בית אפרים אבן העזר חלק ג קכד

ואפשר דקו' הב"י הוא היכא דהחלם רוצה ליתן הגט בעצמו דבזה לא היה ראוי להיות מועיל דשמא הוא שוטה באותו שעה ויש לדחות דהיכא שהוא נותן בעצמו באמת צריך בדיקה לנתינה ומה שהביא ראיה מפרק חרש דבעי למימר דאם הוא עתים חלים עתים שוטה לא מצי מגר' ואם איתא הא מצי מגר' ע"י בדיקה לענ"ד אין זה קו' די"ל דאה"נ דבבדיקה מצי מגר' אי אמרינן דהוא עתים חלים עתים שוטה אבל בלא בדיקה לא מצי מגרש משא"כ אם נימא דעתה קלישתא כשם שכונס כך מוציא וע"ש בב"י דכתבו בשם רי"ו שגם החרש צריך בדיקה כדין נשתתק ולמ"ש דהרשב"א באלם בעי בדיקה אפשר דגם חרש בעי בדיקה וצ"ע ועיין בח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע שם ומ"ש ע"ז בספר בני יעקב דף קס"ב ואין כאן מקומו. ואין להביא ראיה איפכא ממ"ש הב"י בשם בעה"ע דאיכא מ"ד דנשתתק ספק שוטה ולא דייק לן דנהי דבשעת בדיקה הוא חלים דלמא נשתטה אח"כ ולעולם צריך בדיקה עד שיגיע גט לידה דהא אין כותבין עד שישתפה כו' והב"י פי' קו' דנהוי כעתים חלים עתים שוטה ותירץ ע"ז דאם איתא דמחמת שטות נשתתק לא הוי מיושב בשום שעה ע"ש ואם איתא דעתים חלים מהני כיון שחוזר מעצמו וכישן דמי א"כ מאי קא קשיא ליה לבעה"ע: אך באמת ז"א דע"כ לא קאמרינן דעתים חלים לאו מחוסר מעשה אלא כגוונא דנ"ד שהוא מוחזק בכך שיחזור מעצמו וכמ"ש הרא"ש דרגיל שתתיישב דעתו ממילא אבל היכא דאפשר שישאר בשטותו אף שעתה אנו רואין שחזר מעצמו מ"מ אין זה מועיל דאף על גב דאיתרמי הכי שחזר מ"מ מעיקרא לא היה עומד לכך ואפשר שישאר בשטותו ולא דמי לישן דודאי הוא עתיד להתעורר מעצמו וליכא לדמוי' לישן אלא כגוונא דנ"ד שהוא מוחזק לנו שחוזר לדעתו בעצמו דכמו ישן שאינו בדעתו בעת ההוא ועשייתו לאו כלום הוא בעת ההוא מ"מ כותבין ונותנין בשבילו מה שצוה מקודם כיון דלאו מחוסר מעשה ה"נ בעתים חלים כשידוע שיחזור לדעתו מעצמו אע"פ שאפשר שישהה זמן רב בשטותו מ"מ כלום חלקנו בין ישן הרבה לישן מעט דכל שסופו לחזור לשכלות ולהיות בר גירושין השתא נמי בר גירושין הוא: והנה הב"י הביא דברי התוס' מ"ש ופעמים ש"מ אינו בדעתו כו' כוונתם לומר שאם אחר הכתיבה נתקלקל דעתו ונתנו לה בעודו מקולקל אף על פי שנשתפה אח"כ לא אמרינן אגלאי מלתא דשפוי היה כשנתנו לה הגט ותונבא בעלמא הוא דנקטיה והגט כשר אלא מספקינן שמא שוטה היה באותו שעה וה"ל ספק מגורשת עכ"ל ואני תמה במה דמשמע מדבריו דמ"ש התוס' או שמא תונבא בעלמא כו' ר"ל דבאמת הוא שפוי ומועיל הכתיבה והנתינה ולענ"ד ז"א שהרי הא קמן דחזינן שאינו בדעתו ואיך נתלה לומר שהוא שפוי רק כוונתם דשמא תונבא בעלמא הוא שדרך להיות חוזר דעתו עליו ויתיישב ממילא וכמ"ש הרא"ש והיינו דכתבו וכישן דמי (ותונבא בעלמא הוא ל' הש"ס פרק בתרא דיומא ובנדה דף ל"ח וע"ש מה שפרש"י שהוא שעמומית מחמת חולי ורגילות הוא ששעמומית כזה מחמת כובד החולי מתיישבת דעתו ממילא) ואפשר שגם הב"י ר"ל דשפוי היה היינו שלא נכנס לכלל שוטה להסתפק בו שמא לא תחזור דעתו עליו אלא תונבא בעלמא הוא ויחזור דעתו עליו בודאי ומספקינן דילמא שוטה היה באותו שעה דאפשר שלא תחזור דעתו עליו כלל אך לשונו לא משמע כן וצ"ע: ומצאתי בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה סימן י"ח שכתב וז"ל וששאלתי ש"מ שצוה לסופר כו' אפילו חזר דעתו ונשתפה בשעת נתינת הגט אלא שבשעת כתיבה וחתימה היה דעתו מטורפ' אינו גט כדתנן מי שאחזו כו' וכתב ר"י בעל התו' ז"ל וצריך ליזהר בש"מ שציוה לכתוב כו' משום דחולה פעמים דעתו מטורפת כו' או שמא אפילו לר"י כו' וטוב ליזהר (עיין ל' זה בפסקי הרא"ש) זה ל' התוס' וזה הש"מ יראה שתקף עליו החולי הרבה והיה נטוי למות הלכך אפילו שפוי בשעת נתינה כיון שבשעת כתיבה וחתימה היה מטורף אינו גט וזקוקה ליבם כו' עכ"ל משמע דה"ק דבנידון זה אפילו ספיקא לא הוי ואינו גט כלל אף על גב דהתוס' מספקא להו במלתא היינו משום שרגיל שתתיישב דעתו ממילא לא הוה מחוסר מעשה וכישן דמי משא"כ בזה שתקף עליו החולי הרבה והיה נטוי למות אין כאן רגילות שתתיישב דעתו ממילא ואף דהא קמן שחזר לדעתו בעת הנתינה מ"מ בעת הכתיבה לא היה עומד לכך ולא דמי לישן כלל ומבואר שכ"כ בשם הר"י בעל התוס' ואין ספק שגם דברי התוס' שלפנינו בשם ר"י מתפרשים כך אלא שבתוס' שלפנינו קיצרו בדבר ועכ"פ לפי דרכינו למדנו דאם היינו מוחזקים שתתיישב דעתו ממילא לא איכפת לן מה שאינו שפוי בעת כתיבה ונתינה וכישן דמי: והנה לעיל הבאתי ל' הירושלמי דקאמר שמואל כדר"ל דאמר לכשישתפה יתן גט ופירשתי דהוי ס"ד דשמואל מיירי במי שעתים חלים שאמר בעת שהוא חלים ליתן גט שאעפ"כ לא יתנו הגט רק בעת חלימו ולא בעת שטותו ולפ"ז לכאורה משמע מזה דגם כה"ג שחוזר לחלימותו ממילא אין ליתן הגט בעודו בשטותו ואפשר לומר דהתם מיירי שאין מוחזק לנו בג"פ שיחזור לחלימותו או דמיירי בעתים חלים בגווני דקורדייקוס שהוא ע"י מעשה ועיין בב"י שהביא בשם תשובת הרשב"א שנשאל בהא דאמר רבא עתים חלים כו' אי קי"ל כוותיה משום דמשמע בירושלמי דר"י דאמר גבי קורדייקוס לכשישתפה פליג עליו תשובה איברא מסתברא דעתים חלים בשעה שהוחלים הוא כפקח לכל דבריו ודר"י לא פליג כדבעינן למכתב ואפילו למאי דסבירא לך דפליגא הא קי"ל כרבא ע"ש ולא זכינו לפירושו של הרשב"א בדברי הירושלמי הללו ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"ס תשובה זו בקיצור יותר ממה שהביאה הב"י ונראה לענ"ד שהשואל רוצה לפרש מה דקאמר הירושלמי מה שמואל כדר"ל ר"ל דמבעיא ליה אם אפשר שיסבור שמואל כר"ל שאמר בלשונו לכשישתפה וע"ז אמר רובא שמואל מדר"ל ר"ל ששמואל חולק בזה על ר"ל וס"ל דאפילו אינו שפוי לגמרי רק חלים לבד יתן גט (ולכך כתב השואל דשמואל פליג על ר"י משום דבש"ס דילן הנוסחא ר"י אמר לכשישתפה) והרשב"א סובר דלא פליג והא דקאמר רובא שמואל מדר"ל לאו למימרא דפליגי אלא ר"ל דכל אחד מיירי בענין אחר דמה דאמר ר"ל לכשישתפה לאו למעוטי חלים אתי דחלים נמי אף שאינו שפוי לגמרי הרי הוא כפקח לכל דבריו רק דאתי לאפוקי שלא יתן גט בעודו קורדייקוס ושמואל דין חלים אתי לאשמועינן דלא תימא שפוי לגמרי בעינן ועיין בפירוש קרבן העדה שם שהביא ג"כ דברי הרשב"א ומ"ש הוא ז"ל בזה ולקצר אני צריך: והנה הרמב"ם כתב דאם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא הגט פסול והיינו דאם נישאת לא תצא וכבר עמד בזה בכ"מ ובב"י ודעת שאר פוסקים נראה דהגט בטל והב"י בש"ע כתב לחלק בזה בין היכא דסמיא בידן אז הגט פסול לבד ואם אין סמיא בידן הוא בטל. ונראה דק"ו הדברים היכא דאין סמיא בידן אלא שאינה מחוסר מעשה שאינו רק פסול לבד אפילו תימא דתרווייהו בעינן לאו מחוסר מעשה וגם סמיא בידן וא"כ בנ"ד לדעת הרמב"ם עכ"פ אין כאן חשש פסול לבד ועיין בב"ח שכתב ליישב דברי הרמב"ם וגם הפר"ח כתב שדעת הרמב"ם כיון שבשעה שצוה לכתוב היה בדעתו אף שנשתטה בשעת כתיבה ונתינה אין בכך כלום וכשר מן התורה: וראיתי בספר בית מאיר שהקשה עליו ממתניתין דהאומר תן גט לאשתי לא יתנו לאחר מיתה וכתבו התוס' אע"פ שמינה המגרש בחייו שליח לא חשיב להיות כמותו אחר מיתה כאילו הוא עצמו קיים לבטל מן התורה וה"נ לענין נשתטה וא"ל דשאני מיתה דקודם שהגיע הגט לידה יצאה מזיקתו במיתה ואיך יחולו הגירושין דהא הנ"מ שלא יתנינו לאח"מ כדי לפוטרה מן היבום א"כ עדיין זיקת בעלה מכח קידושין עליו והכי מוכח דף ך"ט דאמר בר רב אשי אילו מת הבעל מידי מששא אית בי' כולהו מכח בעל קאתו כו' ואשה היכא מוכח דמכח בעל קאתו דילמא הטעם כיון דמת יצאה מזיקתו במיתה א"ו דמזיקת יבום מוכח דמכח בעל קאתו וכיון שמת ופסק כחו אף נפסק כח שלוחו וממילא ה"ה נשתטה או נעשה גוסס למ"ד דלא מצי מגרש כדברי הרא"ש כו' ע"ש ונלענ"ד דהחילוק בין מיתה לנשתטה מבואר דבאמת טעמא דמילתא דלא יתנו לאחר מיתה כמ"ש רש"י בגיטין דכיון דמית' קודם