בית אפרים אבן העזר חלק ג קכב

כמ"ש דכוונתו שיחול בשעה שראוי לחול והיינו קודם שנתבלבלה דעתו ואם כן אף דבאמת בדקנוהו סמוך למיתה ונמצא שפוי מ"מ אין עכ"פ השעה מבוררת וידועה לנו שתתברר בודאי דשמא תתבלבל דעתו קודם או אחר כך רק כיון שבדקנו וראינו שעתה היא שפוי ומת אחר כך הוברר הדבר שמה שהיה כוונתו שיחול בשעה שראוי לחול היא השעה שראוי לחול וזה תלוי בברירה מה שאין כן לר' יוסי אף על גב דגם הוא מסופק שמא כוונתו מעת שאני בעולם מ"מ כיון דמספקא ליה נמי שמא כוונתו מהיום ממש וא"כ ס"ל דעכ"פ בתורת גירושין הוא נותן לה עתה והו"ל כמו תנאי שהגירושין מתחילין מהשתא ובזה אפילו אם נתבלבלה דעתו סמוך למיתה שפיר חל הגט כיון שנתן לה בעת שהיה שפוי בדעתו ובתורת גירושין יהבינן ניהלה שיהיו מתחילים מיד והולכים ונגמרים עד סמוך למיתתו ובכה"ג אף שנתבלבלה דעתו אז לית לן בה דמאליהן הם נגמרין וכמ"ש: אך בעיקר ראיות הרשב"א צ"ע לפי ענ"ד דהא בפשיטות י"ל דהתם בש"מ שלא ראינו בו טירוף הדעת כלל ואמרינן דסתמא דעתא צילתא אית ליה עד רגע האחרון שהנפש יוצאה בו וכמ"ש התוס' לענין הא דשחט בו שנים או רוב שנים וכן הוא ג"כ לפירש"י ז"ל דמיירי באומר מעת שאני בעולם מוקמינן ליה אחזקתיה שהוא שפוי בדעתו עד רגע האחרון כיון דאיכא שהם שפויים בדעתם עד יציאת נשמה ולכן אף ע"פ שברגע האחרון א"א לבודקו שפיר הוי גט וכן הוא ג"כ בש"מ היכא שאין ידוע לנו שנתקלקל מוקמינן ליה אחזקתיה רק היכא שידוע שנתקלקל בשעת נתינה בזה י"ל דשפיר קפדינן כמו אשעת כתיבה ולשון התוס' שהביא הרשב"א שכתב שנראה מדבריהם שאין מקפידין אלא על שעת הכתיבה כבר כתבו הפוסקים דאין זה מלשון התוס' שלפנינו דמשמע להיפוך ונראה דהרשב"א לקח זה מדברי בעל ספר התרומה שכתב בשם רבו הר"י בעל התוס' וז"ל שהכותב גט לש"מ יזהר שלא יתקלקל בחליו בשעת כתיבה דפעמים שאין בדעתו והוי כמו מטורף ואינו יודע מה מדבר ובין למר ובין למר לא דמי לישן וגם לא סמיא בידן והוי פעמים שוטה פעמים חלים עכ"ל ולשון זה משמע ליה להרשב"א הקפידא על שעת הכתיבה: אך לפי ענ"ד אין זה הכרח דהתם מיירי שאין הגט ע"י שליח רק הש"מ נותן הגט אם כן לא חיישינן על שעת נתינה דחזינן ליה שהוא שפוי בדעתו ונותן הגט ואומר לה ה"ז גיטיך רק עיקר הזהירות הוא על שעת הכתיבה שאז אין לנו עסק עמו צריך ליזהר להשגיח עליו אם לא נתבלבלה דעתו אז וזה נ"ל כוונת התוס' במ"ש דצריך ליזהר שלא יתקלקל בין כתיבה לנתינה דאם נתקלקל בנתיים אפילו נתפקח אחר כך אין מועיל אף לר"ל כו' וס"ל דהנתינה היא ע"י הש"מ עצמו ואין חשש על שעת הנתינה רק החשש שיתקלקל בנתיים ר"ל בעת כתיבה ולשון בין כתיבה לנתינה דקאמר לאו אחר גמר כתיבה קאמר אלא ר"ל בשעת כתיבה טרם הנתינה והיינו שכתבו אפילו נתפקח לבסוף כו' ר"ל אף ע"ג דהא קמן שנתפקח לבסוף שהרי ע"כ דבשעת נתינה הוא שפוי לפנינו מ"מ אין מועיל כל שהיה מבולבל בשעת כתיבה ומוכיח כן מדמפרש ר"י מדמדמי ליה לישן אלא דר"י מחלק משום דישן לאו מחוסר מעשה וע"כ דגם הכא מיירי דומיא דישן שמתעורר אח"כ ואפ"ה לא מהני וכן מוכח מהא דאמר ר"י דלכי מתציל כו' אלמא דמה שכתבו לעיל בעודו קורדייקוס אינו כלום אע"פ שנתרפא אח"כ וזה עיקר דינו של הר"י שהביא בסה"ת אחר שכתב לשון הש"ס כתב מכאן אומר רבינו יצחק בר שמואל כו' ועכ"פ מ"ש התוספות שאם נתקלקל בנתיים ר"ל בשעת כתיבה וכלשון סה"ת: אך בלשון הרא"ש איתא וצריך ליזהר בש"מ שצוה ליתן גט שתהא דעתו מיושבת עליו ואף בשעת כתיבה כו' ולכאורה לשון אף בשעת כתיבה משמע שר"ל דכ"ש בשעת נתינה. אך לפי ענ"ד כוונתו דאע"פ שבשעה שמצוה ליתן גט בדקנו אותו ונמצא שפוי לא סגי לן בשעת הצווי לחוד אלא צריך שיהיה שפוי גם בשעת כתיבה ממש ולא מיירי משעת נתינה כלל והרא"ש שם משמע דמיירי אף שאין הש"מ נותן הגט בעצמו שהרי כתב בש"מ שצוה ליתן גט ומ"מ י"ל דשעת נתינה פשיט' לי' שצריך שיהי' שפוי כיון שהם עיקר הגירושין: אמנם צריך ביאור מ"ש סה"ת והתוספות והרא"ש דאפילו ר"ל מודה בהא דלא סמיא בידן ובאמת הוא אך למותר כיון דקושטא דמילתא דקי"ל כר"י בהא למאי נ"מ לן מדעת ר"ל בזה בין יודה ובין לא יודה הא אין הלכה כמותו לגבי דר"י ולאו אורחייהו דהפוסקים בהכי אפילו לענין מנקיט לקולא מכ"ש בזה דנקטינן כר"י לחומרא. ואפשר לומר לפי מה דאיתא בירושלמי דר"י ס"ל כותבין ונותנין לאלתר ולכאורה נראה דהכי הוא דהא מאי דמחלקינן בש"ס דידן משום דמחוסר מעשה צ"ע דהא בקידושין דף ס"ב אמרינן בעא מיניה רב אסי מר"י אמר פירות ערוגה זו כו' א"ל כל שבידו לאו מחוסר מעשה כו' ולפ"ז היכי דסמיא בידן לאו כמחוסר מעשה הוא ואם כן אליביה דר"י היכא דסמיא בידן לישן דמי ולש"ס דידן דר"י ס"ל דקורדייקוס הוי מחוסר מעשה דאע"ג שרפואתו ידוע לנו מ"מ לא מקרי בידן דדילמא לא מתרמי ליה בשרא אגומרי וחמרא וכדאמרי' התם בקידושין מי יימר דמזדקקי ליה תלתא ואפשר דאף שמוכן לפנינו בשרא אגומרי מ"מ לא מיקרי סמיא בידן לרי דשמא לא יחפוץ האיש שאחזו קורדייקוס לאכול ממנו ובהך סברא פליגי ר"י ור"ל (וגם י"ל לפי מאי דאמרינן בקידושין שם גבי הנותן פרוטה לשפחתו כו' התם מעיקרא בהמה והשתא דעת אחרת ולפ"ז י"ל דבשוטה כגון קורדייקוס אע"ג דסמיא בידן לא אמרינן בהא דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה משום דבשעה שהוא שוטה נמשל כבהמות נדמה ועל ידי שנאכלנו ותתיישב דעתו הוי כדעת אחרת ואפשר שיש לחלק ביניהם ואין להאריך) ולכן כיון דגם ר"י ע"כ ס"ל דסמיא בידן מילתא הוא דלא להוי מחוסר מעשה לכך כתבו הפוסקים דגבי ש"מ אף ר"ל מודה אף דמחלק בין סמיא בידן מ"מ בש"מ דודאי לאו סמיא בידן כ"ע מודו: ולפי זה הדבר ברור דהא דאמרינן דבעינן סמיא בידן היינו היכא דלאו ממילא קאתי וצריך מעשה בזה אנו צריכין לחלק בין סמיא בידן או לא אבל היכא דלא מחוסר מעשה כלל וממילא קאתי אע"ג דעתה אין בידינו כלל להוציאו משטותו לית לן בה דכל עיקר מעלת סמיא בידן הוא לומר דמחמת זה לא מקרי מחוסר מעשה דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא ור"י ור"ל פליגי בהא דלר"י לא הוי כסמיא בידן וכמ"ש אבל היכא שמצד עצמו אינו מחוסר מעשה ודרכו להתרפאות ממילא אין לחלק בין בידו או לא וזה מוכרח לענ"ד ממ"ש הב"ש ר"ס קכ"א דאם צוה לכתוב גט ונשתכר אחר כך מותר לכתוב בעת שכרותו משום דדמי לישן דלאו מחוסר מעשה ע"ש ואע"ג דשכור אין בידינו להוציאו משכרותו ואע"פ שדרך מיל מפיגתו צ"ע אם זה קרוי סמיא בידן וגם דהא סוף סוף השתא מיהא אין בידינו להוציאו משכרותו בשעת הכתיבה ולא דמי לישן שאנו יכולין לעוררו תיכף וכן באחזו קורדייקוס לר"ל שאנו יכולין להאכילו תיכף על אתר משא"כ בדבר שצריך שהיה שיעור מיל אף שנאמר שבידינו הוא להוליכו בע"כ דרך מיל מ"מ עכ"פ צריך שיהיה זמן מה ומה לי זמן מועט מה לי זמן מרובה וע"כ לומר כיון דלאו מחוסר מעשה הוא דממילא יסור יינו מעליו ויצלל דעתו שפיר דמי לכתוב הגט בעת שכרותו גם כן: וראיתי בדברי הגאון אב"ד דק"ק הנ"ל שהביא מדברי הרשב"א פרק הזורק הביאו ב"י סימן קל"ח דישינה לא דמי לשוטה דישינה ראויה להיות לה יד דלאו מחוסרה מעשה וסמיא בידן כו' ופשוט לע"ד דודאי לרווחא דמילתא קאמר דסמיא בידן אבל באמת אף בל"ז כיון דלאו מחוסר מעשה הוא די בכך וכמ"ש גם כן הרב הנ"ל ואם באנו לדייק בזה בדברי הרשב"א אדרבא דייק מרישא דדברי הרשב"א איפכא דלשוטה לא דמיא דהתם כיון שאין לה יד כלל דמחוסר מעשה ולאו סמיא בידן כדאמרינן במי שאחזו הלכך אין לה חצר ולכאורה ל"ל להזכיר כלל דמחוסר מעשה דבהא דלאו סמיא בידן לחוד סגי דר"י ור"ל תרווייהו ס"ל דסמיא בידן בעינן ושוטה לאו סמיא בידן ודוחק לומר דהרשב"א נקט הכי משום דס"ל דגם קורדייקוס אין לו חצר וקורדייקוס סמיא בידן הוא רק הטעם משום דמחוסר מעשה דלא מהני לר"ל אבל באמת ז"א דאטו אשכחן בשום דוכתי דקורדייקוס אין לו חצר שיהיה הרשב"א צריך לאותו דבר לחלק משום מחוסר מעשה רק לענין שוטה דאין לה חצר בחילוק דאין סמיא בידן סגי ליה אבל פשוט דהרשב"א נקט החילוק לכל מר כדאית ליה דלר"ל דתלוי בסמיא בידן הא אין