אית לן למימר דאי עביד לא מהני ובגיטין א"ש דשם קיימו התוס' למ"ד אי עביד מהני משא"כ אנן לדידן דקי"ל כמ"ד לא מהני א"כ י"ל דמה"ט לא מהני תופס לבע"ח אלא דלפ"ז הדק"ל דבכל הני דאמרינן בהו יש שלד"ע יש איסור על השליח לעשות השליחות זה משום דעבר אלפני עור וא"כ נימא דאי עביד לא מהני ולכן נלענ"ד דודאי כל היכא דאמרינן יש שליחות הרי יד השליח כיד המשלח ואנו דנין כאלו יד המשלח עשתה זאת ולפ"ז ל"ש לומר על עבירת השליח אי עביד לא מהני דבאמת אין מעשה זו של השליח רק של המשלח ואע"ג דהשליח עבר מחמת זה על לפני עור א"א למהדר עובדא מחמת זה והרי זה כאומר צא והרוג הנפש וכיוצא דא"א לומר דאי עביד לא מהני דהאיסור ליתא בחזרה וה"נ דכוותה דהך עובדא דעביד שליח היא כאילו עשאה המשלח בגרמתו של שליח. וליתא בחזרה משא"כ בהא דלא תלקט שהוזהר על הדבר בעצמו